בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ובינתיים, בדרום הרחוק

יציאתו הממשמשת ובאה של האלבום "הייקו בלוז" של דויד פרץ ופסטיבל סמילנסקי בשבוע שעבר סיפקו הזדמנות מצוינת לקפוץ לבאר שבע ולבדוק מה חדש בסצינה המוסיקלית העצמאית שמתפתחת בעיר בשנים האחרונות, בניתוק יחסי מהאחות הבכירה בתל אביב. ובהחלט יש חדש

תגובות

נדב אזולאי מופיע ביום חמישי בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע. יושב משמאל: דויד פרץ תצלום: רותי שילה

"זה הסיפור הקלאסי. במקום שאין לך הרבה מה לעשות, אתה עושה מוסיקה, וככה זה בבאר שבע. ככה התחילו כאן מאיר ואביתר בנאי, וגם יהודית רביץ, אבל בשביל לעשות את זה באמת, הם היו צריכים לעבור לתל אביב. מה שמפתיע היום, זה יש אמנים שטוב להם פה, והם לא רוצים לעבור מכאן. זה אמנם עדיין לא סיפור הצלחה גדול, אבל מבחינתנו, ההצלחה זה לעשות את זה כאן, ולא בעיר אחרת".

מאחורי המונולוג הזה עומד דויד פרץ, האיש והחזון, "סנדק" הסצינה המוסיקלית העצמאית של באר שבע, שמבעבעת כבר כמה שנים ובשנה האחרונה נמצאת במעין נקודת רתיחה. השיחה עמו התקיימה ביום חמישי האחרון במדרחוב סמילנסקי בעיר, בין ההופעות ביומו האחרון של פסטיבל התרבות המקומית שהתקיים שם בשבוע שעבר (יומיים קודם היה שם מבקרנו בן שלו, שחזר מלא תשבחות). פרץ, הרוח החיה של הפסטיבל, מתרוצץ סביב, מחבר כבלים ומחליק צ'פחות, ובין לבין ממשיך, בשטף דיבור בלתי פוסק, לשבח בשכנוע עמוק את כישרונם וייחודם של שורת המוסיקאים שגדלו תחת ידיו, ועולים זה אחר זה על ה"במה" (שהיא לא יותר מפיסת מדרכה תחת פנס רחוב, שמולה נפרס שטיח). על איתן פישר, שסיים זה עתה להופיע, הא אומר שיש לו "אנרגיות בין ברי סחרוף לאהוד בנאי", ועכשיו, הוא מתלהב, "הולכת לעלות על הבמה טריקסרין, שהיא באמת משהו מיוחד".

טריקסרין בסמילנסקי. "פורקה טה ואס", כמו שהשיר אמור להיות
תצלום: רותי שילה
במקרה הזה באמת היה קשה להתווכח איתו. טריקסרין (נעמה מס) עולה על הבמה יחד עם הגיטריסט הססגוני נדב אזולאי (עוד נחזור אליו), ומהממת את קהל העשרות (שמורכב בין היתר מכמה תיכוניסטים - מחזה בלתי נתפס למי שרגיל להופעת רוק אלטרנטיוי בתל אביב, למשל), עם חצי שעה של שירי פולק-רוק מקוריים ומושחזים באנגלית, בקול חד וצלול ובהגשה סוחפת. הסגנון שלה אקלקטי, מושפע בין היתר ממוסיקה אתנית מכל קצוות העולם, וקשה להשוות אותו לשום דבר אחר. את ההופעה היא חותמת עם ביצוע ל"פורקה טה ואס" הספרדי, שהופך תחת ידיה משיר פופ בעל לחן עליז לבלדה קורעת לב (כמו שהוא אמור להיות, בעצם, אם מקשיבים למלים). סיום השיר מותיר כמה אנשים בקהל עם נצנוצים בעיניים, ואותי עם לסת שמוטה.

טריקסרין היא אולי העדות המרשימה ביותר לייחוד של הסצינה הבאר-שבעית. היא בכלל מושבניקית במקור, וכיום מתגוררות בירושלים (שם היא לומדת ספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית), אבל ניחנת במנות מכובדות של אותו להט לוקאל-פטריוטי שמאפיין את יתר עמיתיה לסצינה המדברית. לבירת הנגב הגיעה לפני כשנה, בחיפוש אחר מקום זול להקליט סקיצות לשירים שכתבה, אחרי ניסיונות "לא נעימים", לדבריה, ליצור מוסיקה בתל אביב. היא נחתה הישר בלב המוסיקלי של באר שבע, אולפן "קקטוס", שבו שותפים פרץ ואזולאי, "ונשארתי שם באותו יום עד חמש בבוקר", היא נזכרת. אזולאי התנדב להפיק לה אלבום, ובתוך זמן קצר הורכבה להקת ליווי על טהרת הבאר-שבעים. מאז היא מבלה כמחצית מזמנה בבאר שבע, מנגנת, מקליטה ומופיעה. "זה הבית השני שלי. אני מאוד גאה להיות חלק מהסצינה הזאת", היא אומרת. "יש כאן אהבה אמיתית, אבל גם מקצועיות, רק במובן הטוב - בלי להיגרר לפלצנות שנתקלים בה במקומות כמו תל אביב".

לאט, אבל בטוח

דויד פרץ. שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין דלתת המיסיסיפי של שנות ה-30 ליפאן של המאה ה-17
תצלום ארכיון: דודו בכר
יהיה זה בלתי אפשרי להקיף בכתבה אחת את ספקטרום העשייה המוסיקלית בבאר שבע, הכוללת כיום כ-30 אמנים והרכבים פעילים (ויסלחו לי מראש אלה שלא יוזכרו כאן). בכל מקרה, מקום טוב להתחיל ממנו הוא ללא ספק דויד פרץ - מוסיקאי, מפיק, משורר ומורה (בין היתר, הוא מקיים הרצאות שבועיות על מוסיקה בחנות הספרים "עשן הזמן"). פרץ, יליד העיר, שב אליה באמצע שנות ה-90 אחרי שירות צבאי וניסיון כושל שנמשך שנה וחצי להקליט בתל אביב אלבום של להקתו דאז, "בלו בנד". "לא אהבתי את הסצינה התל אביבית שהיתה אז", הוא אומר, "ונמאס לי לרדוף אחרי הזנב של עצמי בניסיון לחקות משהו אחר ולהצליח, ולהאשים את יושבי ה'גלולה' כשזה לא קורה. אני גם ככה לא שותה בירה, ורציתי רק לעשות מוסיקה, בלי כל החרטבונה מסביב. זה היה השיעור שלמדתי - בבאר שבע אולי ייקח לי הרבה יותר זמן ליצור, אבל אני אעשה בדיוק את מה שאני רוצה, כמו שאני מבין".

התהליך היה אכן אטי, וכלל הקמה של אולפן ההקלטות הראשון של העיר, "סוף היקום", וגיבוש גלריה מגוונת של מוסיקאים שהחלו ליצור סביב פרץ. באותה עת היתה באר שבע ידועה בעיקר הודות לסצינת הטראנס המשגשגת שלה, אבל להקות רוק היה קשה למצוא. יריית הפתיחה של הרנסנס המוסיקלי הגיעה לבסוף בשנת 2000, עם אלבום הבכורה של בלו בנד, שזכה אמנם לתשבחות המבקרים, אך הצלחתו המסחרית היתה מצומצמת למדי.

הפרויקט הבא של פרץ היה "שיר זר" - אוסף גרסאות כיסוי של אמנים באר שבעים ללאונרד כהן, שנגנז יומיים לאחר שיצא עקב בעיות של זכויות יוצרים, והפך בו ביום ללהיט באתרי שיתוף הקבצים ברשת. בהמשך החלו לצוץ אמנים ופרויקטים נוספים, שחלקם זכו לפרסום מסוים גם ברמה הארצית בשנתיים האחרונות. הבולטים מביניהם הם המוסיקאי האקספרימנטלי-אוונגרדי כפיר שתיווי, שיצר מוסיקה בלקנית הרבה לפני שזה הפך לטרנד, וסיים באחרונה הקלטת אלבום שלישי המבוסס על מוסיקה טיבטית, וכולל נגינה על שורשים (!); להקת הרוק הערבי לנסס, המורכבת מנגנים באר שבעים המונהגים על ידי סולן מנצרת, ג'וואן ספדי; ויוצרת הפולק נועה בביוף (ששבה באחרונה מארה"ב, שם הקליטה את אלבום הבכורה שלה). לצד אלה, התבלטה בעיר בשנתיים הארונות להקת הסקא-פאנק "ביר 7", שהחלה את דרכה כחבורת תיכוניסטים שהופיעו במקלטים בעיר, וכיום, עם אלבום שלישי ביד, היא חברה גאה בסצינת הסקא הארצית, שמסתמנת כלהיט של הקיץ הקרוב.

גם פרץ עצמו המשיך ליצור, אך עבר שינוי סגנוני מהותי - את האלבום השני של בלו בנד הוא גנז, ובד בבד שקע בהאזנה לאלבומי בלוז אמריקאי ישן, וקריאה בשירי הייקו יפאניים. מסע החיפוש הזה הוליד את הפרויקט המוסקלי ההאקוסטי "הייקו בלוז" - שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין דלתת המיסיסיפי של שנות ה-30 ליפאן של המאה ה-17. את האנגלית החליף פרץ בעברית, ואת מקומה של הגיטרה החשמלית נטלו גיטרה אקטוסטית ועוד מבחר כלים כגון אקורדיאון, גלוקנשפיל ונבל. לדבריו, הוא ניסה ליצור "משהו פשוט ובסיסי, שידבר אל העם", ומצא את זה באותו מבנה של שלוש שורות, המולבשות על שלושה אקורדים. את תהליך היצירה, שנמשך קרוב לארבע שנים, ליווה פרץ בבלוג שלו, הכתוב ביד אמן.

הקהל בסמילנסקי. תיכוניסטים בהופעת רוק אלטרנטיווי?
תצלום: רותי שילה
האלבום הכה-מצופה "הייקו בלוז" צפוי לצאת עד סוף החודש, במה שמסתמן כרגע המכונן הבא של המוסיקה הבאר שבעית - שיקרה דווקא בקצה השני של הארץ: למלאכת הוצאתו והפצתו של האלבום נרתם הלייבל "היס רקורדס", שהוקם באחרונה בגליל. הלייבל הזה, שמאחוריו עומדים גיא חג'ג', תושב גבעת אבני, ובנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, תושב מצפה עדי, כבר הספיק להוציא בשנה שעברה את אלבום הבכורה של היוצרת שני קדר, והוא חולק עם פרץ תפיסות דומות לגבי עשייה מוסקלית. באופן דומה לדרך שבה ליווה פרץ ליצירת המוסיקה, ליוו גם אנשי "היס" את הפקת האלבום בבלוג מפורט, שמספק הצצה מרתקת לתהליך יצירתו של אלבום בישראל, על כל הקשיים הכרוכים בכך. באתר של הלייבל ניתן כבר להזמין את האלבום, וגם להאזין לו במלואו.

אבל אולי דווקא יציאתו של "הייקו בלוז" מסמלת את החולשה הבולטת של הסצינה הבאר שבעית - זהו למעשה כמעט האלבום היחיד שיוצא מהעיר באופן מסודר זה תקופה ארוכה, למרות העשייה המוסילית הענפה. "זה המחדל שלנו", אומר פרץ. "אם יש משהו בבאר שבע, זה אלבומים גנוזים. הסצינה רוחשת כבר שנתיים, אבל התקליטים עדיין יושבים על המדף". למרות שבעיר פועלים כיום שלושה אולפני הקלטות וכמה חדרי חזרות ומועדוני הופעות, עדיין לא קמה בה חברת תקליטים ממוסדת שתוציא את החומרים החוצה. בעבר נעזרו בלו בנד, לנסס ואמנים נוספים בלייבל הירושלמי "פאקט" ז"ל להוצאת אלבומיהם, אך פלטפורמה זו אינה זמינה כבר כמה שנים. בלייבלים התל-אביביים העצמאיים לא מגלים בינתיים התעניינות מיוחדת ביבוא מהדרום הרחוק, עם חברות התקליטים הגדולות אין מה לדבר, והאמנים עצמם חוששים להוציא אלבום באופן עצמאי. "יש לבאר שבעים תחושה שאם אתה לא מצליח להביא משהו דרך החותמת התל אביבית, אז אתה לא באמת שווה משהו", מקונן פרץ. "וזו טרגדיה, כי ככה מונצחים הפערים".

הכוכב העולה

את המצב הזה נחוש פרץ לשנות, ובשנה האחרונה מצא לכך שותף בדמותו של נדב אזולאי, "הכוכב העולה" בשמי המוסיקה הבאר שבעית. אזולאי, בסך הכל בן 22, החל כתלמיד של פרץ לסאונד, ובתוך זמן קצר הפך לשותפו. חמוש ברעמת שער לבנה וגישה של כוכב רוק, מעורב אזולאי בכמה פרויטים מוסיקליים (כאמור, הוא מפיק ומנגן באלבום הבכורה - המבושש לצאת - של טריקסרין), ומתכנן להוציא בקרוב את אלבום הסולו הראשון שלו, "בצד של הרעים" (שגם הוא מחכה בינתיים על המדף). בערב שבו נכחתי בפסטיבל בשבוע שעבר הוא עלה להופיע אחרי טריקסרין, והלהיב את הקהל, שחלקו, מסתבר מכיר את המלים בעל פה.

"מריונטה סול". מחוברים למקום
תצלום: רותי שילה
המוסיקה של אזולאי, כמו גם של להקת "מריונטה סול" שהופיעה אחריו, היא בעיני אולי הדבר הראוי ביותר כיום להיקרא "רוק ישראלי" (לא בטוח שהם יאהבו את ההגדרה הזו...) - רוקנרול במובן המוסיקלי, עם סאונד מאוד מעודכן ועכשווי, אבל מושר בעברית (מחזה שהופך נדיר יותר ויותר באחרונה בקרב להקות רוק), עם חיבור עמוק למקום, שמתבטא בין היתר בטקסטים, שבאר שבע מוזכרת לאורכם (למריונטה סול, למשל, יש שיר שנקרא "עיר הפועלים"). "המוסיקה שלי מאוד קשורה לבאר שבע בזמן הזה", מסכים אזולאי, "שואבת ממנה, ונותנת לה".

פרץ ואזולאי עומדים כיום בראש "קקטוס רקורדס", האולפן המשמש כבית לרבים מהאמנים הבאר שבעים ובהם אלה שהוזכרו כבר, ובו מופקים בימים אלה כמה אלבומים. אם יתקדמו תוכניותיהם כשורה, יוכל המוסד הזה להתגבר על קשיים ארגוניים וכלכליים להפוך עם הזמן לחברת תקליטים אמיתית, שהמוסיקאים בהחלט ראויים לה. "קשה מאוד להפיץ דיסקים מבאר שבע לשאר הארץ. אנחנו מנסים להרים את זה כבר שנה", אומר אזולאי. "אבל בסוף זה יקרה", הוא מוסיף בשכנוע.

לצד "קקטוס", פועל בעיר אולפן "פידבק" (גלגולו הנוכחי של "סוף היקום" של פרץ, שמכר אותו לפני כמה שנים). גם אולפן זה מהווה חממה למוסיקאים באר שבעים ולהרכבים באר שבעיים למחצה, שרובם פועלים בתחום קונבנצינלי יותר של רוק, לפחות ביחס לאמני "קקטוס", וחלקם יוצרים באנגלית עם שאיפות בינלאומיות. הבולט מבין ההרכבים שהצמיחה זירה זו הוא להקת הרוק האלקטרוני Side, שמופיעה בימים אלה ברחבי הארץ.

ההיסטוריה של הרוק רצופה מקרים של מוקדים פריפריאליים שהפכו למרכזים מוסיקליים, מסיאטל ועד שדרות. האם הבשורה הבאה של הרוק הישראלי תגיע מבאר שבע? בינתיים, הייצוא המצליח ביותר של העיר בשנים האחרונות מגיע ממחוזות ההיפ-הופ המזרחי, בדמותו של אלון דה לוקו, שכבש לעצמו פינה במיינסטרים ה"עממי". אבל מתחת לפני השטח רוחשת בעיר גם סצינה של יצירה מקורית, ענפה, מעניינת, ולפחות בחלקה איכותית ביותר. ויש כאן גם אנרגיה מיוחדת במינה, של אמונה תמימה בצדקת הדרך, ללא מעטה ציני, שכנראה רק בועה שמרוחקת שעה וחצי נסיעה מהמרכז יכולה לייצר. בהחלט משתלם לנסוע את השעה וחצי הזאת.

• • •

חזרה לתל אביב: מבזקי אינדי

פלסטיק פיקוקס בשבוע שעבר בנו-לימיט. החליטו להוציא את האלבום הגנוז
תצלום: יעל מאירי
>> אחרי תקופת הקפאה ארוכה, התעוררו באחרונה לחיים שני הפרויקטים המוסיקליים שהיוו את הבסיס שעליו קמו ה-Midnight Peacocks, מהלהקות המובילות בסצינת האינדי העכשווית. זה התחיל לפני שבועיים עם ערב חד פעמי בגדה השמאלית של הצמד Midnight Fish (איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס וחגי פרשטמן, מתופף Katamine), ונמשך בשבוע שעבר בנו-לימיט עם הופעת איחוד של Plastic Peacocks (רדושינסקי, פרשטמן ודני אברג'יל, סולן GeishaNo). הסופר-גרופ הזה מחדש את פעילותו ומתעתד להוציא עד סוף השנה את האלבום הגנוז Cycle of the Donkey (אלבומם הראשון, Radio Death, יצא ב-2002 בפאסט מיוזיק, זכה לביקורות אוהדות ביותר ואף הופץ בהיקף קטן ביפאן ובספרד).

>> חברי להקת לבנון, עוד אחת ממובילות הסצינה, "נופשים" בימים אלה בארץ אחרי שנה של סיבובי הופעות בארה"ב והוצאת אלבומם השני, ובינתיים הם משקיעים את מרצם בסוכנות הבוקינג הקטנה שלהם, "דג במים", שמפיקה אירועי קיץ במקומות לא שגרתיים. בשבת האחרונה יצא לדרכו ליין דו-שבועי של מסיבות והופעות של שבת אחר הצהריים בסטודיו שור, חלל תעשייתי דו מפלסי בעיצוב הזוי בדרום תל אביב, עם הופעות של לבנון, NX2, ברברה, ו-Mary and the Baby Cheeses. סדרה נוספת של אירועים תיפתח ב"לילה הלבן" של תל אביב (28 ביוני) ב"בית הלבן", גם הוא בדרום תל אביב, שם יופיעו בין היתר קטמין, פג אדיר, דייוויד בלאו (סולן להקת Ed) ושני קדר. באירועים נוספים בחודשים הקרובים יארחו שני המקומות את מיטב אמני הסצינה, בהם המידנייט פיקוקס, מלכת הפלקט ועוד. על האירועים המתוכננים אפשר להתעדכן כאן.

>> רוקנרול, יידיש, תרבות ישראלית מזרחית ונוכחות ערבית, הכל על במה אחת? תודו שזה נשמע מעניין. כל אלה הם מרכיבים במסע החיפוש העצמי הנמשך של ברק אלנקווה וה"גטו סווינגרז", שיחגגו ביום שישי בהופעה בקפה ביאליק בתל אביב שלוש שנות הופעות ושנתיים לצאת אלבומם "זכותו של פאזל להיות מורכב".

amirs64@gmail.com

לכתבות נוספות בסדרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו