בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דארסי קולה

מדוע ג'יין אוסטן, בתרגומה החדש של עירית לינור, רלוונטית מאי פעם

תגובות

גאווה ודעה קדומה

ג'יין אוסטן. תירגמה מאנגלית: עירית לינור. הוצאות כתר וידיעות ספרים, 390 עמ', 89 שקלים

כמעט מאתיים שנים עברו מאז שפורסם לראשונה "גאווה ודעה קדומה", סיפור האהבה רב התהפוכות הזה, שאין בו ולו נשיקה ארוטית אחת, אך דמויותיו טעונות כל כך בלהט ותשוקה, ברשעות ובתככנות וגם בנדיבות ואהבה, שרעננותו נשמרת כאילו נכתב בימינו. איזו אהבה נחושה זאת היתה, איזה דו קרב לשוני מרהיב בין גבר לאשה, ובאיזה עולם נהדר ואכזר התרחשו הדברים.

ובכל זאת, השאלה העמוקה והטורדת שבה עסוקות הדמויות ברומן אינה כלל שאלה רומנטית - זה רק הפיתיון המעודן והמשוכלל שמשליכה אוסטן לפני קוראיה כדי שיילכדו בחכתה. והם נלכדים. גם במאה ה-21 הם נלכדים ומאשרים את מה שכבר ידוע לכל אוהב ספרות: מבחנם האמיתי של ספרים הוא מבחן הזמן. העיסוק המתמיד בג'יין אוסטן - "גאווה ודעה קדומה" לבדו הניב מספר עצום של גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות - מסמן תהליך תרבותי שראוי לתת עליו את הדעת. דומה שיותר משיש בו מחווה לסופרת חשובה שאפשר לראות בה גם חלוצה פמיניסטית בעידן פטריארכלי, יש בו כמיהה וגעגוע אל עידן טרום-מודרני; ערגה אל עידן שמרני שבו נקבעו גבולות הרגש המותר על ידי המעמד החברתי והקודים התרבותיים היו נוקשים וברורים.

במובן זה משקף העניין באוסטן לא רק עייפות מן הנוסחים הספרותיים הפוסט-מודרניים שלעתים כל תכליתם היא לטרוד את מנוחתו של הקורא, אלא רצון אמיתי ועמוק לחזור ולהתנחם בתבניות הפשוטות לכאורה של ריאליזם במיטבו; השתוקקות לסיפור שיאפשר לקוראים לשקוע לתוכו בנינוחות כמו אל תוך כורסה אנגלית רכה.

גם עלינו לא פסחה המגמה הזאת. שהנה, יותר משני עשורים אחרי תרגומו האלגנטי של אהרן אמיר (שנקרא: "גאווה ומשפט קדום"), מופיע תרגום חדש וקצבי, שמתנער מרוממות השפה ומן התחביר הנוקשה לעתים של אמיר - "כי הנה עתה-זה היתה כאן מרת לונג והיא סיפרה לי על כך הכל"; לטובת דיאלוגים טבעיים וקולחים - "עובדה שמרת לונג בדיוק היתה שם, והיא סיפרה לי הכל". הדוברת כאן, גברת בנט, היא אשה מהירת לשון שניסוחים מפותלים ודאי אינם מטבעה.

שני דברים נוספים מייחדים את תרגומו החדש של הרומן: האחד הוא אחרית דבר ארוכה ואישית, שבה מספקת לינור לקוראיה את האני-מאמין הנשי שלה ביחס לתכניו: זה "ספר הבנות הראשון בהיסטוריה", היא מכתירה אותו בזחיחות-מה. אפשר כמובן להסתייג מן ההגדרה הלא-מחמיאה שממעיטה מערכו של הרומן, וגם לינור עצמה ממילא נפרדת ממנה כשהיא דנה בפירוט וברצינות במערכת היחסים שבין גיבורי הספר; והשני, שמעורר הסתייגות לא פחות, הוא ההחלטה של הוצאת כתר להבליט את שם המתרגמת ולמקמה בקדמת הכריכה; יותר משסמכה ההוצאה על המוניטין הספרותיים של אוסטן היא סמכה על הפרסונה התקשורתית של לינור לפתות את הקוראים - ובעיקר את הקוראות - בדרכן לקופה. נדמה לי שזה תרגיל יחצני מיותר ששום מתרגמת או מתרגם רציני לא נדרש לו. נהפוך הוא, לנוכחותה הסמויה והמתמדת של לינור בטקסט יש ממילא כוח רב. והאמת היא שגם לינור עצמה היתה יכולה להניח לזה, שכן הקריאה באוסטן "שלה" היא תענוג צרוף, שלאחריו גם ציניקנים גסי-לב לא יוכלו להישאר אדישים.

מה האמת

"אמת המקובלת על כולם היא, שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה", המשפט שאתו נפתח הספר הוא אחד המפורסמים בספרות האנגלית. במלים ספורות, במשפט מושחז וקולע, מציגה אוסטן לא רק את האמת החברתית המקובלת בעניין כלכלת נישואים, אלא גם את עמדתה האירונית כלפי ה"אמת" הזאת. אכן, נתוני הפתיחה מדאיגים: שכן האהבה המהוססת, האטית והנפתלת, שמתפתחת בין אליזבת בנט, סרבנית נישואים סדרתית ובת למשפחה כפרית חסרת אמצעים, אך מרובת בנות, לבין מר דארסי, בעל אחוזה יהיר ורב אמצעים הבטוח כי אין אשה בעולם שתסרב לו, מציבה מכשלה מאתגרת. הפער המעמדי המפריד בין שני הצעירים האלה ניכר וברור. ובעולם ויקטוריאני ופטריארכאלי, חומרני ונוקשה, שמתקיים על פי כל כללי הטקס, מכתיבים נתוני הפתיחה האלה דאבון לב עמוק, שכן התהום הפעורה בין השניים נראית עמוקה מכדי לגשר עליה.

האומנם? 24 דמויות בוחשות בהנאה לא מבוטלת בקלחת הזאת, ובהן שכנים סקרנים, קציני צבא מפתים, אב עוקצני, אם היסטרית ודודה אריסטוקרטית רוחשת מזימות. כולם מביעים את דעתם, בעל פה או בכתב. כולם בוחנים את כולם: העשירים הסנובים את הכפריים ולהפך, הנשים את הגברים ולהפך, המבוגרים את הצעירים ולהפך, מלמטה למעלה ובאלכסון, והם עושים זאת בחן אנגלי רב, תוך כדי ניהול חיי חברה פעלתניים - סעודות, נשפים, אירוח הדדי, וגם כמה וכמה ביקורי פתע.

אבל ההשתהות והסבלנות שנכפות על הדמויות (אמצעי התקשורת היחיד העומד לרשותן הוא שליח על סוס), אינה רק חלק מאורח חייהן, אלא גם מטבעה של הקריאה עליהן. ההשתהויות הללו מחייבות יכולת הכלה וסבלנות רגשית גם מצד הקוראים, וכבר 200 שנים הם עושים זאת בהנאה גדולה. אי אפשר להאיץ את החיים, נדמה שאוסטן אומרת לקוראיה, ובייחוד אי אפשר להאיץ באהבה. תנו זמן. הדמוקרטיה המדומיינת שבוראת אוסטן, שבה רשאים כולם - ובייחוד אשה דעתנית כאליזבת בנט - להביע בקול את מחאתה נגד היוהרה הגברית ונגד הסדר החברתי שנותן לגיטימציה ליוהרה הזאת, היא אחד מהישגיו המזהירים של הספר, וממנה נובעים קסמו וחיוניותו שמתקיימים לאורך השנים. "לא היתה שום דרך שבה יכולת להציע לי את ידך כך שאתפתה לקבלה", היא אומרת למר דארסי הנדהם באחד מרגעי השיא של הרומן, "ועוד לפני שהכרתי אותך חודש ימים, כבר ידעתי שאתה הגבר האחרון עלי אדמות שיוכל אי-פעם לשדל אותי להינשא לו". 200 שנים עברו וכמה נשים מעזות לדבר ככה כיום אל גבר עשיר?

הספרות והחיים

כתב היד של אוסטן הצעירה - בת 21, דעתנית ומוכשרת כמו שד - נדחה בלי שהמו"ל זיכה אותו אף לא בהצצה חטופה, וחלפו עוד 17 שנים (נצח במונחי הספרות של ימינו), עד שראתה אור גרסתו השנייה. אין לתמוה על כך, שכן מעמדן של נשות אנגליה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 - לא כל שכן נשים כותבות - נקבע על ידי ההון המשפחתי וייחוסן החברתי. לג'יין, בתו האהובה של כומר כפרי ממחוז המפשייר, ואחת משמונת ילדיו, הנתונים האלה לא שימשו כנקודת פתיחה טובה. את רוב חייה הבוגרים אחרי מות אביה חייתה לצד אמה ואחותה קסנדרה (היא וקסנדרה חלקו חדר אחד), והיו סמוכות אז על שולחנו של אחיהן, שהעמיד לרשותן בית במתחם אחוזתו.

רוב שנותיה חייתה בצמצום מה שהעסיק אותה גם בכתיבתה, ולא היא ולא אחותה לא נישאו מעולם. גם אהבתה לצעיר אמיד ומשכיל שהגיע אל כפרה בדרכו ללונדון למצוא כלה הולמת, נכזבה כשנאלץ להיכנע ללחצי משפחתו ולהיעלם מחייה. בסופו של דבר התחתן עם אשה ממעמדו, וגם הפרט הביוגרפי הזה מצא בסופו של דבר את דרכו אל תוך "גאווה ודעה קדומה".

אבל עוד יותר מהנשים, עסוקים הגברים ביתרונותיו של הכסף, ומיטיב לנסח זאת מר קולינס, כשהצעת הנישואים שלו נדחית: "כלל לא בטוח שתקבלי עוד הצעת נישואים. למרבה הצער, ירושתך קטנה כל כך, שסביר מאוד להניח כי היא תבטל את השפעתם של חנ? ושל מעלותייך המלבבות".

יש לא מעט דברים להתקנא בהם ברומן הזה, ומעל כולם האופטימיות חסרת התקנה של דמויותיו (בעיקר הנשיות), שלמרות שהן מפוכחות לגמרי באשר למצבן ולעתידן כנשים, הן ממשיכות לצייר ולנגן ולקרוא ולכתוב מכתבים ולטייל באחו ולהתארח בנשפים ולרקוד ולשוחח שיחות נפש זו עם זו, והכל מתוך אמונה עמוקה שבסופה של ההמתנה הארוכה הזו יפקוד אותן המזל וגם הן יזכו בשידוך הולם. אם הגאווה היתרה היא חטא גברי - אומרת אוסטן לקוראיה - הרי שהדעה הקדומה היא החטא הנשי, ובייחוד דעתן הקדומה של נשים בנוגע למקורות הגאווה הגבריים.

כ-200 שנים אחרי הדו קרב המרהיב של אליזבת בנט ומר דארסי שלה לא הרבה השתנה. נכון, יש נשים שיכולות להתגאות היום באי תלות כלכלית בגבר (אבל מה מספרן בדיוק?). ונכון גם שבמציאות העגומה של ימינו עלול מר דארסי היהיר האצילי וכבד-הראש להתברר עד מהרה כמר ערסי, אמנם גבר רב פוזות וחן, אבל לא אחד שיקבל אחריות על החיים - על אשה, על ילדים וכל זה - זה לגמרי לא הקטע שלו. אין פלא שיותר ויותר נשים מעדיפות כיום לוותר מלכתחילה על הדו קרב המתסכל הזה, ולעשות להן בעצמן בית. ועם זאת, גם עכשיו, למרות הפיכחון שעיבה את עורנו העדין מטבעו, עדיין נוכל להזדהות בחיוך סלחני עם קריאותיה הנרגשות של הגברת בנט כשמתחוור לה כי בסופו של דבר צפוי הפי-אנד גם לאליזבת בתה הסוררת: "אלוהים אדירים! לא יאומן! שככה יהיה לי טוב! מר דארסי! מי היה מאמין! זה באמת נכון?... ליזי היקרה. בית בעיר! כל הדברים המקסימים! שלוש בנות נשואות! עשרת אלפים לשנה! אוי, אלוהים! מה אעשה? אני משתגעת".



קירה נייטלי בתפקיד אליזבת בנט ב"גאווה ודעה קדומה" בבימוי ג'ו רייט. אי אפשר להאיץ באהבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו