ויזה צרפתית ליפאן - כללי - הארץ

ויזה צרפתית ליפאן

לנה שילוני שואלת את עצמה איך לספר את סיפור חייה, שהוא סיפור חייו של היהודי הנודד, באופן חדש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גשר החלומות, מאת לנה שילוני, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006, 128 עמודים

בניגוד לתמימי דרך שסבורים שסיפור חייהם עשוי לעניין את זולתם, או שהוא מעניין דיו להעלותו על הכתב, אנשים שמקצועם הוא ספרות עלולים להילכד במלכודת של התחבטות בבואם לכתוב אוטוביוגרפיה, משום שהם מודעים לשאלה בדבר מהימנות הזיכרון. הפקפוק בדבר מהימנות הזיכרון עשוי להועיד את ניסיונם לכתוב אוטוביוגרפיה לפורענות בכל מקרה, מכיוון שהזיכרון מעצב את עצמו לצרכיו או לצורכי האישיות שבה הוא נחקק מרגע שהמאורעות מתרחשים. על כן מהימנות אינה בגדר האפשר.

השאלה אם הזיכרון ששקע בזיכרוני נובע ממה שסופר לי, או אם אמנם חוויתי אותו בעצמי, לעולם אינה מזמנת תשובה אמיתית. אין הבדל בין מה שנדמה לו לאדם שהוא זוכר לבין מה שהוא זוכר כי סופר לו, כי ממילא הדברים הזכורים, גם אם נחוו על ידי הזוכר, התעצבו בזיכרונו שלא כדרך שאירעו באמת, אלא עובדו מיד לפי צורכי הנפש באותו רגע. אין לנו דרך לדעת מה אירע באמת, כי הדברים שאנו חיים בחיינו המוקדמים, אבל לא רק בתקופה זו, מעובדים בתודעה לזיכרון מיד עם היותם נחווים, ומקבלים את צורתם הנאותה לתודעה באותו רגע, שלא לדבר על כך שבמרוצת הזמן מתחוללים בהם שינויים מסיבות שונות. כך יש אנשים שהזיכרונות הבולטים ביותר שלהם נוגעים לטראומות שעברו, ויש שזיכרונותיהם נוגעים דווקא לרגעי האור של חייהם. יש דברים הנמחקים מן הזיכרון כי אין הנפש יכולה לשאתם, וכשאין היא מצליחה למחוק אותם היא מעצבת אותם כך שתוכל לשאתם. והדברים מסובכים.

למדתי את מצב הדברים הזה במובהק ביחס לזיכרון חי מאוד שלי. היה לנו "דוד" בלונדון. כתבתי עליו סיפור. כשכתבתי עליו את הסיפור זכרתי באופן ברור מאוד את הביקור שלי בביתו, בפרוור לונדוני כלשהו. זכר הביקור היה חי מאוד. ראיתי באופן ברור את חדר העבודה שלו, את המדרגות שהובילו אל הבית, את שולחן העבודה, את העץ שגדל מעבר לחלון חדר העבודה - כל הפרטים היו חקוקים בזיכרוני באופן חריף מאוד. אבל באמת מעולם לא הייתי שם. כלומר, בצד היותו סלקטיווי, הזיכרון הוא גם מעין מעבד תרחישים.

ספרה של לנה שילוני "גשר החלומות" הוא סיפור אוטוביוגרפי, המתייחד בצניעות ובצמצום, שנובעים בין השאר מתכונת הענווה שניחנה בה ומן הפקפוקים בדבר המהימנות והערך האמנותי של הסיפור האוטוביוגרפי בכלל. על כן פותחת לנה שילוני את ספרה בניסיון לקבל מעין אישור לתשוקת הכתיבה האוטוביוגרפית מסופרים אחרים, סופרים שהיא מחשיבה, או ליתר דיוק, מן הסמכות.

היא שואלת את עצמה כיצד בונים את סיפור החיים, ומתבוננת בקצרה באופן שהתמודדו עם השאלות הללו סופרים כמו סטנדאל, ז'ורז' פרק, ז'אן ז'אק רוסו, מרקס. האם לכתוב על פי הסדר הכרונולוגי, או שמא באופן אסוציאטיווי? על השאלה המתבקשת: למה בכלל לכתוב, מביאה שילוני את תשובתה של מוראסקי שיקיבו מן הרומאן שלה "מעשה גנג'י" שנכתב במאה ה-11 (ראה אור בתרגום עברי בהוצאת שוקן): "הסיפור מתחיל כאשר לבו של המספר אינו יכול להכיל עוד את כל אותם דברים הממלאים אותו - חייהם של בני אדם על הטוב והרע שבהם, מראות מיוחדים או מעשים מופלאים, והוא מבקש להעבירם לדורות הבאים - או אז מתחיל הסיפור". אין זה מקרה ששילוני פונה אל סופרים צרפתים ומקבלת תשובה מסופרת יפאנית בת המאה ה-11. לנה שילוני למדה ולימדה ספרות צרפתית באוניברסיטה העברית שנים רבות, וגם למדה יפאנית בעת שהתגוררה ביפאן עם בעלה, הפרופסור בן-עמי שילוני.

אין פלא בדבר ששילוני ביקשה להעלות את קורות חייה על הכתב. חייה, כפי שהיא מגוללת אותם לפני הקורא, עשירים בנדודים, במראות מיוחדים, בהתרחשויות לא רגילות, בהיכרות עם נופים ותרבויות ואנשים. הרושם שנקבע בי לאחר הקריאה היה שהנה פגשתי אדם שמגלם בביוגרפיה שלו את דמות היהודי הנודד.

סיפור החיים של לנה שילוני אינו שגרתי. זה סיפור מרתק ורב-גלגולים, שעולה ממנו אישיות אמיצה, עשויה ללא חת, בעלת יושרה, סופגת וקולטת את הסביבה. על כן רשמיה עזים, ואין היא חוששת מהרפתקאות. היא מסתגלת לסביבתה, בעלת תפישה חריפה, רגישות חדה, ורוויית השכלה ותרבות.

לנה שילוני נולדה בפולין בעיירה נובי סונץ', ולמשפחתה היתה תושייה לברוח עם פרוץ המלחמה דרך תחנות שונות לאוזבקיסטאן. שם גדלה בעיר בוכרה בתנאים של עוני ומחסור ושם מת עליה אביה בטיפוס. כיהודים פולנים רבים שהצליחו לברוח בזמן המלחמה לרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות חזרה עם אמה ועם אביה החורג אחרי המלחמה לוורוצלב (דרך דומה עשה הסופר המנוח דן צלקה, ששנות המלחמה שלו עברו עליו בקזחסטאן ולאחריה הגיע לוורוצלב). יש להניח שהיתה גדלה ומתחנכת בעיר הפולנית הזאת אלמלא מחלה שלקתה בה.

אמה של שילוני היתה אשה בעלת תושייה רב, והיא הצליחה לשלוח את בתה להבריא ממחלתה בשווייץ. כך התחנכה בשווייץ, חינוך קפדני מאוד, בבית מרפא בהרים. הסיפור על שנות השהייה בבית המרפא בלייזן שבשווייץ הצרפתית הוא סיפור כמעט דיקנסי. החיים שם היו קשים לא פחות משהיו בבוכרה - מעט אוכל, וכמעט התעללות. למזלה של לנה שילוני היא הועברה מקץ שנים אחדות למוסד אחר במונטרה, על גדות אגם ז'נווה, ובו השתפרו התנאים לאין ערוך. שם היתה חצי שנה, ושם נחשפה לספרות הצרפתית שבה התמחתה מאוחר יותר באוניברסיטה העברית. אבל היא למדה גם עברית, דבר שהקל עליה את ההתערות בישראל. ממונטרה עלתה לישראל, למדה בתיכון ובאוניברסיטה העברית בירושלים, נישאה ושהתה ביפאן.

"גשר החלומות" הוא הגשר המרחף, שמו של אחד הסיפורים שכתבה קודם שהקדישה את עצמה למחקר ולהוראה. הסיפור מובא לקראת סוף הספר והוא סיפור אהבה. מיפאן נסע הזוג שילוני לארצות הברית. אבל הנדודים לא תמו ולנה ממשיכה לנסוע. בספרה זה היא נוסעת ברכבת מהירה על מסילת חייה המרתקים ויוצאי הדופן, ומטעימה את הקורא את טעמם של הנדודים, החלומות והתשוקות. איני כותבת על ספרות מקור, ולפיכך הנאותות מחייבת אותי לגלות שהכרתי את לנה שילוני דרך עבודתי בעיתון. הנעימות, הנכונות, הידע, הדייקנות, מיעוט הדיבור ושמץ המבטא הזר המלווה במאמץ להסתירו, שציינו אותה בשיחות הטלפון המועטות שלנו, טובעים את חותמם גם על ספרה היפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ