שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי בכלל צריך למצוא את "הגן יהודי"

ספרו של רפאל פלק מנתח באופן ביקורתי את ההיסטוריה של הניסיונות "המדעיים" למצוא קשר גנטי בין כל יהודי העולם, אבל לא מאבד תקווה שיום אחד זה עוד יקרה; שלמה זנד על "ציונות והביולוגיה של היהודים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה זנד

ציונות והביולוגיה של היהודים רפאל פלק. הוצאת רסלינג, 312 עמ', 89 שקלים __________________________________________________________

ספרים נוספים בנושא יהודים:

זהר שגב על ספרם של גבריאל שפר והדס רוט-טולדנו, "מי המנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית"

ארנה קזין על ספרו של דייויד מאמט, "The Wicked Son"

אלי אייל על ספרו של אלן דרשוביץ, "What Israel Means to Me" __________________________________________________________

כאשר סיימתי לקרוא את ספרו של רפאל פלק, "ציונות והביולוגיה של היהודים", לא יכולתי שלא להיזכר בבדיחה ידועה שמסופרת באחד מסרטיו של וודי אלן; פציינט מגיע לפסיכיאטר שלו ומספר לו שאחיו משוגע. "מדוע אתה אומר זאת?" שואל הרופא. "מכיוון שנדמה לו שהוא תרנגולת", משיב לו המטופל. "שלח אותו אלי או ישירות לבית חולים", מייעץ לו הרופא. "כן", עונה לו הפציינט, "אבל מי אז יטיל את הביצים בבית?"

לכל אורך הספר, חושף פלק בחדות את השיגעון הביולוגי שליווה את ההיגיון הציוני מאז ראשיתו; דפים מרתקים ואפילו מפתיעים נגלים לפני הקורא, המלמדים על הכנות האינטלקטואלית הנדירה של מחברם. אולם לאורך הסיפור, ובעמוד האחורי של הספר, ניתן לחוש שפלק - גנטיקאי הרואה עצמו ציוני - עדיין משמר תקווה שבסופו של יום יתגלו איזה שהם "קשרי דם בין כל עדות היהודים" (עמ' 29), אם לא מוצא משותף אז לפחות איזשהו "מארג גנטי" (עמ' 230).

לרוע המזל, עד כה לא הופיעו ספרים על ההיבט הביולוגי בהגות ובתרבות הציונית. מאז שנות החמישים, ניסתה הפרשנות ההיסטורית הענפה להצניע ולעמעם רכיב אידיאולוגי חשוב זה בתולדות התנועה הלאומית. כל הקורא עבודות על משה הס, מכס נורדאו, זאב ז'בוטינסקי, ארתור רופין או מרטין בובר, לכל הדעות אישים מרכזיים בציונות, יקבל רושם מעורפל ומצונזר מאוד על מידת נאמנותם ל"קול הדם" העולה ומהדהד במיטב יצירותיהם. מי למשל יודע שביאליק, המשורר הלאומי שלנו, אמר בשנת 1934, חודשים אחדים לפני חקיקתם של חוקי נירנברג: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם".

מתחילתה שרויה היתה הציונות בדילמה לא פשוטה. כתנועות לאומיות אחרות היה עליה להמציא לאום מפסיפס של חומרים היסטוריים ותרבותיים קודמים. אולם אם מפלגת הבונד, למשל, כדי להבנות זהות-על מכלילה, יכולה היתה להישען על תרבויות ולשונות היידיש שהמונים חיו אותן יום-יום, הרי שהציונות (שביקשה לאגד את כל המאמינים היהודים בעולם, כמו גם את צאצאיהם המתבוללים) נאלצה לחפש אדן משותף רחב יותר כדי לבסס עליו את משנתה הלאומית ואת תכנונה התרבותי.

ראשית, למרות חילוניותה, פנתה הציונות אל המסורת הדתית והחלה במרץ להלאימה: חגים וימי מועד נעשו במהרה לסימני-דרך לאומיים, התנ"ך הולאם ונעשה לספר היסטוריה מובהק, ול"מיתוסטוריה" זו גם צורף סיפור ההגליה המדומיין שליווה את חורבן בית שני. אולם הזמן היהודי היה מפוצל ומחורר מדי ותרבות היום-יום החילונית של היהודים ברחבי העולם היתה פוליפונית ועשירה יתר על המידה מכדי שיספקו את תחושת הקוהרנטיות שהכרחית לכל הבנייה של תרבות לאומית. מה עוד שבכדי לתבוע זכות בעלות על חבל ארץ שאחר יושב בו, צריך היה לדבוק בכל מחיר בנראטיב של עם בעל מוצא אחיד שעקר לפני אלפיים שנים ממולדתו, הגיע עד שערי ורשה וצנעה, ובתום נדודיו עשה פניית פרסה והחליט לחזור אל כור מחצבתו. כפי שהתבטא פעם ארתור רופין, מנהיג ההתיישבות בפלשתינה המנדטורית: "לולא היו היהודים שייכים גזעית לעמי המזרח הקרוב, לא ניתן היה להצדיק את הציונות".

וכך הגיעו רבים ממנהיגי הציונות למסקנה, שעל מנת להוכיח שהיהודים לא היו בהיסטוריה רק קהילות דת בעלות מוצא מגוון, אלא לאום מלוכד בן 3,000 שנה, יש להישען על הביולוגיה. פלק מתאר כיצד מאז לידתו של הרעיון הלאומי-יהודי במחצית השנייה של המאה ה-19, ניסו רבים מחסידיו להוכיח שוב ושוב שהיהודים הם עם-גזע. כלומר, בד בבד עם עלייתה של האנטישמיות, שהחליפה את שנאת הדת היהודית באיבה ל"דם", תרו מחברים שהשתייכו לזרם הציוני אחר קריטריונים ביולוגיים לאפיונו של ה"גזע" שלהם.

מספרו של משה הס משנת 1862, דרך פרסומיו של רדקליף נתן סלאמן, הרופא והגנטיקאי הציוני שהיה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, ועד הדו"חות הרפואיים של ד"ר חיים שיבא שפעל במדינת ישראל, חודר פלק באיזמל חד לטקסטים פילוסופיים ומדעיים שחתרו למצוא עוגן ביולוגי לקיום היהודי. מהמאמץ לחפש בתווי הפנים או במבנה וגודל הגולגולת את היהודי הטיפוסי ועד החקירות של המבנה המולקולרי של הגנים, נערכו שוב ושוב ניסיונות לטעון שליהודים היה אב קדמון משותף, או לפחות כמה אמהות טובות לב שאחראיות לקיומו הנצחי של העם הנבחר.

ויותר מכך: במסגרת יקום טקסטואלי זה גם פיתחו תיאוריות המבוססות על האאוגניקה, שבהן הוצעו הצעות כיצד לשמר ואפילו להשביח את הגזע היהודי, או לפחות כמה עדות בו. ואולם, אם היום אנו כבר יכולים להעז וללגלג רטרואקטיבית על התיאוריות המדעיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שהתבססו על תווי הפנים, מבנה הגולגולות וסוגי הדם, הרי שמול כרומוזום Y אנו, הלא-מדענים, אמורים עדיין להחריש ולהפגין יראת כבוד לממצאים המדעיים.

חדשות לבקרים מתפרסמות בישראל ידיעות על גילויים חדשים בתחום "הגנטיקה של אוכלוסיות"; פעם מלמדים ממצאים אלה שהיהודים קרובים לפלסטינים ושלוש שנים מאוחר יותר, אותם צוותי מחקר מודים בטעותם וטוענים שה"גן היהודי" דומה יותר דווקא ל"גן הכורדי". פלק מתייחס בביקורתיות להרפתקאות הביולוגיות השונות, ובמיוחד הוא מחמיר עם ההוגים הציונים והמדענים בני הדור הקודם.

אולם ככל שהוא מתקרב לזמננו נעשית ביקורתו למהססת וסובלנית יותר. האם לגנטיקאי בגמלאות יש יותר מדי עמיתים במקצוע ומכאן הזהירות המופלגת או שמא הוא מקווה עדיין, כפי שכבר נאמר למעלה, כי משהו חדש אכן יתגלה בתחום? טוב שקיים גם ספרו של אלן קורקוס, ביולוג ופליט שואה, שפירסם בשנה שעברה בארה"ב את "The Myth of the Jewish Race. A Biologist Point of View", ושביקורתו הרבה יותר חד-משמעית בנושא.

בשורה התחתונה מסכם גם פלק שאין ביולוגיה של יהודים. כפי שהנאצים לא יכלו לזהות יהודים על בסיס תיאוריות הגזע שלהם, ולכן נאלצו להסתמך על ניירות רישום ביורוקרטיים, כך האתניסיסטיים שבין מנהיגי הציונות או בין החוקרים הישראלים צריכים היו להישען על הנראטיב ההיסטורי המאוד מדומיין שלהם כדי לאתר את "המאפיינים" הגנטיים של קבוצות אנושיות.

הבעיה היא שפלק מקבל בקלות רבה מדי, ואפילו קצת בהתלהבות, את עצם עקרון החיפוש אחר המוצא הביולוגי, שאינו נובע מטעמים רפואיים. במשך שנים הוא השתתף במחקרים מעין אלה, והוא סובר, די בתמימות, שהסיבה לחקר אינטנסיבי זה בארץ היא עובדת היותה של ישראל חברת מהגרים, העושה אותה למעבדה נהדרת לחקר מוצאן של אוכלוסיות. ואמנם, ישראל, על תקציביה הדלים, נעשתה למדינה המובילה בעולם בתחום.

השאלה שלא נשאלת היא מדוע למשל ארצות הברית, שכידוע אינה פחות חברת מהגרים מישראל, ומשאביה רציניים בהרבה, אינה משקיעה ומפתחת יותר תחום מדעי, ו"נייטרלי" לכאורה זה. כמו כן לא נמצאה בספרו, ולו הערת הבהרה אחת, על מקורות המימון של המחקרים הרבים והיקרים. מי למשל מימן ומממן את חקר טוהר המוצא של אלה הנושאים את השם "כהן"? לשם מה נערך מחקר זה? האם מישהו מתכוון להכין צוותים עתידיים שישמשו בקודש בפולחני הבית השלישי? האמת היא שעד קריאת ספר זה הייתי בטוח שאת מרב דברי ההבל על עברם של קולקטיבים חברתיים כתבו היסטוריונים לאומיים. עתה אני יודע שביולוגים לאומיים עלולים להיות גרועים מהם.

אייזק אסימוב הנפלא, שחיבר כידוע ספרים על מדע בדיוני מסוג אחר, כתב ערב מותו בשנת 1992 בחיבורו האוטוביוגרפי, "היו אלה חיים טובים", את ההערה הבאה: "די סביר שמוצאי אינו קשור כלל לישראל הקדומה (...) ייתכן מאוד שרבים מיהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים והעמים שעליהם הם שלטו. אולי אני אחד מהם. מי יודע? ולמי בעצם אכפת?"

ספרו החשוב של פלק מסביר היטב למי זה היה אכפת בעבר: לאנטישמים ולחסידי תורת הגזע שבין הציונים; לראשונים לא היו תירוצים, לאחרונים אולי כן. אבל עד מתי עוד ימשיכו להשתמש בתירוצים האלה?

פרופ' שלמה זנד מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ספרו, "המלים והאדמה: האינטלקטואלים בישראל", ראה אור השנה בצרפת בהוצאת Fayard

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ