בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת אבא, אבא זקוף הגו שלי

אתמול אחר הצהריים מת אבא. אבא זקוף הגו שלי. הוא יצא מן הבית, נעל את הדלת והלך אל המכונית. פתאום נפל על המדרכה ומת. אני כותב את הטקסט הזה ברכבת, בגרמניה, ובחלון רצועות עננים משוכות על שמי זריחה. והיום יותר מתמידף אני גאה להיות בנו של האיש זקוף הקומה הזה, שמת באחת

תגובות

אתמול אחר הצהריים מת אבא. אבא זקוף הגו שלי. הוא יצא מן הבית, נעל את הדלת והלך אל המכונית. פתאום נפל על המדרכה ומת. לא בבית חולים הוא מת ולא בבית אבות ולא במיטה ולא בכיסא גלגלים אלא כגבר זקוף קומה ויפה תואר, בן שמונים ושש. ואני בגרמניה, בביקור אצל בני הלומד בנירנברג, המתעתד להגיש בקרוב את עבודת הדוקטור שלו בבוטניקה. בגרמניה, ארץ הסדר והרכבות, ארץ הענייניות המדוקדקת.

אבא נולד בווינה. הוא שנא את וינה. פעם אחת ביקר בה אחרי שנים של פרידה. זה היה בתחילת שנות השבעים. הוא ראה שם את הבית שנולד בו והנה הוא עומד על מכונו, ואף פגש את חברו מנוער, הלמוט פופוביץ', שהמשיך לחיות באותה דירה שהיתה של הוריו באותו בית והתחתן עם בת כיתה שלהם. אביו של הלמוט פופוביץ' הורה בשעתו לבנו להזמין את אבי לביתם בלי שים לב לכך שהוא יהודי, גם כאשר האווירה בווינה נעשתה אנטי יהודית לחלוטין. שם אבי הוא היינץ, שם אוסטרי לגמרי. סבתי, שלא האמינה בשום דת, סירבה שימולו אותו. אחרי שנמלטו מאוסטריה לטורקיה, הלך אבי אל הרב של איזמיר וביקש ממנו שימול אותו.

אביו של אבי היה המקים של קבוצת "מכבי" הראשונה בעולם. זה היה באיסטנבול בעשור האחרון של המאה התשע עשרה. משפחת אבי היתה נטועה בטורקיה עוד מדורות קודמים. הם היו דוברי גרמנית, בני חסות של הקונסוליה האוסטרית באימפריה העותמאנית. סבי וצעירים יהודים אחרים דוברי גרמנית נהגו להתעמל בסניף של מועדון הספורט הגרמני הלאומני "טויטוניה", עד ליום שהנהלת המועדון הודיעה להם שכיהודים הם אינם רצויים עוד. במקום להתבכיין, סבי הקים עם חבריו מועדון מקביל, יהודי. וכך נולדה "מכבי", מאנשים שלא מתבכיינים, שיודעים להחזיר מלחמה שערה. במוזיאון של כפר המכבייה יש אגף מיוחד עליו.

אבי ירש ממנו את השנאה להתבכיינות. גם את הבוז העמוק לרבנים. כשאבי ביקר בווינה בתחילת שנות השבעים הוא חיפש שם בבית הקברות היהודי את קברות סבו וסבתו, שמתו בעת המלחמה, לא במחנות אלא במוות טבעי. בעת שמתו, ביקשה מהם הקהילה היהודית כסף בעד דמי קבורה ומציבה, אך מכיוון שלא היו עוד בווינה אלא בטורקיה, מישהו רימה אותם ולקח את הכסף ולא הקים כל מציבה. כשעמד כך כעבור עשרות שנים מול גל העפר שמתחתיו נקברו סבו וסבתו, בא יהודי אחד, שאבי תיאר אותו כחנף ומכוער, אל אבי ושאל אותו אם ברצונו לתת כסף להקמת מציבה. אבי אמר לו: כמה פעמים עוד נשלם לכם כסף ואתם תכניסו אותו לכיסכם?

בטורקיה, אבא למד הנדסת חשמל בקולג' האמריקאי של איסטנבול. הוא למד טורקית ודיבר אותה באופן מושלם, במחזור שלו למדו מי שהיה ראש ממשלת טורקיה ואישים רבים נוספים שתפסו עמדות מפתח באדמיניסטרציה הטורקית. כל עוד התירה לו זאת בריאותו, הוא נסע לפגישות המחזור השנתיות של הקולג'. בתום לימודיו הכיר את אמי, שלמדה רפואה באוניברסיטה של איסטנבול. הם התחתנו, הולידו בן, את אחי הבכור דני, ועלו לישראל. זה היה בשנת 1949. הם בחרו לחיות במקום הנידח ביותר שאפשר: בקיבוץ גבולות שבנגב המערבי. החיים שם היו קשים ומסוכנים הרבה יותר מחייהם של תושבי שדרות היום. אבל כפי שאמרתי קודם, אבי היה נגד התבכיינות.

שנה ומשהו אחרי עלייתם פרצה בארץ מגיפת פוליו ואחי בן השנתיים נפגע בה. מעולם לא שמעתי בבית שום התבכיינות על כך ושום רחמים עצמיים.

אבא עבד בחברת החשמל כל חייו. אמי עבדה בקופת חולים של ההסתדרות כל חייה. למדתי מהם את האושר שביציבות. שניהם היו אנשים שלא אהבו חוכמות, לא עבדו בעבודות פרטיות ולא קיבלו כסף מתחת לשולחן, לא העסיקו את עצמם באינטריגות כדי להתקדם בעבודה יותר משהיה מגיע להם.

אבא למד עברית ודיבר וכתב אותה בסגנון ישר ומדויק. לא היו לו יומרות ספרותיות או אמנותיות. הוא היה צייר חובב, ובסוף ימיו העלה על הכתב זיכרונות, אבל לא בנימה מתבכיינת אלא עובדתית לגמרי. הוא רצה בכל מאודו שתיזכר תרומתה של יהדות טורקיה לציונות. שתיזכר תנועת ההצלה שפעלה בטורקיה ובאמצעותה הועברו יהודים בעת מלחמת העולם השנייה מאירופה לפלשתינה. הוא עצמו היה פעיל בתנועת העלייה הבלתי לגאלית, או "עלייה ב'".

הוא סיפר הרבה על הימים ההם. אבל תמיד היה לסיפוריו מוסר השכל מוצפן. בשיחה האחרונה שלנו לפני נסיעתי הוא סיפר על בואו של משה שרת לאיזמיר או לאיסטנבול במסגרת מאמצי ההצלה של יהודים מאירופה בעת המלחמה. הביקור היה אמור להיות חשאי, אבל היצר שיש לאנשים להתחכך עם סלבריטאים ולהתחנף אליהם, גרם שכמאה יהודים צבאו על בית המלון ששרת התאכסן בו ושם לאל את המאמץ לשמור על סודיות המבצע. אבי סיפר זאת בהקשר לכך שבחדשות בטלוויזיה נראתה הצטופפות כזאת סביב סלבריטאי בן זמננו.

בשיחתנו האחרונה דיברנו על מותו של אהרן אמיר ועל התנועה ה"כנענית". בלי להיות כנעני, אבי רחש כאמור בוז עמוק, אינסטינקטיווי, לדת, לרבנים, לבורות ולהבלים שהם מפיצים במסווים אלה ואחרים. בשנים האחרונות הבנתי ממי נחלתי את הסרקזם שלי ואת חוש הביקורת. מאבי, שנולד ומת כהיינץ ציפר ומעולם לא עיברת ולא שינה את שמו. ואני גאה היום יותר מתמיד להיות בנו של האיש זקוף הקומה הזה, שמת באחת, אתמול אחר הצהריים, בצאתו מהבית, ומפתחות המכונית בידו. אני כותב את הטקסט הזה ברכבת, בגרמניה, ובחלון רצועות עננים משוכות על שמי זריחה. וריבועים של שדות חרושים וירוקים ושורות של צפצפות. אני נוסע והוא נוסע, ולבשתי מקטורן ועניבה לכבודו. ואסור לבכות ובעיקר אסור להתבכיין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו