בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם גם הפסיכואנליזה סובלת מתסביך אדיפוס

יותר ממאה שנה חלפו מאז ייסד זיגמונד פרויד את הפסיכואנליזה, שהשפיעה על כל תחום מתחומי התרבות המערבית. אלא שמאז מותו של פרויד חלו בה שינויים רבים, ובניו-ממשיכיו מרדו לא אחת בתפיסותיו של האב הקדמון. אז מהי בעצם הפסיכואנליזה כיום? ומה היא יודעת על חיי הנפש של האדם? עם יציאת הספר "פרויד ומעבר לו", סוקר יורם יובל את הזרמים הבולטים והבעיות העיקריות שמעסיקות אותה. רשימה ראשונה מתוך שתיים

תגובות

פרויד ומעבר לו סטיבן א. מיטשל ומרגרט ג. בלאק. תירגום מאנגלית: עמית פכלר. עריכה מדעית והקדמה: ד"ר מאיר ברגר. הוצאת תולעת ספרים, 382 עמ', 98 שקלים

תיאור עולמה של הפסיכואנליזה העכשווית ברשימה אחת או שתיים, ואפילו במסגרת ספר שלם, היא יומרה הגובלת בעזות מצח; ריבוי הדעות, האסכולות והמחלוקות בתוך הדיסציפלינה שייסד זיגמונד פרויד לפני יותר ממאה שנה, ושפותחה בידי יורשיו, הופך את מלאכת הסיכום והקטלוג למשימה בלתי אפשרית כמעט.

אבל רק כמעט, מכיוון שבני הזוג סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, בספרם "פרויד ומעבר לו", הצליחו להציג את תולדותיה ומצבה העכשווי של הפסיכואנליזה בצורה תמציתית, מבריקה, רהוטה ונגישה. זהו הישג נדיר, שראוי להתברך בו ולברך עליו.

"פרויד ומעבר לו" הוא ספר חשוב מאוד, הטוב מכל הספרים הרבים שנכתבו בשני העשורים האחרונים בניסיון להקיף את עולם ההגות והתוכן הפסיכואנליטי בכרך אחד ולהביאו לקוראים שאינם בהכרח מעורים בתחום. הוא קריא מאוד, מקורי, מעמיק, מגובש היטב ומעורר מחשבה. למרות שתי בעיות מהותיות שאעמוד עליהן בהמשך, זהו ספר לימוד ומורה דרך נפלא, שיש לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל תלמיד וכל מתמחה בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה בישראל.

זהו גם ספר רב ערך לכל אדם המעוניין לקבל מבט-על על אוסף התיאוריות המשלימות והסותרות המהוות את הפסיכואנליזה המודרנית, דיסציפלינה שהיתה לה השפעה מכרעת על התרבות המערבית במאה השנים האחרונות, ושנדמה לי שאי אפשר להבין את עולמנו כיום מבלי להבין אותה ואת ההתפתחויות שחלו בה במאה שחלפה. להלן אשתמש בספר כבנקודת מוצא לסיור קצר בעולם החשיבה הפסיכואנליטית כיום.

*

"אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים"; אמרה ידועה זו, הלקוחה מכתביו של סר אייזיק ניוטון, יכולה לשמש משל מצוין למצבה של הפסיכואנליזה כיום. אלא שהציטטה הניוטונית, ממש כמו הפסיכואנליזה, רחוקה מלהיות פשוטה ומובנת מאליה; מתברר כי ניוטון, במכתבו לעמיתו רוברט הוק, כלל לא המציא מטאפורה חדשה. הוא עצמו השתמש בביטוי שהופיע לראשונה בכתביהם של שני נזירים מן המאה ה-12, ברנרד משארטר וג'ון מסליסברי, וצוטט פעמים רבות מאז. ויש הסבורים כי ניוטון, במסווה של צניעות ונימוסים טובים, בכלל בחר להשתמש בביטוי זה דווקא כדי לעקוץ את הוק, יריבו ובר-הפלוגתא שלו, שהיה קצר-קומה. אז למי שייכים "כתפי הענקים" במשל ומה אפשר לראות מהם?

בהקדמתו לספר "פרויד ומעבר לו" כותב ד"ר מאיר ברגר, העורך המדעי: "הספר נועד לשמש טקסט ליבה למי שעניין לו ללמוד ולהבין את רוחה ואת תכניה של החשיבה הפסיכואנליטית על שורשיה בתרבות הכללית, ואת אופי העבודה הפסיכואנליטית ותרומתה לחיי בני אדם. הספר כתוב בבהירות רבה, ללא הז'רגון המקצועי המעובה המופיע לעתים כה קרובות בכתיבה הפסיכואנליטית, ועבודתם של למעלה משלושים תיאורטיקנים פסיכואנליטיים מוצגת בו בתמציתיות ובדייקנות" (עמ' 11).

אני מסכים כמעט עם כל מלה; מיטשל ובלאק עשו עבודה נפלאה בסיכום ובניתוח רעיונותיהם המורכבים של הוגים רבים, ובהדגמת השימוש בהם בסדרה של תיאורי מקרה. בייחוד הצטיינו המחברים במיפוי מדוקדק, אך בהיר ביותר, של יחסי הגומלין בין התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות, והצליחו ליצור תמונה קוהרנטית ובעלת משמעות של תחום רחב וסבוך.

הם הצליחו בכך עם כל ההוגים שאת עבודתם סקרו, פרט לאחד: זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו. זהו, כמובן, הענק שאליו התכוונתי בציטטה הניוטונית שלעיל. לדעתי, כל אלה שבאו אחרי פרויד עומדים עד היום על כתפיו הרחבות, ורק מעליהן הם "מרחיקים לראות". אלא שרבים מההוגים הפסיכואנליטיים העכשוויים, העומדים על כתפיו של האב הקדמון, מתעקשים למרוט בזקנו ולצבוט את אוזניו, וכך עושים גם מיטשל ובלאק. ונדמה לי שאבא פרויד יצא חבול מעט מהספר היפה שנכתב על כתפיו וקרוי על שמו. זה חבל, וזה לא מקרה.

יחסם האמביוולנטי של המחברים לתרומתו של פרויד משקף לדעתי את יחסם העכשווי של רבים בתוך המקצוע ומחוצה לו; בעמ' 39, למשל, הם כותבים: "המציאות המרעישה היא כי רק חלק זעיר מן האופן שבו פרויד הבין את הפסיכואנליזה ועסק בה נותר כמות שהוא. עמודי התווך העיקריים של התיאוריה שלו - דחפים ייצריים, מרכזיותו של תסביך אדיפוס, ראשוניותם המוטיבציונית של מין ושל תוקפנות - על כולם קראו תיגר וכולם הותמרו מן היסוד בחשיבה הפסיכואנליטית בת זמננו".

שני עמודים מאוחר יותר הם מביעים עמדה הפוכה כמעט, ומפרגנת הרבה יותר: "מאפיינים עיקריים בתרומותיו של פרויד עצמו, שהיו מאוד שנויים במחלוקת בתקופתו, הפכו לרעיונות רווחים בעולמנו: מניעים ומשמעויות לא-מודעים, רב-גוניותן האינסופית של צורות מיניות, כוחם המעצב של אירועים מוקדמים, מרכזיותם של נושאים אדיפליים בחיי המשפחה, הממדים המיניים והחושניים של חוויות-התנסויות בינקות ובילדות, יעילותה של הנפש בכפירה באמיתות בלתי נעימות, וכן הלאה" (עמ' 41).

כפי שמרמז שם הספר, הגותו של פרויד משמשת נקודת התחלה ונקודת ייחוס לכל הפיתוחים התיאורטיים והטכניים שהספר סוקר. הכותבים אינם מתעלמים מפרויד, נהפוך הוא, אך עמדתם המוצהרת היא שהפסיכואנליזה נמצאת היום הרחק מעבר לו. לכן הגיע הזמן להשתחרר מ"רוח הרפאים" שלו על ידי גירוש שדים חילוני, או בניסוח עדין יותר: על ידי הוצאתו לפנסיה מכובדת.

בצדק כותב ד"ר ברגר בהקדמתו: "(ה)משימה שמיטשל לקח על עצמו (היא) להפוך רוחות רפאים, לעתים רודפניות, בתוך התרבות המקצועית, לאבות המספקים משאבי ניסיון, חוכמה ויצירתיות. הוא עשה זאת על ידי חידוד המודעות התיאורטית שלנו באמצעות זיהוי מקומם ההיסטורי של אבות המקצוע. זיהוי זה הופך אותם לתורמים אפשריים לעבודתנו ומונע את הפיכתם לדוקטרינרים נוקשים התובעים מאיתנו סגידה עיוורת" (עמ' 13).

הצרה היא, שבגישתו האיקונוקלסטית לפרויד הפך אותו מיטשל, כפי שעושים בשנים האחרונות רבים בתוך הפסיכואנליזה ורבים עוד יותר מחוצה לה, ל"איש-קש" או למטרת-דמות במטווח. בניגוד לפרק הראשון של הספר, שבו מופיע פרויד כהוגה המעמיק והרבגוני שהיה, הוא נהפך בהמשך לדמות קרטון שטוחה, שאינה מסוגלת להשיב על הטענות הקשות המוטחות בה. במקומות מסוימים נראה שמיטשל אף גלש והצטרף לגל האופנתי-מדי של "הלקאת פרויד" (bashing-Freud).

*

מיטשל ובלאק, שרבים מהפסיכואנליטיקאים בישראל הכירום היטב עד מותו בטרם עת של מיטשל, בשנת 2000, עמדו בחזית המרד נגד סמכותם של המכונים הפסיכואנליטיים הקלאסיים בארה"ב בשנות ה-70 וה-80 במאה שחלפה, ובראשם המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק. חברי המכונים הקלאסיים, שהיו ברובם פסיכיאטרים בעלי הכשרה רפואית, ראו עצמם כנושאי הלפיד הפרוידיאני בארה"ב ואולי בעולם כולו. הם ניסו - ובמשך שנים רבות גם הצליחו, בניגוד להמלצתו של פרויד עצמו - להגביל את יכולתם של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים להתקבל להכשרה פסיכואנליטית במכוניהם. הם התנגדו לניסיונות לערער בגלוי על הנחות יסוד חשובות של התיאוריה של פרויד ועל המלצותיו הטכניות: תיאוריית הדחפים, המרכזיות של תסביך אדיפוס, הצורך בהימנעות מוחלטת מחשיפת רגשותיו של המטפל כלפי המטופל ועוד.

מיטשל תרם תרומה חשובה לערעור המונופול הקלאסי על מורשתו של פרויד והיה מההוגים המקוריים והמעמיקים שהביאו לכלל פריחה את הגישה ההתייחסותית (relational) בפסיכואנליזה. הגישה ההתייחסותית מעוררת עניין רב אצלנו, ומצער הדבר שמיטשל, בצניעות אמיתית, לא הדגיש בספרו את תרומתו האישית והייחודית לתחום.

כפי שהוא עצמו מציין בספר, המטוטלת המקצועית שבעבר התנודדה סביב הקוטב הקלאסי שראה בפרויד אדמו"ר ופוסק אחרון, נעה בשנות ה-80 וה-90 של המאה שחלפה בקשת רחבה אל הקוטב הנגדי, הבעייתי באותה מידה. כך, מיטשל מדקדק בספר עם האב הקדמון כחוט השערה: הוא בא איתו חשבון שוב ושוב על כל הנחה שעבר זמנה ועל כל אמירה מביכה שלו (והיו לפרויד רבות כאלה), דבר שאינו עושה עם הוגים אחרים. כך, למשל, עובר מיטשל בשתיקה על הנחתו של הארי סטאק סאליבן, אבי הפסיכואנליזה הבין-אישית, שהסכיזופרניה היא מחלה סביבתית שנגרמת על ידי יחסם של ההורים לחולה. הנחה שגויה אך פופולרית זו כבר הספיקה לגרום סבל בל-יתואר לדורות של הורים לחולי סכיזופרניה. נוסף על שברון לבם על המחלה הקשה שפקדה את ילדיהם, נאלצו ההורים לשאת גם את הדעה הקדומה של קהילת אנשי המקצוע והמטפלים שהאשימו אותם - במפורש או במובלע - בגרימת האסון שפקד את משפחתם או לפחות בהחמרתו הגדולה (נקודה זו מתקשרת לבעיה המהותית השנייה בספר, והיא ההתרחקות השיטתית והקטגורית של מיטשל, כמו של חלק מן הפסיכואנליטיקאים המודרניים, מכל עמדה ומכל תיאוריה פסיכואנליטית שריח של ביולוגיה עולה ממנה ועל כך בחלקה השני של הרשימה).

כאמור, יציאתו של מיטשל נגד הדוקטרינה הפרוידיאנית הקפואה היתה פורייה ומפרה; הוא הצטרף בכך לשורה ארוכה של הוגים חשובים שתרומתם נסקרת בספר (ושאת חלקם נזכיר בחלק השני). אך יש לעמדה כזאת מחיר, והוא השטחה מצערת של העומק והרבגוניות של הגותו של פרויד. ייתכן שאין ברירה אחרת: ייתכן שהיקפה של ההגות הפרוידיאנית אינו מאפשר סיכום הוגן של תורתו במסגרת ספר אחד, האמור לעסוק גם בכל ההתפתחויות העיקריות שחלו מאז מותו ועד היום. אלא שיש מקומות בספר שבהם עיוות מיטשל, כנראה שלא מדעת, את כוונתו, ולפעמים גם את דבריו, של האב הקדמון.

דוגמה לכך היא בכתיבתו על עמדת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית בנוגע להומוסקסואליות, נושא "חם" ועכשווי שחלו בו התפתחויות רבות; מיטשל כותב שפרויד ראה בהומוסקסואליות פרוורסיה (עמ' 306). זוהי טעות חשובה ומצערת מצד מיטשל: בניגוד לרבים מחסידיו, עמד פרויד כבר לפני מאה שנה על ההבדל המהותי שבין הומוסקסואליות לבין סטיות מיניות. הוא הקדים את זמנו כאשר ראה בהומוסקסואליות לא פרוורסיה (perversion, סטייה) אלא אינוורסיה (inversion, היפוך). פרויד הדגיש את העובדה שהסובלים מפרוורסיה אינם מסוגלים לאהוב אדם אחר במלוא עומקו ומורכבותו ונאלצים להסתפק ב"אהבה" לחלקי-אובייקט: לנעלי עקב חדות, ללבני נשים, למשא-ומתן של סבל והשפלה בזמן קיום יחסי מין ועוד. לעומתם, טען פרויד, הומוסקסואלים מסוגלים לאהבה מלאה ועמוקה ככל אדם בריא אחר. מה שמבדיל בינם לבין ההטרוסקסואלים הוא שמושא אהבתם הוא בן מינם, וזו אינה סטייה.

הופתעתי גם למצוא שהמושג "ליבידו" אינו זוכה לשום התייחסות או אזכור בספרם של מיטשל ובלאק. הישג מחשבתי אדיר ושימושי זה של פרויד, המתאר את המיניות במובן הרחב ביותר (הכולל, בנוסף ליצר המיני עצמו, גם יצירתיות, ייצריות, ושאיפה לקרבה וחיבה) הוא נוכח-נפקד בספר. זהו אולי חלק מהמחיר שמשלמים הוגים פסיכואנליטיים התייחסותיים מודרניים, כמו מיטשל ובלאק, על ביקורתם על תיאוריית הדחפים הפרוידיאנית.

*

מהי, אם כן, הפסיכואנליזה כיום? הפסיכואנליזה היא תמיד יותר מדבר אחד. ראשית, היא אוסף של שיטות ואסכולות לטיפול נפשי. מדובר לא רק בפסיכואנליזה ה"קלאסית", המתבססת על כמה מפגשים טיפוליים בשבוע ושימוש בספה, אלא גם על פסיכותרפיה "רגילה" הנעשית באוריינטציה פסיכואנליטית, כדוגמת הטיפול שראובן, הפסיכולוג שגילם אסי דיין, ניסה (ולא תמיד הצליח) להעניק לפונים אליו בסדרת הטלוויזיה "בטיפול".

שנית, הפסיכואנליזה היא אופן חקירה שיטתי של החוויה הסובייקטיבית האנושית. היא שואלת את השאלה "מה פירוש הדבר להיות אדם ולחיות חיים?". בהקשר זה היא עוסקת בגילוי ובגיבוש של נראטיב פנימי, בתחושת זהות, במשמעות אישית ובהבנה עצמית. שלישית, היא אוסף של תיאוריות בדבר המבנה וההתפתחות של נפש האדם, ובדבר החוקים שעל פיהם מתנהלת ומתפתחת נפש זו. מכאן נובעת המחלוקת העכשווית בדבר מעמדה המדעי של הפסיכואנליזה.

רביעית, וזוהי אולי תרומתה החשובה ביותר, הפסיכואנליזה נהפכה היום לחלק אינטגרלי, לעתים קרובות סמוי, של התרבות המערבית. כפי שכותבים מיטשל ובלאק: "הפסיכואנליזה אינה רק דיסציפלינה מקצועית ומדעית בתוך תרבותנו, אלא היא אופן חשיבה, גישה לחוויה האנושית, אשר הפכה למרכיב של תרבותנו ואשר חודרת לאופן שבו למדנו לחוות את עצמנו ואת נפשנו" (עמ' 41).

כך, על רגל אחת, לגבי מהותה של הפסיכואנליזה. ומה בדבר המבנה שלה? ברגר מציג בהקדמתו את מודל הפסיכואנליזה המודרנית כעץ שיש לו גזע, שורשים וענפים. הגזע הוא הגותו של פרויד, על ההתפתחויות שחלו בה לאורך חייו הארוכים. אל הגזע מובילים שורשים הנעוצים עמוק באקלים המדעי, האינטלקטואלי והחברתי ששרר בתקופה ובמקום שבהם פיתח פרויד את תורתו. שורשים אלה מייצגים את המקורות שמהם ינק פרויד חלק מההנחות והמוסכמות שבבסיס תורתו, ושבעתיד יערערו עליהם אחדים מיורשיו.

מן הגזע הפרוידיאני מסתעפים, מתלכדים ומתפצלים הענפים המייצגים את פיתוחיהם של ההוגים הפסיכואנליטיים השונים, מן העשור השני של המאה ה-20 ועד ימינו; דומני שמודל זה מקובל בקווים כלליים על רבים מהעוסקים בתחום היום. בחלקה השני של הרשימה אעסוק ב"ענפים": אותם פיתוחים עכשוויים של התיאוריה הפרוידיאנית, שאותם היטיבו כל כך לתאר מיטשל ובלאק בספרם.

(רשימה ראשונה מתוך שתיים)

פרופ' יורם יובל שייך לסגל ההוראה של המכון הפסיכואנליטי ע"ש אייטינגון בירושלים, חבר בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ועומד בראש מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו