שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורון חלוץ
דורון חלוץ

סצינת הפתיחה של הסרט "שורטבאס" היא אחת הנועזות ביותר שנצפו בקולנוע בשנים האחרונות. ג'יימס (פול דוסון), מדמויות המפתח בסרט, יושב באמבטיה ומצלם את איבר המין שלו. לאחר מכן הוא עובר לחדר אחר, נשכב בתנוחת יוגה, ומעניק לעצמו תענוג אוראלי. במהלך האקספוזיציה הזאת הסרט עובר לשני אקטים מיניים נוספים - אחד מהם של זוג נשוי, השני של מלכת סאדו ולקוח. כולם גומרים סימולטנית. הקהל מתמוגג.

הרב אלנתן, ממועצת העיר תל אביב, מוחה (בטענה שתקציב התרבות לא מיועד לקידום פורנו), והמועצה לביקורת סרטים מאשרת את הקרנתו לבני 18 ומעלה, ורק אחרי השעה 22:00.

הדיון הציבורי בהקרנת הסרט משיג את התוצאה ההפוכה מזו שלה כיוונו מתנגדיו, והסרט זוכה לחשיפה ויחסי ציבור חינם. למעשה כבר חודשיים ש"שורטבאס", סרט אינדי אמריקאי, מוקרן בסינמטק תל אביב מדי ערב, והאולם עדיין מלא. ואם בהקרנות הראשונות היה הקהל בעיקר קווירי תל-אביבי צעיר, הרי שעכשיו מגיע למקום קהל שנראה "הבימה" לגמרי. כמו שאמר פדריקו פליני: "צנזורה היא פרסום במימון הממשלה".

סרטו של הבמאי ג'ון קמרון מיטשל, שזכה בפסטיבל סאנדנס 2001 על "הדוויג והשארית העצבנית", עוקב אחר שבעה ניו יורקרים, כל אחד מהם מתוסבך בדרכו שלו, שדרכיהם מצטלבות בסלון בוהמייני ששמו כשם הסרט. סופיה (סוק-יין לי) היא יועצת סקס וזוגיות שמעולם לא חוותה אורגזמה. היא מגיעה ל"שורטבאס" בלוויית בעלה המובטל רוב (רפאל ברקר) בעקבות המלצה של לקוחותיה ג'יימי וג'יימס (פי-ג'יי דיבוי ופול דוסון, בהתאמה), זוג שיחסיהם מצויים במשבר.

במועדון פוגשת סופיה את סוורין (לינדזי בימיש), מלכת סאדו שלא מצליחה להגיע לאינטימיות. בני הזוג ג'יימי וג'יימס, פוגשים במועדון את סת' (ג'יי ברנן), ומצרפים אותו למערכת הזוגית שלהם. כל היחסים האלה ועוד כמה מודגמים בעזרתן של הרבה סצינות סקס מפורשות לחלוטין.

מיטשל, לא מבין על מה הרעש. "הסקס עוזר להציג את הדמויות בסרט בדרך שאתה לא מצפה לה, אבל שעשויה להאיר אותן. בוא נציג את השחקן מוצץ את הזין של עצמו - איזו מטאפורה למישהו שמנסה להיות לבד".

השמועות על הצלחת סרטו בתל אביב הגיעו אליו. וכן, הוא תיאר לעצמו שהסקס ימשוך אש, אבל הוא לא מבין את הטענה שמדובר בגימיק יחצ"ני. "לא שמעתי את הטענה הזאת מאף אחד שראה את הסרט", הוא אומר. "מה אתה חושב? הסקס נראה לך שם לא שייך? אולי אנשים אומרים את זה לפני שהם ראו, כי בהרבה סרטים משתמשים בסקס כגימיק, גם כשהוא לא הכרחי לזרימה הסמנטית או הנראטיווית. בהוליווד נהגו לעשות את זה הרבה, ואפשר לומר שגם בפורנו עושים את זה במידה מסוימת".

מיטשל מספר שאת ההשראה לסרט שאב, על דרך השלילה, משני מקורות: סרטים אמנותיים אירופיים (כמו "לאחותי" של קתרין ברייה) ופורנו. "בסוף שנות ה-90 ראיתי הרבה סרטים אירופיים שבהם השתמשו בסקס אמיתי, לא משוחק", הוא אומר. "חלקם היו מאוד מעניינים, אבל כולם היו מאוד שליליים ביחסם לסקס. הם נראו כמעט כמו קלישאה שבה סקס שווה רע. זה מה ששמרנים אומרים, וזה גם מה שהאמנים אמרו. ואני פשוט חושב שסקס הוא משהו יותר מורכב מזה.

"הצד השני של המטבע הוא פורנוגרפיה, שגם שם משדרים שסקס זה רע, באמצעות הפיכת המין לריטואל: תמיד קורים שם אותם דברים, באותו סדר, ובדרך כלל בצורה מוזרה. רוב הפורנוגרפיה היא כמו הוליווד: נוסחה, בלי הומור ובלי אינטליגנציה. אבל בחיים שלי ובחיים של חברים שלי, סקס הוא דבר הרבה יותר מורכב".

היית מביים סרט פורנו?

"בהחלט הייתי רוצה לביים סרט פורנו יום אחד, בעזרת מה שלמדתי מ'שורטבאס': איך לשמור את המצלמה בשירות השחקנים במקום להיפך, איך לגרום לשחקנים להירגע. אני כנראה אעבוד עם זוגות - זה הרבה יותר פשוט לכולם. אני אצלם את זה בפילם ולא בווידיאו. ולא יהיה נראטיב מסורתי, כי אני חושב שב'שורטבאס' הסקס לא ממש מעורר מינית, וזה בכוונה. הסקס מאוד מגוחך ולא מוצלח. אולי כמה אנשים יתגרו מזה, לא תוכל למנוע מהדוד ארני לקבל זיקפה, הוא יכול לקבל זיקפה גם מלהתבונן באגרטל עם פרחים, אבל זו לא המטרה".

יש שטוענים ש"שורטבאס" הוא פורנו.

"להגיד שזה פורנוגרפי, זו דרך מאוד עצלה לומר שיש בסרט סקס מפורש. אבל אם תסתכל במילון, פורנו נועד לגרות, וזה לא מה שאנחנו עושים. אני ניסיתי לחשוב איך אני יכול להשתמש בסקס בסרט בצורה שונה. ככה זה התחיל. הבנתי שהשחקנים צריכים להרגיש מאוד נוח בעשייה של סרט כזה. והדרך שחשבתי עליה היא להפוך אותם ליוצרים-שותפים. הקמתי אתר אינטרנט וקראתי לכל מי שרוצה להשתתף בסרט שיתאר סקס בצורה יותר מורכבת ממה שבדרך כלל רואים, ולהיות שותף ביצירה באמצעות אימפרוביזציות, לשלוח קלטות אודישן. בערך 500 אנשים שלחו, ולאתר עצמו נרשמו בערך חצי מיליון כניסות".

אנשים שלחו סרטי פורנו-ביתי?

"כן, היו אנשים שעשו את זה רק בשביל הריגוש ושלחו משהו שהיה אקסהיביציוניזם טהור, אבל זה לא היה מה שחיפשנו. המועמדים יכלו לעשות בקלטות הללו מה שהם רוצים, אבל אני הצעתי שידברו על חוויית הסקס הכי משמעותית רגשית שלהם. רצינו אנשים שיהיו שותפים אמנותיים, שיהיו מוכנים לעבוד אתנו במשך כמה שנים. לכן כשבחנו את הקלטות, בחנו גם את האישיות של המועמדים, את חוש ההומור שלהם".

חדירה כפולה, טייק חמישי

העבודה על הסרט נמשכה שלוש שנים וחצי. בשלב האודישנים עוד לא היה תסריט של ממש, אלא רעיונות כלליים בלבד. "עבדנו במשך שנתיים וחצי עם השחקנים לפני שהתחלנו לצלם לסירוגין", מפרט מיטשל. "עשינו סדנאות, ואז הלכתי לכתוב, אחר כך נפגשנו שוב וכך הלאה. השחקנים יצרו את הדמויות אתי. אני הנחיתי אותם, אבל הם בחרו את הרקע, את השמות, את המטרות הרגשיות".

הם תרמו לדמויות פרטים אוטוביוגרפיים?

"הם לקחו חלקים מחייהם והגזימו אותם. למשל, סוק-יין, שמגלמת את סופיה, באה ממשפחה סינית מחמירה בקנדה, שבה הגוף נחשב למשהו רע. אנחנו הגזמנו את זה לדמות שלא מצליחה להגיע לאורגזמות".

במקביל לאיתור שחקנים באמצעות האתר, פנה מיטשל ביוזמתו לכמה אנשים שהכיר בניו יורק, "חברים של חברים", ושידל אותם להגיש מועמדות לסרט. פי-ג'יי דיבוי, שמגלם בסרט את ג'יימי, קיבל פנייה כזאת. הוא בן 35 ("זה לא סתם שהגיל שלי לא מוזכר בשום מקום באינטרנט"), מבולטימור, שגר בשנים האחרונות בניו יורק עם בן זוגו פול דוסון, שמגלם בסרט את ג'יימס, בן זוגו של ג'יימי.

איך הכרת את ג'ון קמרון מיטשל?

"נפגשנו לראשונה כשעברתי לגור בניו יורק באמצע שנות ה-90, כשהייתי בן 25. היינו מסתובבים באותם מעגלים. שנינו היינו בסצינת הדובים (כינוי להומואים שעירים ובדרך כלל גם שמנים) ושנינו אוהבים ללבוש בגדי עור. סתם, לא. נפגשנו במועדון סקוויזבוקס, במסיבת רוקנ'רול".

מה היה בקלטת האודישן ששלחת?

"עשיתי סרט קצר על אחד החברים הכי חמודים שלי בטורונטו. הזמנתי אותו לעשות אתי סקס מול המצלמה. סוג של קומדיה קצרה".

ומיד התקבלת?

"לא. קראו לנו לבוא לכל מיני אודישנים. צפינו בקלטות של אחרים ועשינו אימפרוביזציות עם מועמדים אחרים. ג'ון אירגן באותה תקופה כל מיני מסיבות תחת השם 'שורטבאס', ושיחקנו משחקים והיכרנו זה את זה. בשלב האודישנים עוד לא ממש היו תפקידים. בהתחלה נבחרו בערך 40 אנשים, ומזה נשארו תשעה ניצולים. ניסו לראות מי תיקשר היטב עם מי, ומי יצליחו להיפתח ביחד כשחקנים".

של מי היה הרעיון שאתה ופול תגלמו זוג גם בסרט?

"ג'ון רצה שיהיה בסרט זוג גייז. הזוגיות של פול ושלי בדיוק פרחה, התחלנו לצאת רק כמה חודשים לפני כן, אז ברור שהיתה שם כימיה ושעבדנו טוב ביחד".

אילו פרטים אישיים הבאת לסרט?

"אני חושב שהיכולת החמודה של ג'יימי להתעקש שהכל יהיה בסדר - זה בא ממני, וגם הדרך שבה הוא מודאג ונעשה קנאי במסיבה במועדון".

זאת אומרת שבמציאות קינאת בסצינת הסקס של פול עם שחקן אחר?

"אני חושב שזו סצינה מאוד חזקה, ואני חושב שפול עשה את זה טוב מאוד, וגם פיטר, שניהם שחקנים טובים. אז לא, לא קינאתי".

כמה אימפרוביזציה היתה בסצינות הסקס?

"היו לנו 'מצופים', סימנים של מה צריך להיות בסצינה. היינו צריכים להגיע לנקודה מסוימת, אבל ג'ון לא אמר מה הדרך להגיע לנקודה הזאת. למשל בסצינה של המין בשלישייה, היתה צריכה להיות נקודה שג'יימי נותן לג'יימס רשות לזיין את סת', וזה היה צריך להיות מאוד מעודן. ידענו שאחנו צריכים להגיע לנקודה הזאת, ומשם לנקודה שאני שר את ההמנון הלאומי לתוך התחת של סת' וכל המתח נשבר".

מהי האמירה של הסצינה הזאת?

"אני חושב שדי ברור שזה אימג' של חופש הביטוי, בייחוד לגברים הומואים, אבל בכלל לאנשים באמריקה. יש אנשים שעושים דמוניזציה ודה-מוראליזציה לאקט הזה, לסקס הומואי. אבל אתה יודע, בשבילנו זה לא חטא, זו הדרך שבה אנחנו מבטאים את האהבה שלנו".

עשיתם חזרות על הסצינה הזאת?

"לא. עבדנו עליה בסדנאות, ואז זה קרם עור וגידים ביום שצילמנו. אם אתה עושה חזרות על משהו זה גורע מהספונטניות. הזדיינו באמת רק פעם אחת לפני שצילמנו את זה. רק פעם אחת התפשטנו והכנסנו לפיות שלנו זה את חלקי גופו של זה".

למרות תחושת האורגיה העליזה שמצטיירת, מיטשל טוען שאף אחת מסצינות המין לא היתה כיפית או קלה. "עבדנו ביחד כל כך הרבה שנים, שהתפתח אמון הדדי. רק בחדר ה'סקס, לא פצצות' (חדר המין הקבוצתי במועדון) הסקס היה קל. אלה היו אנשים שבאו בזוגות מראש, ופשוט פעלו באופן 'טבעי'. כל דבר נידון מראש - בטיחות, מי עם מי וכל זה - ואז פשוט שמנו אותם בחדר, הרחקנו את המצלמות, שמנו מוסיקה ונתנו להם זמן להירגע. וזה הסקס הטוב היחיד בסרט. כל השאר זה סקס לא מוצלח".

קרה שהסקס נמשך אחרי שהמצלמות כבו?

דיבוי: "לא. למעשה, אף אחד אפילו לא גמר באותו היום. בתסריט המקורי היו אמורות להיות לי ארבע אורגזמות! ואז זה ירד לאפס".

היית נוכח בצילומים של סצינות סקס אחרות?

"לא, הייתי רק בצילומים של המציצה העצמית של פול. הייתי הפלאפר (אדם שתפקידו לעזור לשחקני פורנו להגיע לזקפה לפני הצילומים) שלו באותו יום".

לא חששתם מאיידס ומחלות מין?

"לא ישבנו וחשבנו על זה כל הזמן. כולנו הלכנו להיבדק - זה היה חלק מהתהליך, זה עזר לעשות בונדינג, וכולנו אנשים אחראים מבחינה מינית".

ביג אין ג'פאן

ג'ון קמרון מיטשל, בן 43 שנראה בן 30, נולד בטקסס, והעביר את ילדותו בכמה בסיסים צבאיים, בעקבות השירות הצבאי של אביו הקולונל. "הדוויג והשארית העצבנית", סרטו הראשון, התחיל כמחזה אוף-ברודוויי, שבעקבות הצלחתו עובד לסרט קולנוע, עם מיטשל בתפקיד הראשי.

בין "הדוויג" ל"שורטבאס" הפיק מיטשל את הסרט "Tarnation", וביים וידיאו קליפים לשירים של ברייט אייז ("First Day of My Life") ושל הסיזור-סיסטרז ("Filthy/Gorgeous"). האחרון, אגב, כולל שלל טרנסג'נדרים ואיברי גוף חשופים, ואת סולן הלהקה ג'ייק שירז קשור למיטתו במהלך סקס פלוס כמה כאפות בישבן. חלק מהדמויות שמאכלסות את הסלון ב"שורטבאס" מבליחות לשנייה גם בקליפ הזה.

באותו זמן ניסה מיטשל לגייס מימון לסרט. "מבחינת משקיעים פוטנציאליים, זה לא בדיוק פרויקט רווחי: יש בו סקס מפורש, הנימה שלו קומית אבל זו גם דרמה, אין בו כוכבים. משקיעים מחשבים את זה בצורה מתמטית - אם יש לך את בראד פיט, אז ככה וככה. אם יש לזה תוכן הומואי, הרבה אנשים לא יודעים איך לעבוד עם זה.

"בסופו של דבר, המימון לסרט הגיע משלושה מקורות עיקריים: את השליש הראשון קיבלנו ממכירת הסרט ביפן, שם 'הדוויג' היה הצלחה. היה קצת מימון ממשקיעים פרטיים, מחברים ומאנשים ששמעו על הפרויקט לאורך השנים מהעיתונות. הזמר מובי היה אחד המשקיעים המוקדמים. הוא נתן קצת כסף לפיתוח. היינו חברים, אבל לא שמעתי ממנו כבר הרבה זמן. אני אפילו לא יודע אם הוא כבר ראה את הסרט. החלק האחרון במימון הגיע מערוץ הומואי בכבלים, שכבר לא קיים. רוב ערוצי הגייז מפחדים להיות מעורבים בדברים כאלה. ל-Q, זה שעזר לנו, היו בעיות מימון משלו ובסוף הוא פשט את הרגל, אבל לשמחתנו קיבלנו את הכסף לפני שזה קרה".

לא היתה שום אפשרות שאחד האולפנים הגדולים יפיק את הסרט?

"הו לא. מעולם לא ציפיתי לזה או חיפשתי את זה. העלינו את הנושא, אבל היה ברור שזה בלתי אפשרי, כי האולפנים בהוליווד נשלטים על ידי חברות גדולות שרגישות לרגולציות שמרניות".

רצית להימנע מהצגה שלילית של סקס, אבל בסרט הוא רובו עצוב.

"כמו שאמרתי, זה מאוד מורכב. אני לא אומר שסקס חופשי יציל אותנו. זו לא תעמולה לסקס. מין הוא דבר מורכב. כל הדמויות בסרט נאבקות, אבל גם נהנות. סקס הוא לא הנושא של הסרט, אלא כלי להעביר רעיונות על חיבור בין אנשים. זה כמו התפקיד של השירים ב'הדוויג', זו דרך לספר.

"סיפור על אשה שלא חוותה אורגזמה, הוא לא סיפור על חיי המין שלה, אלא על הדרך שבה היא גדלה, על הדרך שאבא שלה התייחס אליה, על התרבות שלה, על פוליטיקה של מגדר. המסר של הסרט הוא לשחרר את הפחדים, להתנגד להחלטות שמבוססות על פחד".

עשו אהבה לא מלחמה

נהוג לשייך את מיטשל לזרם ה"קולנוע הקווירי החדש", שמייצר סרטים שלא עוסקים סתם בהומואים ובלסביות, אלא מנסים להעמיד במבחן את היחסים הכאילו טבעיים בין מין, מגדר ומיניות, ולאתגר את ההגמוניה ההטרונורמטיווית.

ב"הדוויג והשארית העצבנית", הדמות הראשית היא זכר שעבר ניתוח כושל לשינוי מין. כך שהוא כבר לא זכר, אבל גם לא ממש נקבה (נותרה שם "שארית עצבנית"). הוא מין יצור כלאיים שמתעמת עם תפיסת המין כבעל שתי קטגוריות בלבד (זכר או נקבה). הגיבורה של "הדוויג" מתנגדת לתפיסה הרווחת, שלפיה המגדר נובע באופן טבעי מהמין (אם ביולוגית אתה זכר, אז תתנהג כמו גבר). חרף היותה תלויה ביולוגית בין המינים, היא מגלמת מגדר ברור ומוקצן - היא כוכבת רוק זוהרת ומוחצנת, פאם פאטאל סטייל דבי הארי או קורטני לאב, שכמו מתריסה: כל אחד יכול להיות אשה. 100% אשה. מיטשל, אגב, לא ממש יודע על מה מדברת ג'ודית באטלר, הפרופסורית מברקלי ומחלוצות התיאוריה על פרפורמטיוויות קווירית, שבאה לידי ביטוי בצורה כה מוצלחת ב"הדוויג".

הנזילות המגדרית חוגגת גם ב"שורטבאס", שמאוכלס בשלל דראג קווינז ודראג קינגז, ושבו סטרייטיות מתנשקות זו עם זו, והומואים מבצעים מין אוראלי בנשים סטרייטיות. כל הסקס הזה, מדגיש מיטשל, הוא מטאפורה, שפה קולנועית, אבל גם כלי נשק במאבק בדיכוי מיני.

"סקס שמוצג בסרטים חושף את חוסר הביטחון של אנשים ביחס למי שהם. זה הרבה יותר מורכב מאשר אלימות, למשל, שבדרך כלל עוברת בלי התנגדות. אלימות, בעיקר בסרטים, היא בדרך כלל פנטסיית נקמה, פנטסיה של כוח - אתה נותן סיבה עלילתית להרג בלי אשמה, מה היה קורה אם היה לי כוח והייתי יכול להחזיר לאנשים שפגעו בי. ולמרות שלכולם יש דחפים אלימים, דחפי המין מאיימים יותר על האנשים בעלי הכוח. לכן יש הרבה יותר חוקים נגד סקס במדיה מאשר נגד אלימות.

"למעשה, יש מחקרים שמראים שהמדינות והתרבויות עם הכי הרבה חוקים נגד סקס, הן אלה שיש בהן את השיעורים הגבוהים ביותר של אלימות - אונס, אלימות בבית, אפילו מלחמה. תחשוב על מדינות או על תרבויות שפלשו למדינות או לתרבויות אחרות - הן תמיד דפוקות ביחסן לסקס, כמו ארצות הברית. לאף אחת מהן אין יחס הרמוני לסקס ולג'נדר. התרבות בארצות הברית מאוד סקסופובית, כמו בישראל או במדינות אחרות. יש כיסים של נאורות, אבל גם קיימים כל סוגי הפחדים.

"אני באמת מאמין שדברים כמו פדופיליה או ניצול מיני נובעים מפחד ממין. הרי מה זה פדופיל, אם לא מישהו שלא מסוגל להתמודד עם מישהו שווה לו בדרך רומנטית או מינית? הוא מפחד, ולכן הוא חייב לשלוט בסובייקט המיני, לכן זה חייב להיות ילד".

אז מנהיגים פולשים למדינות בגלל התסביכים המיניים שלהם?

"זו עשויה להיות הפשטה של הדברים, וזו לא הסיבה היחידה, אבל יש בזה שמץ של אמת".*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ