בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשכחו כל מה שידעתם

פילוסופיה הודית היא לא "ניקוי ראש" ולא "שאנטי"; היא הצעה מורכבת לבחינה מחדש של כל מה שהאדם יודע על עצמו ועל עולמו. אז מדוע היא זוכה לפופולריות רבה כל כך במערב בכלל ובישראל בפרט? ומה מבקשים הסטודנטים הממלאים את החוגים למזרח-אסיה למחוק באמצעות ההתקרבות אל המזרח? שיחה עם שלמה בידרמן על פילוסופיה הודית ועל פריחתה במערב

תגובות

לפופולריות של תורות מן המזרח-הרחוק בישראל יש בשנים האחרונות ביטויים רבים: בזמן שלא מעט מהחוגים למדעי-הרוח באוניברסיטאות הולכים ומצטמקים, החוגים לתרבויות מזרח-אסיה דווקא גדלים במהירות; עוד ועוד ספרים מקוריים המנסים לפרוש בעברית את עקרונותיהן של תורות פילוסופיות מן המזרח רואים אור; וגם כמה מן הכתבים הקלאסיים של התרבויות העתיקות הללו מתורגמים לעברית: ממש בימים אלה, למשל, פורסם בהוצאת כרמל הספר "מזמורים מן הריג-ודה" (תירגם מסנסקריט עמרם פטר), אחד הטקסטים העתיקים בעולם והטקסט העתיק ביותר בתרבות הודו (מלפני כ-3,500 שנה), מחיבורי התשתית של המחשבה והתרבות ההודית.

אבל כיצד קרה שלקורא הישראלי יש עניין רב כל כך במחשבה ובתרבות מן המזרח הרחוק? מי שיש לו בוודאי חלק מסוים בכך הוא פרופ' שלמה בידרמן, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, מומחה לפילוסופיה הודית ומן המורים הנערצים בישראל. בידרמן, בין היתר בזכות ספריו "מסעות פילוסופיים: הודו והמערב" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד), "ראשית הבודהיזם" ו"פילוסופיה הודית" (הוצאת האוניברסיטה המשודרת), הוא אחד המתווכים הבולטים של המחשבה הפילוסופית מן המזרח לקהל הקוראים הישראלי.

בעבר, כשהעניין במזרח עוד התרכז בעיקר ב"שאנטי" ובמדיטציה, כבר נפגשנו לראיון על החיבה הישראלית החדשה אל "המזרח"; עכשיו, כשנדמה שהעניין הזה נעשה עמוק ומהותי יותר, ונדמה כי הוא מבטא סקרנות אמיתית לגלות את עולם המחשבה של פילוסופים מן המזרח, נפגשנו לשיחה נוספת, שמטרתה להאיר את ההבדלים ואת הדמיון בין התרבויות הפילוסופיות של "המזרח" ו"המערב".

*

מהי בעצם פילוסופיה הודית? האם אפשר לדבר עליה כעל גוף-ידע אחד?

"התשובה היא כן, לפחות במובן של ההגדרה העצמית. בפילוסופיה ההודית יש סימנים להגדרה עצמית של פעילות אינטלקטואלית מיוחדת, שיש בה דגש על ביקורתיות, וכן צורך, לפעמים עד כדי אובססיה, בהנמקות של טיעונים ובבדיקה של טיעונים אחרים. הייחוד של הפילוסופיה ההודית הוא לא אם כך בעיסוק בנושאים מסוימים, אלא במתודולוגיה שלה".

ואילו הבדלים עקרוניים יש, אם בכלל, בין פילוסופיה הודית לפילוסופיה מערבית?

"אני סבור שברגע שאתה שואל שאלה המניחה שהחיפוש אחר אמת או שקר חשוב, או כאשר אתה מבקש להבין את טבעו האמיתי של האדם, להבחין בין גרעין לקליפה, אתה מגלה דמיון רב בין הודו למערב. חוץ מזה, יש הבדלים עמוקים בתוך הפילוסופיה ההודית, הבדלים בין אסכולות. הרי גם במערב אפשר לדבר על מושג הסובייקט כפי שדיבר עליו דקארט וכפי שדיבר עליו דיוויד יום. באותו אופן, גם בפילוסופיה ההודית יש אסכולה שמחייבת את קיומו של הסובייקט, ואסכולה אחרת, נאמר בגרסאות שונות של הבודהיזם, ששוללת אותו ומתייחסת אליו כאל פיקציה מתעתעת. אם מישהו סבור שמושג הסובייקט הוא המצאה מערבית, הרי שעיון בפילוסופיה ההודית העתיקה יגלה לו שהנושא כבר נדון שם".

בעיקר בהינדואיזם, הדת העתיקה בהודו, וגם בבודהיזם שצמח אחריו, קשה לדבר על מצע רעיוני אחד נוקשה, אלא יותר על ריבוי זרמים וכיתות. איפה אפשר לסמן את נקודות המחלוקת העיקריות בין בודהיזם להינדואיזם?

"ישנם שדות מחלוקת רבים, ובכל שדה יש גם נקודות חפיפה. ההבדל הפילוסופי נעוץ בחוסר הנכונות הבודהיסטית לקבע את המציאות או להתחייב לתמונה חד-משמעית של מה שקיים. מה שמאפיין את הבודהיזם הוא מאמץ חוזר ונשנה, וזו כמובן הכללה גסה, ליצור קשר שאין להתירו בין תיאור המציאות לבין המעמד שאנחנו, המחפשים, לוקחים באותו תיאור של המציאות. בכל תיאור מציאות יש משום עיצוב שלה, ולפי עמדות קיצוניות בבודהיזם אפילו דמיון, המצאה של המציאות. אבל צריך לזכור שהפילוסופיה ההודית היא פדרטיבית לגמרי: גם בבודהיזם יש אסכולות רבות שמתעמתות זו עם זו. המשפחה ההינדואית היא כה רחבה שקשה להגיד עליה משפט מכליל. ובכל זאת, בהינדואיזם יש גוון שבפילוסופיה היינו מכנים 'ריאליסטי'".

הפילוסוף קארל יאספרס כתב: "כדי ליטול חלק במהות האמת של הבודהה יהא עלינו לחדול מלהיות מה שהננו". אתה כתבת: "הפילוסופיה ההודית אינה כה רחוקה מאיתנו ואינה כה זרה לנו". עד כמה יכול האדם המערבי יכול להתקרב ל"מהות האמת" של הבודהיזם?

"זוהי תרבות שתמיד תישאר זרה לנו, מכיוון שהיא מבוססת על מערך הנחות מוקדמות, לשוניות, אינטלקטואליות ורגשיות. לכן 'הרצפה ההודית' שונה מהרצפה שלנו. לפעמים מציינים בתמיהה את העובדה שהודו פיתחה דת ללא אל, שכן בעינינו קיומו של כוח עליון טמון בעצם ההגדרה של דת. מבחינה זו ישנה זרות שאסור להתעלם מקיומה, כי התעלמות מהשוני תביא לניכוס התרבות הזרה באמצעות סד מושגי שלנו, שבו אנחנו מיומנים.

"אבל ברור גם שאנחנו לא כל כך רחוקים מהפילוסופיה ההודית, מכיוון שיש מצע משותף של בעיות מופשטות ושאלות קיומיות, אך זהו מובן טריוויאלי. יותר מעניינת היא העובדה שאנחנו יכולים, באמצעות תרבות זרה, להבין יותר טוב את עצמנו, לזהות את צורות המחשבה שלנו, את הקבעונות שלנו ואת ההעדפות הלשוניות הסמויות שמחלחלות מתחת לאופן שבו אנחנו מבטאים מחשבות. אפשר להבין טוב יותר את השאלות שאנחנו רוצים לשאול דווקא בעזרת תרבות פילוסופית אחרת, שמשוחררת מחלק מהנחות המוצא שלנו".

*

נדבר על כמה מושגים מן הפילוסופיה ההודית; המ?קשה (שחרור, הפסקת הסבל) הוא מושג יסוד בפילוסופיה ההודית, וגם במערב מרבים לעסוק ב"שחרור". אתה כותב באחד ממאמריך שבעוד שבמערב עוסקים ב"שחרור ל..", כלומר שמים דגש על המקום שאליו רוצים להגיע, הדגש ההודי הוא על "שחרור מ..", כלומר על שינוי האדם. איך עושים זאת?

"מושג ה'מוקשה' במובן הפילוסופי מבוסס על המושג "טעות". המוקשה הוא בעצם סילוקה של טעות. לפעמים הטעות הזאת מכונה בערות, כסוג של עמדה מבחירה. זוהי פחות טעות במה שאנחנו לא יודעים, ויותר טעות בהבנה שלנו את הדברים. לא מדובר בטעות מהסוג של 'ציפיתי שערבוב שני יסודות כימיים ייצור משהו מסוים', אלא בטעות של ידיעה שצריך לתקנה באמצעות שינוי מוחלט של קריטריונים, שינוי מושגי.

"לפעמים אני סבור שאפשר להבין את המוקשה כטעות שמתבטאת בתהייה, טעותו של התוהה: אני לא מבין את העולם, אני בערפל. המוקשה בצורתה הקיצונית היא סילוק כל אותם מנגנונים שמעוותים את הראייה. נירוונה ומוקשה זה לראות את מה שיש".

בתרבות המערבית הפופולרית נהוג לראות את המוקשה כמצב הקרוב לאושר; אבל "לראות את מה שיש", לסלק את האשליות, לא בהכרח מוביל לאושר...

"אני לא משוכנע שבכלל מגיעים למצב טוב יותר. אני מדבר על המוקשה והנירוונה לא כפי שהיא נתפסת בתרבות ההודית הפופולרית, אלא כפי שהיא נתפסת באליטה הפילוסופית: מדובר במעבר מממצב של בערות למצב של ידיעה. מנקודת מבטו של הפילוסוף, כל המושגים הפופולריים של המוקשה - שלוות הנפש, האושר וכו' - משניים לגמרי.

"פילוסוף הודי כמו שנקרה (שחי במאה השביעית או השמינית לספירה הנוצרית, נ"ב), טען למשל שמדיטציה לא תוביל לשחרור כי שחרור תלוי בידיעה, והידיעה אמורה להיות כפויה עליך. לפי שנקרה, אתה יכול לעשות מדיטציה מהיום עד סוף ימיך ולא תשתחרר, שכן המטרה היא להבין גופי-ידע מסוימים.

"זוהי מעין דרישה שאומרת לך כן לצלול, כן להבין, כן לפרק, אבל הדרישה מנומקת היטב, יש איזו טענת אמת שאתה אמור להגיע אליה. ההנחה היא שהפילוסופיה אמורה לשנות את המתפלסף, לא במובן הברור שהמתפלסף יהיה מיושב יותר בדעתו או יידע יותר, אלא תשנה אותו באופן עמוק, שינוי שמה שדומה לו במערב הוא טיפול פסיכולוגי בגרסאותיו הקיצוניות".

החיפוש הזה הוביל לעמדת ה"פרוש": אדם הפורש מהחברה, מוותר על כל מה שיש לו, ומתבודד כדי לחפש את האמת. האופנישדות, חלק מכתבי הקודש ההינדואיים שמפרשים את הוודות הקדומות יותר, מעודדים זאת. זה גם הצעד שעשה הבודהא. האם "הפרישה" היא עדיין אופציה סבירה לפעולה בחברה של ימינו?

"גם בתרבות ההודית יש רמזים לכך שפרישות לא בהכרח מתבטאת בשינוי עמוק במעמדו החברתי של אדם, בעזיבת משפחתו, וששינוי יכול להתחולל כתוצאה ממצב תודעתי. כלומר, אולי לא חייבים לפרוש באמת, אולי פרישות יכולה להיות מנטלית, ולהתבטא בשינוי עמוק של סדרי הקדימויות.

"עם זאת, פרישות בפועל יכולה להועיל, כי אתה מנתק את עצמך מגורמים מסיחי דעת, שמטרפדים, שמפריעים, שמפתים. יש קטע באופנישדות שמדבר על שלבי הפרישות, וטוען שכדי להיות פרוש צריך במובן מסוים לחזור למצב הילדותי. הכוונה אינה שתהיה יותר מפונק וספונטני, מדובר על סוג של מחיקת משמעות, ויתור על תכנים שספגת במסגרת חייך ושמכתיבים לך את ראיית המציאות. במובן הזה, הפרישות אמורה להשיג מעין מחיקת זיכרון ולתת הזדמנות להבין הכל מההתחלה.

"יש כמובן טכניקות קיצוניות, שבהן הפרישות מתבטאת בדיכוי הגוף, בהרעבה, בהטלת מגבלות על עצמך, בהימנעות מכל דבר שיש בו אזכור של נוחיות, אבל כאמור, אפשר להבין פרישות כצעד מנטלי בעיקרו. קצת קשה לדבר על פילוסופיה הודית בהקשר של פעילות אקטיבית בעולמנו כיום. צריך לזכור שהפילוסופיה ההודית שאני מדבר עליה, תחילתה באלף השני לפנה"ס ותור הזהב שלה הוא בין מחצית האלף הראשון לפנה"ס לסוף האלף הראשון לספירה".

בספרך "מסעות פילוסופיים" אתה מציג סוגיה מעניינת. "בארטלבי", סיפורו של הרמן מלוויל משנת 1856 על כתבן בשם בארטלבי, מציג מופע של "מציאות ריקה". כמו יוסף ק. של קפקא, בארטלבי אינו עושה דבר מלבד להמחיש את "חוסר האפשרות" (לפעול). בהקשר הזה אתה מנגיד בין קפקא לפילוסוף הבודהיסטי נגרג'ונה: שניהם בעצם מבינים את ריקותם של הדברים, את ריקותו של הסובייקט, אולם בעוד הריקון של קפקא האירופי מאיים על האדם, בעיני נגרג'ונה הבודהיסט "סובייקט מרוקן הוא סובייקט משוחרר".

"אותו בארטלבי, כתבן העובד במשרד, הוא אדם שמבנה חייו הוא 'הייתי מעדיף שלא'. כשמבקשים שיעשה דבר מה, כשמפטרים אותו, אפילו בבית הכלא. אך 'הייתי מעדיף שלא' זה לא שלילה: זה שולל גם את ה'כן' וגם את ה'לא'. מדובר באי יכולת להכריע, בתשובה שאיננה תשובה. זוהי מין עמדת יסוד ששוללת את עצמה.

"מבחינת התרבות המערבית, זהו מצב בלתי נסבל, מצב שמייצר משבר עמוק מאוד באשליה שאם הסובייקט יעמוד במרכז, אם נשתית את העולם על כוחו של הסובייקט, או אז נפרוץ קדימה מבחינת הבנתנו את עצמנו. לכן העמדה הספקנית שבארטלבי מייצג היא עמדה משתקת. אך בניגוד גמור לתפיסה המערבית, שרואה בבארטלבי נקודת ייאוש, בעיני נגרג'ונה זוהי העמדה האידיאלית: אותה הססנות, אותו שימוש בהיגיון של העדפה במקום בהיגיון של הנחות פנימיות, שהמערב רואה כממארת, נראית לנגרג'ונה, כבודהיסט, שחרור מאשליה. בעיניו הסובייקט הוא ממילא מושג פיקטיבי לחלוטין".

זה די משונה אם כך, שבתרבות המערבית נתפס הבודהיזם, פילוסופיה מפרקת שמסקנותיה כה קשות, כמעין ארגז כלים שנועד להשיג חיים שלווים יותר.

"השלווה הזאת נמצאת שם. היא נמצאת בהנחה שהפירוק ישנה אותך, היא נמצאת בהנחה שכאשר אתה משתחרר מגורמים שהופכים את חייך לסבל, קורה משהו טוב. הכוונה אינה לסבל קונקרטי, אלא לסבל המתאר מצב נמשך שנובע מן ההשתוקקות שלי. מדובר במחיקתן של אבחנות מושגיות שמקנות לנו סבל, בהבנה שמדובר בהשלכה שלנו על המציאות, ולכן השלווה הזאת היא לא פסיבית ולא אפטית.

"התפיסה הפופולרית, בעיקר במערב, היא של 'אינסטנט נירוונה', של 'עשה זאת בעצמך', בעוד שבפילוסופיה ההודית מדובר בשינוי מוחלט של טעות. חשוב להדגיש שלא מדובר בסימום עצמי או בניקוי ראש; הבודהיסט ירצה להבין מה זה בכלל ראש, ועד כמה המציאות נמצאת בתוכו. ניקוי ראש בלי הבנה של המנגנונים המעצבים, בלי ההכרה בדקות הגבול שבין הפנימי לחיצוני, הוא ניקוי ראש לא מעניין, מטופש".

*

במערב מכירים מעט פילוסופים הודים; מיהו הפילוסוף שאתה קרוב אליו ביותר?

"פילוסוף שפעם התעניינתי בו מאוד הוא שנקרה, הפילוסוף המורכב ביותר שפגשתי. היום, לו הייתי נוסע לאי בודד הייתי לוקח איתי כתבים של נגרג'ונה, שחי ככל הנראה במאה השנייה לספירה. מאוד התרשמתי מן ההעזה שלו לקעקע כל גבול שהוא ראה, להכות בכל גבול כדי לראות אם הוא עמיד בפני המכה השכלית שלו.

"מכיוון שמדובר בתרבות בודהיסטית, בחיפוש של נגרג'ונה אין שום חסינות: אין ערכי יסוד, אין אמונות מקודשות שבהן לא נוגעים, אין שום גבול. אני לא אומר שאני מחייב את הדרך שלו, אבל אני מאוד מוקסם משאלת המחיר. זה פילוסוף שהיה מוכן לשלם מחיר כואב מאוד עבור האמת, כולל הריסתה המוחלטת של הפילוסופיה עצמה. אני תמיד בודק בקשר לפילוסופים לא רק את ההישגים שאליהם הגיעו, אלא גם איזה מחיר הם היו מוכנים לשלם. נגרג'ונה היה מוכן לפרק הכל כדי להגיע לאמת, גם במחיר של הרס עצמי".

נדמה שאתה קרוב במיוחד גם אל האופנישדות, שעליהן כבר כתב שופנהאואר כי "הן נחמת חיי ונחמת מותי".

"זמן רב היה לי קשה להבין את הטקסטים האלה, לרדת לעומקם. רק בעשר השנים האחרונות התחלתי להבין את העומק המדהים שלהם, את הרב-שכבתיות, את הקשר ההדוק שבין חומרים פילוסופיים וסיפורי המסגרת. האופנישדות הן אוסף שחובר במשך תקופת זמן ארוכה, וחלקו שירה, חלקו פרוזה, חלקו מדבר במשלים, חלקו עוקב אחרי דיאלוגים פילוסופיים. נזקקתי לזמן רב כדי לראות את המלאות שיש בטקסטים האלה.

"הם אינם טקסטים קשים בקריאה פשטנית, אך הם יכולים לשאוב אותך אינטלקטואלית, יש בהם חידתיות, הם משאירים שאלות, לפעמים יוצרים מבוכה. חלק ניכר מהטקסטים המיוחסים לבודהא הם דידקטיים: יש שאלה, יש תשובה, והנוסח הוא פחות ספרותי ויותר רציונלי. לעומתם, האופנישדות מציעות פילוסופיה סיפורית, לא אוסף של טענות".

התפרסם באחרונה שהחוג למזרח-אסיה באוניברסיטת תל אביב נהפך לראשונה בהיסטוריה לחוג הגדול והמבוקש ביותר במדעי הרוח. מנקודת מבטך, יש סיבות מיוחדות לכך שהסטודנט הישראלי מגלה עניין כזה בפילוסופיה הזאת?

"נדמה לי שסוג העניין שמוביל אנשים למזרח-אסיה אינו שונה במהותו מהעניין שמוביל אנשים לחוג לפילוסופיה ולהיסטוריה כללית, ולצערי מרחיק סטודנטים בצורה מאוד מדאיגה, עם מסקנות עצובות, ממדעי היהדות. תלמידים מגיעים אלינו עם דחייה מאוד גדולה: הדברים שהם למדו בתיכון לא מעניינים אותם, הדברים המוכרים לא מעניינים אותם, הם מחפשים טרמינולוגיה אחרת, אופק שלא יזכיר את דרך החינוך שלהם. זה קשור לדברים מקוממים כמו הברוטליות של החברה הישראלית, האמריקניזציה הוולגרית, הרלטיביזציה העמוקה של הערכים, הפיכתו של כל ערך לכוח שוק.

"צריך לזכור ששנת 1967 שינתה את המציאות הישראלית לבלי הכר; זהו שינוי ממאיר, קטסטרופלי, שרק בודדים חזו אותו כשהחל לקרות. מהי משמעותו של הצורך הזה לנסוע למזרח אחרי שנתיים או שלוש בצבא? יש כמובן רצון למנוחה, אבל גם משהו שמשדר סוג של ניקיון, לא במובן של שלווה אלא במובן של מחיקה. אתה מוחק אולי סיטואציה בלתי נסבלת, שדרשה ממך הכרעות שהיה לך קשה לקבל, שדרשו הכחשה כסוג של הכרעה. במזרח-אסיה יש משהו שמציע התחלה חדשה, שינוי של הרגלי חשיבה. אנשים צעירים, בעיקר אחרי צבא, אולי זקוקים לזה".



שלמה בידרמן


גרודה מלך הציפורים נושא את האל וישנו מהמיתולוגיה ההודית. תמונה מהמאה ה-18, המוזיאון האיסלאמי, ברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו