בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צריך האדם לשיר

מקריאת כל שיריו של יאיר הורביץ נדמה כי היה משורר טהור שלא עסק ברעיונות ובאימאז'ים אלא במלים בלבד

תגובות

כל השירים יאיר הורביץ. הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 438 עמ', 94 שקלים

מפירות גורל הגן / חברים, משוררים ועורכים בוחרים שיר אחד של יאיר הורביץ

על השורה "ילד אני אומר ואני אומר בן שמונה", מתוך הפואמה שלו "תום ותהום וקיים" אמר יאיר הורביץ שהיא "השורה הקשה ביותר שכתבתי בכל ימי חיי ולדעתי המדייקת ביותר". הוא אמר זאת בראיון שהעניק להלית ישורון בגיליון "חדרים", אביב 1988, השנה האחרונה לחייו הקצרים, ראיון חיוני מאין כמוהו להבנת דמותו של הורביץ ושירתו.

השורה הקשה ביותר? כן, משום שהיא טעונה "עולם רגשי עצום". וכל כך למה? מפני שהיה ילד בן שמונה כשמת אביו. על מקומו של האב כמה שמזין הרבה מאוד משיריו - הרבה יותר, נדמה לי, אפילו מאלה של דליה רביקוביץ, שגם אביה מת בילדותה וקבע כמה מן העמדות הנפשיות המרכזיות אצלה - אפשר לכתוב הרבה. כאן אסתפק בהנחה, שאותה שורה היא הקשה מכולן והמדייקת מכולן משום שהיא נקייה מכל מטאפורה ואומרת את האמת הקשה בלי הכחל והשרק של מה שנחשב בדרך כלל לשיר.

מבחינה זו היא ודאי שורה יוצאת דופן במכלול שירתו של יאיר הורביץ. כי הורביץ הוא בפירוש השירי ביותר מכל בני דורו בשירה העברית. ישורון שאלה אותו בראיון על יחסו לשירתם של מאיר ויונה, רוצה לומר חבריו מאיר ויזלטיר ויונה וולך, והוא השיב: "יחס חם מאוד. אני מאוד אוהב דברים שאינם דומים לי".

והם באמת לא דומים לו כלל: לא ויזלטיר, בחריפות האלימה של שפתו, לא וולך, באינפלציה הבולענית שלה, לא אהרן שבתאי, במינימליזם ה"אובייקטיווי" שלו. ועוד יותר לא דומה לו המודל הדומיננטי והדחוי גם יחד של כל אותה חבורה - נתן זך, שנגד האירוניה שלו (בלי לנקוב בשמו) הוא יצא הרבה באותו ראיון. "אני מעולם לא הבנתי", הוא אמר, "מדוע אירוניה צריכה להיות ערך בשירה"; ושוב: "לא רוצה אירוניה ולא רוצה התחכמויות ולא שום דבר. לדבר במקום הכואב ביותר או המשמח ביותר או בחוויה הרגישה ביותר של האדם, באופן הישיר ביותר". ומכאן לאותו משפט שלו על הילד בן השמונה: "המשפט טעון עולם רגשי עצום, וזה מה ששירה צריכה להעביר, וזה עונה לשאלתך על האירוניה. מה אני צריך אירוניה? אני צריך לדייק עם החוויה שלי, ולחולל את אותה חוויה בזולתי".

ומאחר שהתחכום האירוני של זך נדחה, אפשר לאמץ את אביו הדחוי של זה, את סבא אלתרמן, ש"חברי לשירה מאוד לא אהבו" אותו, "אבל אני מאוד אהבתי אותו, ואני אוהב אותו עד היום, והוא אחד משניים-שלושה האנשים שאני מתגעגע אליהם מאוד".

אלתרמן היה מקובל על הורביץ, בין השאר, משום שלשונו, שבני דורו "לא יכולים לשאת" אותה, יש בה מה "שמתרומם מעבר ללשון הרווחת", הוא אמר, והסביר "אם אשתמש בלשון היומיומית לא אגיע לשום מקום".

"אני רוצה", הוא המשיך, "ששירה תהיה שירה". "מיום שבאתי לידי הכרה שירית, הכרתי שיש בנו דיבור שהוא שר. לא הדיבור היומיומי והרווח". ובסיכום אמר: "צריך האדם לשיר".

העיקר המוסיקה

וכאן אני חוזר למה שאמרתי: הורביץ הוא השירי מכל בני דורו. וכוונתי לשירי נטו, לשירי במובן זה שהוא ויתר על כל תפקיד של הלשון שאינו פואטי. לא אירוניה, לא התחכמויות, לא דיבור יומיומי. ואפשר להוסיף: לא רעיונות, לא תיאורים, לא מימסיס, ומבחינה מסוימת אפילו לא אימאז'ים. נכון שיש אצלו חומרים של אימאז'ים, אבל אלה לא מצטרפים לתמונות חזותיות ממש. שיר נפלא כגון "עומדים המים" (מתוך הקובץ "סביב המים ליד הציפורים") עשוי כולו סוגסטיות חושיות - מים כחולים וירוקים וגון נחושת ועינב חכלילי ודם ואור - אבל הוא פיגורטיווי לא יותר מציור של טרנר, שמשחקי הצבעים בו משתלטים על המימסיס ויוצאים אל המופשט. רק שאצל הורביץ המשחקים הם של מלים, של צלילים, של נתזים סמנטיים אווריריים, חומקים בלי הרף.

אני נזכר בטענה הפרדוקסלית של פול ואלרי, שהמשורר הטהור הוא מתרגם השירה, כי אין לו עסק עם רעיונות ואימאז'ים וכדומה, אלא עם מלים בלבד. על הורביץ (שבתור מתרגם שירה, אגב, לא היה מן המצטיינים) אפשר לומר שהיה משורר טהור כזה, שלא היה לו עסק אלא עם מלים בלבד. אבל הורביץ רצה להעביר חוויות ולדייק בהן, לומר "ילד" ולומר "בן שמונה". ועל כן כל שירתו היא מאבק בין הרצון הזה והלשון, שחומריה מתעבים אצלו בלי הרף, תופסים את כל מרחב השיר בנוכחותם המוסיקלית וחוסמים במידה מסוימת את השתמעותם, או לפחות את הקישורים הסמנטיים ביניהם, שיגבשו מכלול משמעות מעבר לנתזי משמעות חטופים. כך למשל השורות הבאות מתוך אותו שיר נפלא, "עומדים המים": "ואי-רחוק רחוק עומד אז על מים חלום המים/ כאגם כללי ממית צבעים ממית עינים".

ברור שהנטייה האוטומטית היא לחפור ולמצוא מה פירוש ולהמיר את המלים במשמעות. ספר שלם, "ציפור בודד על גג: עיונים בשירת יאיר הורביץ" מאת טלי ארגוב (הוצאת כרמל, 2007) הוקדש להנהרת השירים האלה והמרתם במשמעות, מתוך שכנוע שמדובר לא במשורר "חף מכל יומרה אינטלקטואלית", כמקובל בביקורת הורביץ, אלא ב"שירה הגותית". לא אכחיש שבמקרים לא מעטים האירה ארגוב את עיני והמחישה לי חוט של טיעון שעובר בשיר ונותן לו אחידות רעיונית. אבל בסופו של דבר זה לא רלוונטי. הורביץ לא הגה מחשבות אלא שר. המוסיקה שלו וכליה - התחביר, החזרות, האליטרציות - הם עיקר ואינם ניתנים לצמצום "הגותי".

לקראת הפשטות

את עקומת התהוותה של המוסיקה הזאת והנסיגה המסוימת ממנה לקראת סוף הדרך, מאפשר לנו לראות הכרך הזה, המכיל זו הפעם הראשונה את השירים כולם. העורך מנחם פרי עושה כאן שירות גדול להורביץ לא רק בעצם איסוף כל השירים, אלא בזה שהוא ממקם את השירים - שהורביץ הרבה לשוב ולכלול אותם אחרי פרסומם הראשון, בקבצים הבאים - לפי הספר שנדפסו בו לראשונה, ועל ידי כך ממחיש לקוראים את שלבי התפתחותו הכרונולוגית של המשורר.

מה שנראה לי מרתק במיוחד בהתפתחות הזאת הוא ראשיתה וסופה: הדרך שהורביץ חישל צעד-צעד את כליו לקראת סגנונו העיקרי, והדרך שהוא זנח אותם צעד-צעד. השיר הראשון בספר "הרחמנות הזאת יש וסופה", עניינו הפסיכולוגיה של ילד שאביו מת ואנשים חוששים, מתוך רחמנות שאינה במקומה, להזכיר אותו לפניו; השיר הרביעי "לו אומר הייתי", עומד בסימן השפעתו של אמיר גלבע. אבל בהדרגה השאיר הורביץ מאחוריו גם את הריאליזם הפסיכולוגי וגם את סגנונם של אחרים (לא רק גלבע, גם זך), השמיט את מילות הקישור בין שרשראות המשפטים הטפלים שציינו את שירתו כבר מתחילתה, הרבה יותר ויותר בחזרות על מלים, עד שהגיע לאותה מוסיקה מיוחדת לו, לשפה שיחידות התחביר שלה, כמו שכתב נסים קלדרון עוד לפני שנים רבות, "נתוקות זו מזו באשר הן מייצגות רק רצף אסוציאטיווי בעל היגיון זרימה סובייקטיווי לחלוטין".

מאמצע שנות ה-70, לעומת זאת, התחיל אצלו מעבר הדרגתי ללשון דיסקורסיווית יותר. "הדבר שבאמת רציתי בו", הוא אמר להלית ישורון על אותה תפנית, "הוא להיות יותר ויותר ברור כדי לדבר אל בני האדם, ולכן המשפט שהיה קודם מסולסל מבחינה צלילית, הפך למשפט תחבירי פשוט".

ובסופה של הדרך הזאת לקראת הפשטות עומד ספרו האחרון והיפה מכולם, "ציפור כלואה". אפשר לומר שהמעגל נסגר כאן והורביץ חזר אל העולם כהווייתו. אם בספרו הראשון דיבר על מחלתו של אביו, עכשיו הוא דיבר על מחלת הלב שלו. בתקופה העיקרית, לעומת זאת, בין הספר הראשון לאחרון, לא התייחס ללב כפשוטו. יש עיני לב, יש רחש לב, אבל אין לב בשר ודם.

דוגמה אחרת ומרכזית יותר לשיבה כזאת אל העולם שמעבר למלים היא הציפור. על הציפור אצל הורביץ כבר נכתב לא מעט, ולא פלא: אין דבר שחזר אצלו יותר מהציפור. "פרק ציפורים", "אדם לציפור", "סביב המים ליד הציפורים" ו"ציפור כלואה" הן רק אחדות מכותרות שיריו - וספריו - הסובבים סביב ציפור. והנה, בהרבה מקרים זו ציפור כמעוף גבוה, כעמדה רוחנית הפטורה מעיוותי הנפש, "דואה ממוצאיה" ורואה את הדברים "אל נכון" (בשיר "אדם לציפור"). במקרים אחרים הודגשה השניות שבמהותה: מתעופפת - אבל גם קרובה לאדמה, צירוף של "רוח ואדמה" (בשיר "למען השיר"). בכל המקרים האלה, מכל מקום, הציפור היא סמל, אירוע לשוני יותר מאשר ממשי.

מה שקרה בספר האחרון, "ציפור כלואה", הוא לא רק שהציפור נעשתה מקורקעת וקצוצת כנפיים, אלא שהיא לבשה דמות של ההוויה לעצמה, אחרת מן המשורר, מנתרת אחר פירור על שולחן העץ הסמוך ו"מתכוונת" לא אליו, אבל בתנועותיה הוא שמע את שמו, "יאיר, יאיר". מתיו ארנולד, באחד משיריו, כתב על הציפורים שהן "חיות לצדנו, אבל לבדן". זה בדיוק מה שעשתה הציפור בסוף דרכו של הורביץ. היא חיה לצדו, שיקפה את חייו הדועכים, אבל היא חיה לבדה. רק כך היא יכלה להיות מושא לחמלה ואמפתיה. רק כך הורביץ השכיח מאתנו, כדבריה היפים של סיגל נאור-פרלמן ("מטעם", חוברת 11) "כי את מותו שלו הוא כותב".

הפרופ' שמעון זנדבנק הוא חוקר ומתרגם שירה. הספר "הלב, לב הרים לו" מאת ג'ררד מנלי הופקינס בתרגומו של זנדבנק ראה אור בהוצאת אבן חושן



תצלום: אמנון ויינשטיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו