בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לבשר בחוצות יבנית כי קיצצה חנית כל לשון יוונית"

רבים ביקרו את חז"ל על שביכרו את נס פך השמן על ניצחונות המקבים, אבל פיוטיהם של צאצאי הכוהנים, שהושרו מאות שנים אחרי החורבן, מעלים על נס דווקא את סיפור הגבורה של חנוכה

תגובות

שאלות רבות נשאלו על מהותו של חג החנוכה. האם הוא נחגג בשל מעשי הגבורה של האב והאחים החשמונאים, או אולי בשל מעשי קידוש השם של האם והבנים המקבים? ואפשר דווקא בשל חנוכת המקדש, שבעקבותיו אנו מדליקין שמונה נרות? כמספר השואלים כן מספר המשיבים.

השגב של קידוש השם היה מופת למרטירולוגיה הנוצרית. קורבנות הגזירות והמומתים על קידוש השם נקראו מקבים, וקיבלו מקום של כבוד בין קדושי הנצרות. לקדושי המקבים אף נתייחדו גינוני פולחן וימי זיכרון בלוח השנה המקודש, ותיאורי קידוש השם שנשתמרו בספרי המקבים היו לנחלתה הבלעדית של הכנסייה והגיעו אלינו בלשונותיה: יוונית, לטינית, קופטית, סורית ועוד. פרשני הכנסייה קיבלו את השראתם לאורך ימי הביניים הביזנטיים והלטיניים מסיפורי מסירות הנפש של האבות, ולא ראו עצמם ממשיכי הדרך של השלטון אשר המיט אסון על יהודי ארץ ישראל, אלא כקורבנותיו.

באופן דומה אימץ לעצמו גם האיסלאם את סיפור העקידה המקראי. לגירסתו היה הבן הנעקד דווקא הבן הבכור, ישמעאל, ולא יצחק. גם לפי תפישתו השירית של משורר ישראלי בן ימינו היתה העקידה הראשונה דווקא זו של ישמעאל, כאשר נושל מנחלתו בחוסר כל, ונשלח לתעות עם אמו במדבר בלי מים, ברעב ובצמא (יוסי שריד, "מבנה אישיות"). בדור הקודם עוד ראה חיים גורי את העקידה בצורה שונה. בסוף שיר העקידה, "ירושה", הוא השמיע את הקריאה הנוראה "הם נולדים ומאכלת בלבם". באותן שנים נלחם גם החוקר הירושלמי גדליה אלון במגמותיהם של היסטוריונים, ששמו דגש על פולחן הנרות בחנוכה על חשבון רעיונות הגבורה והחירות המדינית. לא לחינם זעק אלון בכותרת מאמרו "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?"

על חכמי ישראל הוטלה האשמה קשה, שהשכיחה את תהילת החשמונאים והקדירה את זוהרו של חג החנוכה בנרות זעירים. הקו הזה יצר ניגוד תהומי בין נושאיה של דת תלושה מהמציאות ובין שוחריה של ממלכתיות לאומית בריאה. במקום גבורות החשמונאים העלו חכמי ישראל על נס לכאורה דווקא את נס פך ה2שמן, שמצאו החשמונאים מטהרי המקדש, ושהיה בו כדי להאיר במנורה יום אחד בלבד, אבל הוא דלק בדרך נס שמונה ימים תמימים, זה בדיוק משך הזמן הדרוש להכנתו של שמן חדש מן הזיתים הטהורים שזמן הבשלתם בעונה זו של השנה.

הדבר קשור כמובן גם בהשקפותיהם של חוקרים אירופיים שלא מבני ברית. את היהדות הבתר-נוצרית, שעניינה בנרות, הם ביקשו לראות כמסתגרת בדל"ת אמותיו החשוכות של פולחן, שממנה אין לנצרות עוד מה ללמוד, ובה ובדרכיה עליה להילחם בכל דרך אפשרית. הם ביקשו להראות שגבורת החשמונאים נדחקה כביכול לקרן זווית על ידי היהדות עצמה. אבל מתברר שכדי לעקוב אחר דרכי התקבלותו של החג ביהדות יש להתבונן דווקא בדרכי ההנצחה היהודיים של החג לאורך הדורות. כך למשל ביצירה "אעדיף כל שמונה" שיצאה מתחת ידו של אלעזר בירבי קליר או קיליר (חילוף אותיות של קיריל?), שחי בארץ ישראל ובסביבתה במאה השביעית.

"אעדיף כל שמונה" נועדה לקשט את תפילת העמידה שנאמרה בחנוכה. היצירה עוד היתה ידועה באירופה כאלף שנה לאחר שבאה לעולם. בעלי הלכה מצטטים מתוכה לעתים קרובות את השיר הלימודי "נר חנוכה אסור בו להשתמש", ראש וראשון לפיוטי ההרחבה שלפני דברי ההכרזה האקסטטיים "קדוש, קדוש, קדוש" של ה"קדושה". בשיר הלימודי הזה, שכל מחרוזותיו פותחות בלשון "נר חנוכה", המשורר מציג בכל מחרוזת ומחרוזת הלכה אחת מהלכות נר חנוכה, ופייטנים שונים הלכו לאורו בדבקות. כך עשה בין השאר פייטן ארץ-ישראלי שהשתייך לשבט הכוהנים, ומקום מושבו היה בפרבר קטן ליד העיר טבריה, כיפרא. היה זה פנחס הכוהן בר יעקב, אשר חי בגליל כמאה שנה לאחר הקירילי, וכתב גם הוא יצירה מאותו הסוג בהלכות נר חנוכה.

מעבר לקטע הלימודי כוללת היצירה לקראת סופה את חטיבת ההודאה כנגד ברכת "מודים", שאחריה נוספת בחנוכה התוספת החגיגית "על הנסים ועל הגבורות ועל המלחמות... בימי מתתיהו... מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים... רבת את ריבם... נקמת את נקמתם..." הקטע הזה לא היה ידוע בארץ ישראל בימי הקירילי, והוא הנחיל לנו במקום זה את הנוסח השירי "איד נכון לצלעי", שכולו עוסק במעשי הגבורה של הכוהנים. אלה שמרו על ייחוסי משפחותיהם ועל סיפורי הגבורה של האבות בקנאות גדולה.

גם המציאות היישובית בגליל לאחר החורבן סייעה להם בכך. עשרים וארבע קבוצות הכוהנים, הידועות כ"משמרות", הקפידו לשמור כל אחת ואחת על זהותה המיוחדת, והתיישבו משמרת-משמרת בכפר מכפרי הגליל שננטשו בעקבות החורבן הגדול ומרד בר כוכבא. במקומות יישוביהם החדשים אף נהגו להכריז ולהזכיר מדי שבת בשבתו את שם המשמרת אשר לפי התור צריכה היתה להיכנס לעבודה במקדש באותו שבוע, לו רק היה המקדש קיים. על פי סדר המשמרות הולך גם המשורר בשיר "איד נכון לצלעי". הוא עוד הכיר כנראה את המסורות הכוהניות שנמסרו מפה לאוזן בקרב משפחות הכוהנים המיוחסות, והיה בהן כדי להצית את דמיונם של שוחרי חופש בתקופת החורבן הארוכה.

ראשון למשמרות, יהויריב, אשר עם משפחתו נמנו מתתיהו וחמשת הבנים, שלפי הפיוט רצו ממקומם שבמירון "עד מודעית (מודיעין) / יוונים שם להבעית". בני השבט הזה "שאגו נהמת / וזינבום בחמת (זעם) / מעכו עד לבוא חמת". הידיעות הגיאוגרפיות המפורטות לא נודעו מן המקורות, ובוודאי לא בעברית. המשורר שמסר את הדברים ידע בוודאי על מעמדה המיוון של עיר החוף עכו, ואף שימר את זיכרון קרב אמאוס (חמת) המפורסם של יהודה המקבי.

לכאן נקשרת עוד מסורת, שאמנם יד ורגל לה בתוספתא למסכת סוטה (פרק יג) על בת הקול שנשמעה בקרב משפחת מלכייה, המשמר החמישי, שצעירי השבט נחלו ניצחון על היוונים בעיר אנטיוכיה, בירתה של הממלכה הסלווקית. אבל את הבשורה העיקרית ידעו לספר בחוצות יבנית, בסביבת צפת, פרחי אימר, צעירי המשמר השישה-עשר, שרוצצו את החיה מרובעת הראשים של דניאל: "ארבעת ראשי נמר / ריצצו פירחי אימר / בגזירת שומר (ישראל) // לבשר בחוצות יבנית / כי קיצצה חנית / כל לשון יוונית". את כל זה עוד ידעו לספר בכפרי הגליל כ-800 שנה אחרי המאורעות עצמם, והקירילי בפיוטיו נתן להם ביטוי קולע. גם כאן קשורים הדברים במסורות המיוחדות של הכוהנים שלא נתקיימו במקורות חוץ.

לפי חישובים שונים חל בתוך שמונת ימי החנוכה זמן עבודתן של שתי משמרות, הארבע-עשרה והחמש-עשרה, ישבאב ובלגה, אבל בלגה התעכבה משום מה ולא באה. באותו מעשה ראו כנראה מעין הבעת אי-אמון מצדה בתשועת ישראל, וקנסוה קנס חמור על כך, שיהיה תא השירות המיוחד לה במקדש ("חלונה"), סתום. לפי גירסת התוספתא לסוף מסכת סוכה (וכן בתלמודים הבבלי והירושלמי), מאחר שבלגה "עיכב את משמרתו לבוא נכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו". בקרב הכוהנים היו גם כנראה כאלה שגרסו בוודאי "אחיו" סתם, ופירשו את הדבר על המשמר הבא, השישה-עשר, אימר, שמילא את מקומו של בלגה בשירות השבועי במקדש בתקופה הקריטית של ימי החנוכה. על המעשה הזה זכה משמר אימר שיקשרו כתרים לראשו.

אימר תופס מקום של כבוד ביצירתו של הדותהו, כנראה כוהן גלילי, שחיבר מדי שבת בשבתו יצירה מורכבת וארוכה לכבוד המשמר שאמור היה להיכנס לעבודה בתורו באותו שבוע. לדברי הדותהו, משמר זה, שמקום מגוריו יבנית, הוא שנידה והרחיק את הבת היוונית וכך שימח את בני היונה (ישראל). בין שאר דבריו הוא משבח את בת יבנית על שקדימה להיכנס לעבודה במקדש: "ביכוריה בחדרי קודש", "והיא משגחת מחרך חלונה" שלא כמו בלגה בעלת החלון הסתום. סיפורי גבורה לא היו לפיכך זרים לחלוטין בעולמו של ישראל, ואת עיצוב דמותו אין להניח בידם של משטינים.



דף הפיוט "כי קצצת חנית כל לשון יוונית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו