אחי מפלצות התהילה - ילדים ונוער - הארץ

אחי מפלצות התהילה

שהם סמיט נמשכה למיתוסים עוד מילדותה. ספרה החדש לילדים מציג שישה גיבורים מיתולוגיים - כי "רציתי שיראו איך מתרבויות שונות לגמרי צמחו סיפורים מאוד דומים. אפשר לראות בגיבורים ילדים של האנושות", היא אומרת בראיון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רותה קופפר

כבר בהקדמה לספרה החדש "שישה גיבורים גדולים במיתולוגיה של עמי העולם", מסתייגת שהם סמיט מגיבורי ספרה. "אנחנו יודעים", היא כותבת לקוראיה הצעירים, "שכדי להיות גיבור אין צורך בשרירים, בחרב או בנס - די להתגבר על פחד, על קושי או על כאב ולהאמין בעצמך. ועוד דבר מה חשוב מאוד", היא מוסיפה, "גם ילדות ונשים יכולות להיות גיבורות", אלא שבעולם העתיק "רק מעטים חשבו כך", היא מסבירה.

ששת הגיבורים שנכנסו לספר (שיוצא בהוצאת כנרת-זמורה ביתן) הם פרסאוס מהמיתולוגיה היוונית, ראמה מהמיתולוגיה ההודית, אודין מהמיתולוגיה הנורדית, סיפור מסיפורי המלך ארתור האנגליים, גלגמש מהמיתולוגיה הבבלית והמיתולוגיה היהודית ("ויש מי שיהרגו אותנו שאנחנו קוראים לזה כך", אומרת סמיט), וכן - דוד שהביס את גוליית.

למפלצות שהגיבורים נלחמים בהן, כלומר אלה מעולמו של פרסאוס, הקדישה תשומת לב ראויה בספר "מפלצות מיתולוגיות", שיופיע בחודשים הקרובים. זהו ספר מתורגם שבגרסת המקור האמריקאית שלו נכתב כמעט ללא טקסט, אלא רק איורים של שרה פנלי. אבל בהוצאת דניאלה די-נור הוחלט שצריך לספר מי הן המפלצות במיתולוגיה היוונית וסמיט כתבה את סיפוריהן. "בזכות האיורים המגוחכים, גם הכתיבה הלכה לכיוון הזה", היא אומרת. במטבח ביתה, ברחוב בדרום תל אביב המוביל אל הים, היא מדגימה בקריאה של כמה תיאורי מפלצות. על הספינקס היא כתבה: "בעצמה מפלצת לא קטנה, אבל דווקא מלפנים היא נראתה די נחמדה... היה לה שיער של אשה, לא מסורק כי היא לא אהבה להסתרק".

"העיניים של המפלצות הן עיניים של בני אדם", היא מסבירה את האיורים בספר, "לכן גם המפלצות שכתבתי הם בעצם בני אדם מסכנים שמשהו השתבש אצלהם". אפשר לומר אותו הדבר גם על גיבורי ספר הגיבורים שלה (שאת איוריהם אייר אמיתי סנדי, "מאייר פורנו", היא אומרת כבדרך אגב). "במקום לקבץ אותם לפי עמים, העדפתי לקבץ אותם לפי נושאים ולהראות את הזיקה בין התרבויות האלה. רציתי שיראו איך מתרבויות שונות לגמרי צמחו סיפורים מאוד דומים. האדם בסיפורים האלה מתגלה כמין חיה כזאת. אפשר לראות בגיבורים ילדים של האנושות. הדמויות הן הגדלה פיסית של ילדים על התכונות שלהם: אומניפוטנטיות של ילדים, הצורך להיות הכי חזק, לאכול את העולם.

"היתה מחשבה לכתוב את סיפורי בריאת העולם, אבל הם פחות נראטיוויים", היא מוסיפה. "הם לא יכולים להתחרות בגיבורים, ובכך אני מתרצת איך בן אדם כמוני מוצא עצמו מוציא ספר שנקרא ?שישה גיבורים גדולים'".

מרגיזות אותי ההתחכמויות של מאיר שלו

ב"בן אדם כמוני" מתכוונת סמיט (ששמה האנגלי, "המיסטר סמית האנונימוס הזה", כפי שהיא מגדירה אותו, בא מאביה האוסטרלי) להיותה פמיניסטית ופציפיסטית. היא ניסתה ליישב את הכתיבה הזאת עם האידיאולוגיה שלה, אבל כשראתה שההתעקשות על ייצוג נשי באה על חשבון הערכים של רדיפת שלום, ויתרה על הנוכחות הנשית.

"היה סיפור מהמיתולוגיה היפאנית שלא נכנס לספר, והיתה בו גיבורה", היא מגלה. "בסיפור הזה היו שבעה סמוראים שאחת מהן עשתה את החרקירי הכי אכזרי. היא לא רצתה ללדת ורק רצתה להיות לוחמת. לא חשבתי שמישהי שנופלת על חרבה, אחרי שהיא שיספה גרונות של אנשים, היא כזאת גיבורה חיובית. שאלתי אנשים אילו גיבורות הם מכירים מהמיתולוגיות, ורבים אמרו האמזונות. אבל שוב, לא נראה היה לי שלכרות שד ולפתוח במלחמת חורמה על גברים זו גבורה.

"לא עשיתי מעשה צנזורה, לא יצאתי לכתוב ספר חינוכי, אבל הדעות שלי חדרו פנימה. מצאתי דרכים אחרות לחזק את הצד הנשי בספר - מין אפליה מתקנת של דברים שלא מופיעים במקור. סיטא בעלילות ראמה שבספר שלי חשובה יותר מאשר בסיפור המיתוס. גם העדפתי שלא לספר שאחרי כל מה שאשתו של ראמה עשתה בשבילו, הוא זרק אותה לאש כדי לבדוק את נאמנותה אליו".

"בכל אופן, בספר המפלצות", היא מרגיעה, "יש גם מפלצים". ולא שמעשי צנזורה בספרי ילדים מוקצים בעיניה. היא מודה בפה מלא שהיא מכתיבה ביד רמה את הטעם הספרותי של ילדיה. לצד ספריה לבוגרים, סמיט הוציאה עד עתה ארבעה ספרי ילדים (המצליח בהם, והאהוב עליה ביותר, הוא "מי שתה לי?" עם איורים של רותו מודן), והיא כותבת ביקורות ספרים במוסף "ספרים" של "הארץ". "אני לא קוראת לילדים ספרים שאני לא אוהבת. אני לא קוראת להם את ?מכתבים לפליקס' של אנט לנג. מ'תפילילה' של מאיה חנוך עשינו שרשראות לסוכה. יש דברים שאני ממש מרחיקה מהבית".

לגזור ספר? עוד מעט תציתי אותם בערימה.

סמיט: "צריך להשתחרר מהמושג הזה, מהפטיש הזה של ?ספר'. אלה לא ספרים. זה ספר כמוצר; הוא נהנה מהילה של תרבותיות. מה זה ?פליקס'? זה סוג של צעצוע עשוי מנייר, שעשועון בצורת ספר. אני גם לא מכניסה דברים חינניים יותר כמו ?מייסי' הביתה. זאת עבודה של מעצבת גרפית טובה, אבל קשה לקרוא לזה לספר.

"הייתי בשבוע הספר, זאת ההשפלה התקופתית שלי. פעם בכמה שנים קורה שאני מוציאה ספר סמוך לשבוע הספר, ומבקשים ממני להיות ביריד. ואז אני עומדת שם ושומעת את ההורים מבקשים: ?יש לך ספר על גמילה ממוצץ?', ?יש לכם ספר על חיתולים?' יש קופסאות של ?מייסי' וההורים קונים את זה בחבילות.

"הבת הבכורה שלי, נור, בת עשר, קוראת לבד. יש לה טעם טוב, אני לא יודעת אם זה תחת שוט האינדוקטרינציה שהיא עברה פה - אולי בסתר בספרייה היא קוראת ?ג'ינג'י' - אבל היא תמיד מביאה הביתה רק ספרים של מרגנית. גם זה לא דבר בריא. היא אימצה קטגורית את הדעות שלי. היא לא מעזה להתנסות. אמרתי לה שכשאנחנו היינו ילדים קראנו ?צ'יפופו' ו'קופיקו'. היה גיל שאהבתי את זה. זה בסדר כל עוד קוראים דברים אחרים ורואים את הפער".

גם ספרים שאינם מוצר, אלא אפילו נחשבים לחלק מהקלאסיקה הישראלית, היא לא תמיד רוצה לקרוא לילדיה. "אני לא אוהבת את רוב מה שמאיר שלו כתב. ?אריה בלילות' הוא ספר בעייתי מאוד. ינאי, הילד האמצעי, בן שבע, אוהב אותו, אבל אני לא מוכנה לקרוא אותו. נורא מרגיז אותי ההתחכמויות שלו למבוגרים. העין כל כך מכוונת למבוגר. הסיפור המרתיע על ההורים שמקיימים יחסי מין".

סמיט דוחה את הפרשנות שלפיה הספר עוסק בפחדים של הילד המדמה לאריה את כל מה שקורה בין ההורים אחרי שהוא הולך לישון, לא רק את יחסי המין. "אין לי ספק שזה רק על זה", היא אומרת. "הוא עשה את הספר יחד עם יוסי אבולעפיה וזה סוג ההומור של יוסי אבולעפיה. אני ממש יכולה לדמיין את שלו אומר לעצמו - ?גילוי עריות' זה ביטוי נחמד לכתוב עליו ספר.

"'רומי ונעמי והדוב יעקוב' הוא יותר טוב", היא מודה. "אף על פי שגם בו יש יותר מדי ויצים של הפלמ"ח. ו'הדודה מיכל' בכלל... זה גם ספר שלא הצליח אצל ילדים. הוא פשוט מנסה לשווק לילדים בדיחות של דור שממש לא מדבר אליהם. לעומת זאת, אני מאוד אוהבת את סיפורי התנ"ך שלו".

דוד הקטן כבר לא קיים

החיבה לסיפורי התנ"ך, וכך גם הסיפור שלה על השרשראות שגזרו לסוכה מ"תפילילה" ("זה מאוד צבעוני", היא אומרת), יכולים בטעות ללמד על זיקה של סמיט לחגי ישראל ומנהגיהם. "פעם הילדים היו מבקשים - הם כבר לא, מסכנים - לשים דגל על המרפסת, ואנחנו אמרנו להם שאנחנו לא מסוגלים לשים דגל ישראל עד שהכיבוש ייגמר", היא מספרת, "כי הדגל עכשיו מזוהה עם רעיונות שאנחנו לא יכולים להזדהות אתם. אמרנו להם שישימו דגלים קטנים על האופניים שלהם. אני מרגישה שזה מוציא אותם מהכלל, למרות שהם חיים במרכז תל אביב ויש עוד אנשים כאלה. אני קצת מרחמת על הילדים שלי שהם גדלים עם מיתוס שבור.

"בילדותי", מספרת סמיט, בת 40, בוגרת בצלאל, "היו המון סיפורי גבורה ציוניים - ?שרה גיבורת ניל"י', ?צוללים קדימה'. החלום שלי היה להיות אלי כהן ושיתלו אותי בכיכר העיר. רציתי למות בעד ארצנו כששירת התקווה גוועת על שפתי ושכך איחרת לנצח בזיכרון. אהבתי מיתוסים".

ואמנם, הדמות שהיא הכי אוהבת בספר "שישה גיבורים גדולים" היא דוד הקטן. "דוד נותר בשבילי זה מהשיר של נתן זך שבסך הכל רצה לנגן ולחזור הביתה בשלום, ומדי פעם נאלץ להפסיק את המנגינה ולצאת למלחמות. דוד הקטן עם הרוגטקה הוא מיתוס של עם ישראל שנהנים לטפח, אך הוא מזמן כבר לא קיים. שום מנגינות כבר לא מעניינות את המדינה הקטנה שנהפכה לאימפריה".

דוד היה בחירה טבעית, אך בכל זאת היו כמה התלבטויות וניסיונות לחפש גיבורים מסוג אחר. "מעם ישראל יכולתי לבחור את שמשון, המחבל המתאבד הפונדמנטליסט, ובטח שאני לא אבחר בו. חשבתי על דבורה הנביאה, אבל היא אידיאולוגית, שעמדה מאחור. ויעל מסיפור יעל וסיסרא עשתה ממש מעשה נבלה. היא מניקה את סיסרא ואחר כך מרוצצת לו את המוח".

באינטואיציה הילדים בוחרים בחיים

בהקדמה לספר ("תמיד אהבתי הקדמות כילדה, במיוחד בכל ספרי אריך קסטנר", היא מסבירה), ובדרכים עקיפות, היא מנסה לדבר על מושג הגבורה. "מה שהופך בן אדם לגיבור זה אם אתה עושה למען אדם אחר, לא אם אתה דואג להאדרה של הכוח שלך. יכולתי להעיר הערות שוליים בתוך הטקסט שיגרמו לילדים לשאול את עצמם אם המעשים בספר הם באמת מעשי גבורה. מאחר שכתבתי את הספר כבר לפני שלוש שנים, היה לי הרבה זמן לנסות אותו על קהל היעד שלו. להפתעתי, ראיתי שבסיפור של גילגמש - הגיבור הגברי הקלאסי שלכאורה ילדים קטנים אמורים לאהוב - הם מזדהים יותר עם חברו, אנכידו, שנטעתי בו קצת פחד, והוא מעדיף שלא להיות גיבור, אבל להישאר בחיים. באינטואיציה הילדים בוחרים בחיים, ואת הספר הזה הקראתי בפריפריה ובמקומות ש'שנה טובה לדוד גיבור' זה שיר שעדיין יש לו משמעות".

דודים גיבורים הם קונצפט זר וחסר משמעות לספרי הילדים של סמיט. ב"גומבוץ וקריצ'יבצ'י", שראה אור ב-2001 (בהוצאת זמורה ביתן, עם איורים של הדר קמחי) לגיבורה אווה שני דודים, העונים לשמות שבשם הספר, וכל אחד מהם רך ורכרוכי בדרכו. בספר "מי שתה לי?" האב הוא זה שמטפל בילד, עד כדי כך שהיעדרות האם אפילו בולטת לעין. "'מי שתה לי?' נכתב כריאקציה לספרי ילדים שהיו עד אז", אומרת סמיט. "רציתי להכניס דמות של אב שעושה הרבה דברים בבית, כי ככה זה בבית שלנו".

בשלב מסוים בבוקר הראיון, שהתקיים במטבח ביתה, מביא לה בן הזוג אמנון כץ מהחדר הסמוך את התינוקת שרי, כדי שתניק אותה, והוא מארגן כמה דברים ויוצא אתה לפיקניק.

סמיט משרטטת את מקום האב בספרות הילדים הישראלית בכמה קווים גסים: "קודם כל לא היה אבא בכלל. אחר כך היה אבא כועס ובתו הקטנה. האמא היתה עסוקה בכביסה. אחר כך בא תורו של האבא המלהיב, שבורח עם הקרקס ומספר סיפורים, ונהייה להיט, אז החלטתי שצריך אבא שעושה דברים רגילים.

"אבל בינתיים, האמא המשיכה לשבת במטבח. עכשיו התפקיד שלה הוא של עוכרת שמחות. אבא בונה ספינה יפה ורוצים להפליג, ואמא רק חושבת שזה מפריע לשכנים. אמא תמיד מתנגדת לחיית מחמד, מפחדת שילכלכו לה את הבית. עכשיו צריך להשיב לספרות הטף העברית את האם. המשימה הבאה שלי", היא אומרת כאבירה היוצאת למלחמה, "היא לתקן את מעמדה".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ