"זה", צ'סלב מילוש | גאולה משער המוות - ספרים - הארץ

"זה", צ'סלב מילוש | גאולה משער המוות

מרדכי גלדמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מרדכי גלדמן

זה צ'סלב מילוש. תירגם מפולנית: דוד וינפלד. איורים: רפי לביא. הוצאת אבן חושן, 78 עמ', 75 שקלים

מזמן לא שמחתי בספר שהגיע לידי כמו ב"זה", שחוברו בו יחדיו שירים של צ'סלב מילוש עם איוריו של רפי לביא. דוד וינפלד, מתרגמו של מילוש לעברית כבר שנים רבות, בחר שירים נהדרים משירתו המאוחרת של מילוש, וצירף אליהם איורים שהזמין אצל רפי לביא, שהתקרב גם הוא לאחרית ימיו. השירים והאיורים יוצרים סינרגיה שמרנינה את הלב והעין. כשם שמילוש מאויר בידי לביא, לביא מאויר בידי מילוש; מילוש מרחיב את השדה הסמנטי שבו מתקיימים דימויו של לביא.

השירים עוסקים בכמה עניינים שמטבע הדברים מטרידים את רוחו של משורר קשיש המתקרב ליום הולדתו ה-90. כמעט כל השירים ניחנו בצלילות רבה וברוך רוחני של חמלה ותבונה. בשערי המוות אדם יכול להפוך לבכייני, מריר, נזעם ואפילו מטורף, וכל אלה קורים אמנם למילוש במידת-מה, אך הוא מתגבר עליהם הודות למרץ יצירתי שלא תש. רוח השירה, רליגיוזיות ספקנית, הומניזם חומל, היכולת להרגיש פליאה, חוויית הטבע, יופיין המסתורי של נשים - כל אלה גואלים את המשורר מאימי שער המוות ומעלבון הבליה. לנוכח האין הנפער עליו המשורר גם מתקיף את ההשקפות הפוסט-מודרניסטיות המערערות על כל הערכים וההיררכיות, וכך מטפחות ניהיליזם פרוע והתבצרות באנוכיות ובאגוצנטריות.

עוד על "זה":מלנכוליה רבת חסד / ארז שוייצר

מזווית אחרת, השירים באסופה מצטברים לכלל אפולוגטיקה מרתקת על כך ששירתו של מילוש נוטה להימנע מהנורא ומהטרגי, ומעדיפה "סגנון" נעים ומצודד ואופטימיות הומניסטית. היא מעדיפה את הצורה על החור השחור, המחזיר כל צורה אל היעדר-הצורה. אפולוגטיקה זו מגיעה לשיאה הגלוי וההומוריסטי כשמילוש גוער במשורר פיליפ לארקין: "לארקין המתאבל, גם אני בזוכרים/ שלא יפסח המוות על איש מן החיים,/ אבל אין זה נושא נאות/ לא לשירת תהילה ולא לקינות".

לאפולוגטיקה יש כמה ניסוחים בשירים. כך הוא אומר בשיר "זה": "הכתיבה היתה בשבילי אסטרטגיה של מגן/ לטשטוש העקבות. כי לא ימצא חן בעיני הבריות/ השואף לגעת באסור". בהמשך הוא מתוודה: "ואני מודה כי שירי ההלל האקסטטיים שלי להוויה/ לא היו אלא אימונים בסגנון גבוה/ ומתחת להם - רק הדבר הזה שאיני משים עצמי לכנותו". אבל בשיר הזה הוא גם מרמז לנו מהי חוויית הקיום המוסתרת בשתיקתו: "זה דומה... לרגע שבו יהודי מכותר רואה קסדות כבדות, קרבות, של קלגסים גרמנים.// או לשעה שבן מלך שם פעמיו העירה ורואה את העולם לאמיתו: עוני, מחלה, הזדקנות ומוות". בן המלך הוא כמובן הבודהה. הבודהיזם, בניגוד למילוש, עושה מאמצים רדיקליים כדי לתאר את האשליה והריקות, כדי להתחיל במודעות הזאת את ייסוד ממלכת החסד. האבן הראשה של סדר העולם הבודהיסטי היא חור שחור.

מילוש מעדיף על האמת את הסגנון: "יותר מדי אני מחשיב סגנון, מכדי להסתכן". הוא בוחר "לזמר ולרקד אל מול אדון עולם!/ פשוט מפני שהתלונה לא תועיל כלום". הוא נמנע מלשיר את האמת "כי בני תמותה ראויים ליחס של כבוד,/ ואסור לגלות בעל פה או בכתב/ את סודות העליבות המשותפת של גופותינו". תחת זאת הוא שר המנון ליש: "שתהיו קשובים ליש, הגם שהוא בן-חלוף./ אסירי תודה כל רגע ורגע, חוגגים כל צורה של קיום". לנוכח המוות ושיממונו האינסופי של השאול, מילוש מנגן ושר כאורפיאוס, שעליו נסב השיר הארוך ביותר בספר, "אורפאוס ואורידיקה".

אבל שתיקתו של מילוש נובעת גם מרגש דתי עז, מהצורך והחובה להאמין בטובו של האל. עולם רע פירושו אלוהים רע. פרובלמטיקה זו מגיעה להבהרה חזקה כשמילוש משתמש במסיכה של אלכוהוליסט בשיר "אלכוהוליסט בא בשערי שמים". פתיחת השיר מלמדת שמילוש עוסק בו בטיב הבריאה וממילא בטובו של אלוהיו: "מבראשית אתה ידעת איזה אדם אהיה".

לאלכוהוליסט מותר לספר שמהר מאוד גורש מגן העדן הילדותי כדי לגלות שנבחר "לניסוי חדש./ כאילו אין בידך/ די ראיות,/ שהקרוי רצון חופשי/ לא יועיל במאום כנגד הגזירה.// סבלתי תחת מבטך המשועשע/ כמו זחל חי תקוע על קוץ./ אימת העולם הזה הלכה ונפערה בפני". מתפישת גורל האדם, המצטייר יותר כפרי המקרה מאשר כגזירה, עובר מילוש לתהייה מפחידה על אלוהיו: "כיצד יכול אתה להביט/ על כאב בו זמני, כפול מיליארדים?" ושירת האלכוהוליסט מסתיימת כך: "הנה אני מתפלל אליך, מפני שאיני יודע לא/ להתפלל.//... וראוי שכך יהיה, על מנת שהסובלים יוסיפו לסבול,/ בהללם את שמך".

למקרא שורות אלה אי אפשר שלא להיזכר בסיפור שמביאה קארן ארמסטרונג ב"היסטוריה של אלוהים" (כתר 2006). באושוויץ ערכה קבוצת יהודים משפט לאלוהים באשמת בגידה ואכזריות. אחרי שהרשיעו ודנו אותו למיתה הכריז הרב שלהם שהמשפט הסתיים והגיעה השעה לתפילת מעריב. סיכום הרליגיוזיות של מילוש מצוי במחשבותיו על השואה: "דמיתי להללו מן המחנות שחברו שני ענפים של אורן/ לצלב ובלילה מילמלו אליהם על דרגש הצריף".

ההערות השיריות העיקריות של מילוש על הרוח הפוסטמודרניסטית הניהיליסטית נכללו בשני שירים: "מה למדתי מז'אן הרש" ו"על האי-שוויון של בני האדם". הערות אלה הן כאמור צד בהתמודדות של מילוש עם האין. ראוי לצטט בהדגשה את דבריו בשיר הראשון: "שטעו אלה שעירערו את האמון בתבונה כשמנו למה היא/ כפופה: למלחמת המעמדות, לליבידו, לרצון לעוצמה// ששומה עלינו להיות מודעים להיותנו כלואים במעגל ניסיוננו/ שלנו, אבל זאת שלא על מנת לצמצם את המציאות לכדי/ חלומות וחזיונות שווא של רוחנו//....שהעמידה הראויה נוכח הקיום היא הכבוד, צריך, איפוא, להימנע/ מחברת אנשים הבזים לקיום בסרקזם שלהם, המהללים את האין". השיר השני מבקש לקיים ולקדש מחדש היררכיה של ערכים ואיכויות אנושיות לנוכח חתירתו הפסיכופתית של הפוסטמודרניזם תחת ההיררכיות למיניהן.

כאמור, השירים מלווים באיורים של לביא כשכבר היה קרוב למותו ומוגבל למדי מבחינה פיסית בגלל מחלתו. לביא תמיד התנגד לאיור ולאיוריות ואפילו לציור בעל "תוכן", אך באחרית ימיו שמח מאוד כשדנו בתכנים הגלומים בציוריו. דומה שנכונותו להכין איורים לשירי מילוש מעידה על מהפך בהשקפתו, למרות שהשתמש לרוב באוצר הדימויים הידוע למדי של ציוריו.

האיורים מוסיפים לספר יופי רב, וזיקתם לשירים מוסיפה למשמעותם רובד נוסף או מדגישה מחדש את משמעותם המקורית. העיבוד העיקרי שעשה לביא לדימויים הוא ציורם בשני צבעים בלבד - כחול ואדום - שהולמים את הדואליות העיקרית המצויה בשירים, האין והיישות. בינאריות גרעינית זו לובשת בהם כמה צורות: מלנכוליה רבת חסד לעומת זעם נואש ושונא; ייאוש קודר לעומת אהבת חיים חושנית; אמונה והכרת טובה לעומת כפירה ומחאה; אמת ערומה לעומת סגנון ואשליה, שתיקה לעומת דיבור ועוד.

הדימויים העיקריים באיורים הם כד נובע וכד פרחים, סירות, נוף גבעות, עין דלקתית, שמים נסערים ופרופילים בראי. הכדים בציורי לביא מייצגים לרוב שפע מבורך ואפילו אינסופי, הנובע מתוך הריק המכותר בתוך הכד; או שפע טוב הנובע מחסדיה של נשיות מיטיבה, מכילה. השפע הזה דומה לנוזל סמלי, מעין מים חזקים או מחושמלים, או פרחים "שאגאליסטיים". משמעותם הסמלית של הכדים מתאימה מאוד ליחסיו של מילוש עם האין: הוא מציב מולו נביעה עזה של ישות ויצירתיות.

הסירה לעומת זאת (למען הדיוק הסירות, כי יש להן שני סגנונים שונים, אחד ישן ואחד חדש), מייצגת בריחה להתבודדות של אינדיווידואציה וגם את המעבר אל המוות. הכד מייצג נשיות פורייה ושופעת, אך הסירה כרוכה בנשיות מאיימת, בולעת ומטביעה, ברחם המפחיד של האם הגדולה. ייתכן שעמדת ההשלמה המלנכולית של מילוש כלפי המוות יצרה באיורי לביא סירה חדשה, שאינה מביאה עמה שום ריגושים מאיימים: סירה טהורה.

האינטואיציה של וינפלד, שציורי לביא ושירי מילוש ייטיבו זה עם זה, התגלתה כמדויקת. בזכותה קיבלנו ספר שהוא יצירה חדשה הממזגת את הישגיהם של שני כישרונות מצוינים. בעיני, גם הצבע הכחול שבו נדפסו השירים מוסיף לאווירתו האנינה של הספר, וייתכן שאפילו לביא המחמיר והסגפני, שנמנע תמיד מסנטימנטליות, היה מאשר זאת.

To, Wiersze / Czeslaw Milosz

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ