בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, סוגר שנה במשרדו. את ההתרגשויות הוא שומר לשנה הבאה

לטדי קולק היה להט, לאהוד אולמרט היתה בית"ר ולאורי לופוליאנסקי היו החרדים. לראש העיר הנוכחי של ירושלים, ניר ברקת, יש מצגת פאואר-פוינט. האם בכוחה להתמודד עם הזרמים התת-קרקעיים שמתפרצים פעם אחר פעם אל רחובות העיר?

תגובות

מתנה לא כל כך חגיגית, אבל מאוד ירושלמית, קיבל ניר ברקת לציון שנה למהפך שהעלה אותו לשלטון בעיר הבירה בנובמבר אשתקד. הפגנות, שוב הפגנות. הפעם סימנו החרדים את מפעל אינטל שמעז לעבוד בשבת, והנוהל קבוע: שישה ימי חול של ניסיונות הידברות כושלים בין הפוליטיקאים, העסקנים והשליחים, שמסתכמים בשבת במשחקי חתול-עכבר מתישים בין מפגינים לשוטרים, ולעתים באלימות. למפגינים אמנם אין טענות כלפי ראש העיר, אבל לברקת ברור שההפגנות הן פצצה מתקתקת שמאיימת על התוכנית האסטרטגית שלו, כמעט סלע קיומו, אם להשתמש במטאפורה ירושלמית. מאז נכנס לפוליטיקה, הדגל המרכזי של ברקת הוא עידוד התעשייה, ובעיקר ההיי-טק, כמפתח לגאולת העיר. אם החרדים יבריחו את אינטל מירושלים, יהיה זה נזק עצום לעיר - ולקריירה הציבורית שלו.

אך כשסוף-סוף הביע את דעתו על ההתרחשויות, בטקס הפתיחה של המפעל, אי אפשר היה לאתר בדבריו שום להט. "אני חסיד של הסטטוס קוו והדו-קיום בירושלים", אמר בלשון פושרת ומפשרת, "תודה לאינטל שמתוך התחשבות וכמחווה של רצון טוב עשו סדרת צעדים להתחשבות בכלל הציבורים בירושלים והלכו לקראת הבקשות שהגיעו מנציגי המגזר החרדי בירושלים, אני מברך על ההידברות בין הצדדים, מגנה את האלימות שלא תשיג דבר, ומקווה שהצדדים יגיעו להבנות בהמשך".

ניר ברקת הוא פרויקט שירושלים לא רגילה לו. אחרי שלושה ראשי עיר צבעוניים, פוליטיים, יורקי אש ומושכי אש, בדמותם של טדי קולק, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, בראש הבירה עומד עתה אדם שמקפיד לא להרגיז איש. נבירה בארכיונים או באינטרנט תתקשה מאוד להפליל את ברקת בהתבטאות לוחמנית. בעיר שבה הזרמים התת-קרקעיים הגועשים מתפרצים פעם אחר פעם אל פני השטח, ברקת, חנוט דרך קבע בחליפה שסמל האריה העירוני נעוץ בדש שלה, מקפיד להתרחק מנושאים פוליטיים, עושה הכל כדי לא לעורר מחלוקת. ולכן נותר חידה: מיהו ראש העיר? מה הוא חושב? מה סוד כוחו והאם ביכולתו לעורר את הבירה הענייה והעזובה?

גם לראיון עמו מגיע ברקת כמו תלמיד חרוץ, עם שיעורי בית ונתונים, דיבורים שנשמעים נאיביים על הידברות ודיאלוג, ושפה ביורוקרטית עשירה שבה מככבים מושגים כמו מינוף ושדרוג. כשהוא מתגאה כי "שינינו את האווירה בעיר, ומי שהיה בקיץ הזה בירושלים מבין את זה", נשמע כאילו הוא מתבדח על מהומות השבת, על ההפגנות בהר הבית. אבל ברקת לא מתבדח. נער ההיי-טק שהפך לאחד המנהלים המשפיעים בעולם העסקים הישראלי, מנסה להוכיח בכל כוחו, שעיר שסועה כמו ירושלים זקוקה בדיוק לאדם כמוהו: מנכ"ל.

ואולי זה סוד ההישרדות שלו, לשוטט בשדות המוקשים של ירושלים עם מצגת פאואר-פוינט ודף מסרים. הוא אכן מתמצא היטב בכל סוגיה, וגם מי שהיו יריביו - ועתה יושבים בקואליציה הרחבה שלו, שפותחת ביהדות התורה ומסתיימת במרצ - מרעיפים עליו מחמאות בשל כך. "שברנו את כל השיאים בקיץ הזה, עם פסטיבלים ואירועים", הוא שולף את הנתון הראשון, הכפלת תקציב התרבות. "העיתונאים לא תמיד קולטים שהציבור עושה הפרדה בין הפגנה להופעה, גם אם המרחק ביניהן 300 או 500 מטר. בעיר ירושלים קורים דברים יפהפיים, במקביל להפגנות, שהם פחות בני-סיקור", הוא קובל בשפתו האנליטית.

מול ההפגנות המסוקרות, ברקת דווקא גילה עמידות. הוא עמד בדיבורו, וחניון קרתא הסמוך לחומות העיר העתיקה נותר פתוח בשבת. הוא לא יקרא לכך ניצחון. בעולם של ברקת אין מלחמות, לכל היותר הידברות. על הרב יצחק טוביה וייס, מנהיג פלג העדה החרדית שהכריז מלחמה נגד "רש"ע (ראש העיר) ירושלים", כלשון הפשקווילים שעליהם חתם, והנהיג את ההפגנות, אומר ברקת כי "הוא רב שיש לו תפקיד חשוב בירושלים, ואני מקווה שהשיח ביני לקהילה שלו יעלה על הפסים כפי שהם ואני רוצים שיקרה".

אולם ככל שברקת משמר את סגנונו הסולידי - ירושלים מתמרדת. לאו דווקא בגללו. קצב ההתרחשויות בשנתו הראשונה בתפקיד מהיר ומלא ניגודים: העיר חוותה שתי אינתיפאדות קטנות - בשכונות החרדיות על השבת, ובאלו הפלסטיניות על הר הבית; בריכת הסולטן ראתה יותר מופעים מתמיד, בדיוק כשאלפי חרדים יצאו למחאה סוערת על מעצר "האם המרעיבה"; יזמי הנדל"ן המשיכו לנגוס בפינות היסטוריות בעיר, אך לראשונה נתקלו בהתנגדות אזרחית עזה; בשכונת קרית יובל ניטשת מלחמת תרבות בין חרדים לחילונים; במזרח העיר יהודים מקימים התנחלויות, ואילו במרכזה יהודים אחרים חוגגים במסיבות רחוב. לאן הולכת ירושלים?

קרית יובל. עירוב

במרכז המסחרי הישן של רחוב אולסוונגר בקרית יובל יש ארבע חנויות הפונות אל הרחוב, אבל רק באחת, "מפגש אופק", באמת מוכרים משהו. זו החנות של ארמונד אלמליח, שבין מדפיה אפשר למצוא משחת שיניים לצד מכשירי אלקטרוניקה מאובקים. החנות הנטושה, הצמודה לזו של אלמליח, נקנתה לפני כשנה מבעליה: בחזית עוד קבוע שלט "טוטו" ישן, אבל בפנים פועל בית כנסת מאולתר "בנוסח בני הישיבות", בשירות החרדים שבאו להתגורר בשכונה. מאז יולי מתקיימות כאן שלוש תפילות ביום, ובמקום פועל גם "כולל" קטן. לדלת מוצמדים פתקים ומודעות בכתב יד, רובן על דירות למכירה או להשכרה. לא ידוע מי תלה את הפתקים ומי עוזב, אבל ברור שהחרדים הם הבחורים החדשים בשכונה.

המרכז המסחרי הוא אחת הנקודות המעניינות על קו התפר שבין חרדים ללא-חרדים בירושלים. אל בית הכנסת התנקזו כל המתחים הדמוגרפיים והנדל"ניים, המשפטיים והפוליטיים של ירושלים. וזה קרה בשקט. על אף המחאה הקולנית של התושבים החילונים של השכונה, שכללה הפגנות והתנכלויות לעמודי העירוב, מה שקורה בקרית יובל נעלם בים הדיווחים על הפגנות החרדים במרכז ירושלים.

היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד יוסי חביליו, התנגד תחילה להפעלת בית הכנסת בנימוק של "שימוש חורג", אבל ראש העיר לחץ, בית הכנסת "הולבן" וזכה לאישור של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. ממלא מקום ראש העיר מטעם יהדות התורה, יצחק פינדרוס, הציג השבוע את הקמת בית הכנסת כאחד ההישגים החשובים של החרדים בתקופת ברקת. "ישנם נושאים", אמר לעיתון "משפחה", "ש(ברקת) נוהג בהם מאוד בהגינות. בקרית יובל הוא דאג לבית הכנסת לציבור שלנו. העירייה העמידה את בית הכנסת מנכסיה ללא עלויות... בשכונה שבה הציבור החרדי סבל וסובל עד היום מהתנכלויות, הם קיבלו ממנו בית כנסת".

על ברקת, שבסך הכל מתפנק בתקשורת מקומית רדומה, נמתחה ביקורת שבגד בתושביה הוותיקים של השכונה בשביל לקנות את שותפיו החרדים בקואליציה בעניין החניון. "צריך לתת לאנשים מקום להתפלל", עונה ברקת למבקריו. הוא טוען שאינו מסכים להתחרדותה של קרית יובל ולשם כך קבע קו אדום: מוסדות חינוך חרדיים לא יוקמו בשכונה. "צריך לנטרל מוקשים", הוא אומר. "ביטלתי את ההקצאה של בית ספר חרדי בלב שכונה לא חרדית, כי זה נגד האידיאולוגיה ונגד ההסכמה של 'חיה ותן לחיות'. והמגזר החרדי הבין זאת, זה לא משהו נגדם".

בהידברות שכללה את שותפיו החרדים ונציגי כל המגזרים בקרית יובל, התערב ברקת במשבר נוסף: הקמת "העירוב המהודר" - עמודים וחוטים ביניהם, המגדרים את השכונה ולפי ההלכה מתירים לטלטל חפצים בתחומם גם בשבת - שהביאה לחיכוכים רבים בין חילונים לחרדים, שברובם באו מחוץ לשכונה. "ניטרלנו את נושא העירוב שהיה מאוד מורכב", אומר ברקת, "הקמנו ועדה שכללה נציגים של חרדים ממאה שערים ושל הציבור הכללי - והבאנו לכך שהעירוב ירד. זה לא כל כך פשוט להביא את כולם להסכמה על נושא כל כך טעון".

ברקת שותף גם לתפיסה התכנונית השלטת בירושלים בשנים האחרונות, שלפיה יש להפריד בין שכונות לחרדים, לשכונות ללא-חרדים. "זה מה שהציבור רוצה, אני רואה את ההיגיון בזה ואני זורם עם זה", הוא אומר על ההפרדה. "זה לא חייב להיות ככה: בשכונת קטמון, וגם בקרית יובל, יש חרדים שגרים 50 שנה ומסתדרים מצוין. אבל הניצוצות האחרונים, שהיתה להם אולי אוריינטציה פוליטית, קצת העיבו על הדו-קיום בירושלים, ואני רוצה לנטרל את המתחים הללו באמצעות תפיסה של 'חיה ותן לחיות'. ברמת התכנון, ההומוגניות מקלה על הקצאת מבני ציבור. הקונפליקט יותר קטן בשכונות הומוגניות".

כך שברקת חושב ששכונת קרית יובל צריכה להישאר לא-חרדית. "פעלתי הרבה מאוד מאחורי הקלעים, הבאתי את האנשים ותיווכנו והעברנו במועצת העיר החלטה שהמודל לטווח ארוך בקרית יובל ובגבעה הצרפתית, הוא שצריך להתחיל לתכנן אותן לצעירים". כלומר, לבלום את הגירת החרדים? "הרעיון הוא לשדרג את האטרקטיביות עבור המגזר הכללי, ובמקביל לשדרג את השכונות החרדיות.

"בשלב הבא נצטרך להגיע להסכמה עם הממשלה, איך מרחיבים את העיר בצורה הוגנת. לנהל את העיר מבחינת מצאי דירות - זה תהליך מעניין, מרתק, ואנחנו בלב התהליך. בקרית יובל זה קודם כל להביא את הנצים לשולחן. הייתי במפגשים שהם אמרו 'בעצם יש לנו אינטרסים משותפים. לא רוצים לפגוע אחד בשני'. הכי חשוב, כשיהודי, באשר הוא יהודי, עוזב את העיר, אנחנו נחלשים. אם לא נסייע לקרית יובל להישאר במגזר הכללי - העיר תפסיד. זה לא דילים, זה אידיאולוגיה ותפיסת עולם".

חלק מהחרדים של קרית יובל יחתמו על הדברים האלה. הדיכוטומיה המקובלת בשיח הישראלי בין חרדים לחילונים אינה מתקיימת במציאות. חלק מהמתיישבים החדשים בשכונה - כמעט כולם מהזרמים הספרדי והליטאי, שבניגוד לחסידים לא מתעקשים לחיות בקהילות סגורות - באו לכאן דווקא משום שזו לא שכונה חרדית. הם ביקשו להתרחק מ"גטאות" חרדיים ומוצאים יתרונות בחיים לצד חילונים. כמו החילונים, גם הם חוששים משינוי האופי של השכונה. הקמת העירוב, למשל, היתה יוזמה של חרדים קנאים מחוץ לשכונה, וחלק מהחרדים בשכונה התנגדו לה בגלוי. "החילונים לא מבינים שלא מפריע לנו לחיות איתם, אין לנו שום מטרה להשתלט על השכונה", אומר אבי, בן 26, ביציאה מבית הכנסת. "תדליקו מוסיקה בשבת. תלכו איך שאתם רוצים. כל הרעיון הוא מבחינתנו לא לגור במובלעות חרדיות". אולם לכיווני ההגירה צבעים ברורים: חילונים יוצאים וחרדים נכנסים.

מזרח ירושלים. פירוק

כבר שלוש פעמים הרסו פקחי העירייה את האוהל של משפחת גאווי, על המדרכה מול מה שהיה ביתה בשכונת שייח ג'ראח. זו הסיבה אולי שהאוהל, שבו ביקרו בכירי הדיפלומטים הזרים בעיר ומהווה מוקד משיכה לעיתונאים מכל העולם, הוא לא הרבה יותר מאשר יריעת ניילון הפרוסה על ענף של עץ תאנה וכמה מזרנים בערימה.

המשפחה פונתה מביתה בתחילת אוגוסט על ידי עמותת המתנחלים "נחלת שמעון", שהוכיחה את הבעלות על 28 בתים בשכונה, באמצעות מסמכים עותמאניים. הגברים של המשפחה מחזיקים משמרת קבועה באוהל, הנשים והילדים משתכנים אצל קרובי משפחה ושכנים. "ראש העיר שלנו לא דואג לאנשים שלו", אומר פואד גאווי. "אם חתול נדרס הוא ישלח ארבעה אנשים לנקות, אבל אנחנו 53 אנשים ואף אחד לא שואל מה קורה איתנו. עבדתי עם טדי קולק, הוא היה מכבד אנשים, לא כמו ברקת ששמח שהורסים בית".

ברקת, כמו כל קודמיו, משדר שהוא לא אוהב לעסוק בענייני מזרח ירושלים. בניגוד לתחומי פעילות אחרים, לשכתו אינה מרבה לפרסם פעילויות הנוגעות לאזור, והתחושה היא שההתקדמות שם אטית יותר, למרות שברקת מינה את חבר המועצה ומקורבו, יקיר שגב, שיעסוק במזרח העיר ומבטיח פתרונות מקוריים לבעיות, כמו למשל הלבנת בתים שנבנו ללא היתר.

ההתנהלות הזאת מקובלת בירושלים כמה עשורים, אבל נראה שהעידן שבו ברקת יושב בכיכר ספרא וברק אובמה בבית הלבן, מצטיין בפערים גדולים במיוחד בין תפיסות המציאות בירושלים ובוושינגטון. בעיני ברקת, הפקח העירוני הוא רק פקח. אובמה, ולמעשה רוב הקהילה הבינלאומית, רואים אותו כסוכן של מדיניות הכיבוש. מעולם לא עקב הממשל האמריקאי כל כך מקרוב אחר כל דחפור, כל תוכנית בנייה וכל התפתלות משפטית במאבקים בין המתנחלים לפלסטינים.

הביטוי החד ביותר למדיניות האמריקאית היה סדרת ההתבטאויות בנוגע לאישור הבנייה בגילה בשבוע שעבר. דיון סטטוטורי כמעט משעמם על אישור הקמת 700 יחידות דיור בשכונה שהוקמה בדרום העיר ב-71' וכבר גרים בה 40 אלף ישראלים, הפך למשבר ביחסים בין המדינות. אובמה עצמו אמר כי הבנייה "בהתנחלות גילה" אינה תורמת לביטחון ישראל ומגבירה את המרמור הפלסטיני.

ברקת מתעלם מהמשקל המדיני של ההחלטות המוניציפליות. "אם זו היתה דרישה הגיונית הייתי מתייחס אליה", אומר ברקת על דברי אובמה, "אבל בדרישה הזאת אין שום היגיון. היא תמוהה. לפי מה הם רוצים שנקפיא את הבנייה, לפי דת? לפי גזע? מה שהם מבקשים לא חוקי אפילו בארצות הברית", הוא אומר ומצביע על תוכניות בנייה עבור הפלסטינים במזרח ירושלים.

ברקת כבר התנגש פעם אחת עם הממשל האמריקאי. כששרת החוץ הילרי קלינטון ביקרה במארס ברמאללה ומתחה ביקורת על הריסת בתים בירושלים, אמר ראש העיר שדבריה הם "אוויר ללא תוכן" והסתבך בתקרית דיפלומטית. משהו במראה המחושב של ברקת נסדק כשמזכירים לו את העימות. "הפלסטינים עשו עלינו ספין", הוא אומר.

ברקת מתעקש שלפלסטינים במזרח העיר יש אפשרות לבנות בתים לפי החוק. "היא לא מספיק טובה, לא במזרח העיר ולא במערב העיר", הוא אומר ומתעלם מכך שישראל בנתה מעבר לקו הירוק שכונות יהודיות רבות, אך אף לא שכונה ערבית אחת. "אז מה, גם במערב העיר יגידו הצעירים 'אין דיור אז נלך לבנות באופן לא חוקי?' אין צידוק לבנייה לא חוקית, כפי שהשתרש במזרח העיר. הייתי בארצות הברית ואמרתי שאני רוצה להבין את הביקורת. אמרתי להם שהרסנו 100 בתים השנה, 45 במערב, והשאר במזרח. הכל תחת צווי בית משפט. לפי מה אתם רוצים שלא נהרוס - שנעצור את ההריסות לערבי ומי שיהודי נהרוס לו? לא מקובל עלי שלא יאפשרו לעירייה להתנהל לפי חוק וסדר מינימלי".

כשנשאל לדעותיו הפוליטיות הוא מגדיר את עצמו "ימינה מהמרכז". הדעה המקובלת בירושלים היא שברקת פנה ימינה במסע הבחירות האחרון לראשות העיר. בחודשים שלפני הבחירות הבין שהאלקטורט הירושלמי אינו מחולק לשני גושים - חילוני וחרדי, אלא לשלושה: חילונים, מצביעים שבויים של המועמד החילוני; חרדים, שמבחינתו היו ברובם מצביעים אבודים; וחובשי כיפות סרוגות - קשת רחבה מאוד של קהילות, שהמכנה המשותף כמעט לכולם הוא תפיסת עולם ימנית. כך, ביצע פנייה חדה ימינה, שייתכן מאוד שהביאה לו את הניצחון בבחירות. הסמל המובהק לשינוי היה התמונה המשותפת עם פעיל הימין אריה קינג וראש עמותת אלע"ד דוד בארי, חודש לפני הבחירות, שצולמה בסמוך לכפר ענאתא במזרח ירושלים, שם הבטיח כי תקום שכונה יהודית חדשה, "שער המזרח".

שנה אחרי, השכונה לא קמה. "אמרתי ברמה העקרונית שיהודים וערבים יכולים לבנות. אם יבוא יזם ויציג תוכנית שתשכנע את המערכת העירונית, נבנה את השכונה", אומר ברקת ומזכיר שבמקומות אחרים במזרח ירושלים, בין השאר בראס אל-עמוד ובג'בל מוכאבר, נבנו בתים ליהודים.

כמו בפרשת אינטל, גם בנוגע לבנייה במזרח העיר ברקת הוא לא דמות מפתח. ההחלטות בנוגע למזרח ירושלים מתקבלות מתחתיו - בוועדות התכנון ובדיונים בבתי המשפט, או מעליו - בלשכת ראש הממשלה ובבית הלבן. ראש העיר ירושלים מוגבל ביכולתו לשנות את המציאות במחצית המזרחית של עירו.

קינג, הדמות המזוהה ביותר עם ההתנחלויות במזרח ירושלים, מרוצה מאוד בתום השנה הזאת. "השנה האחרונה היא השנה הכי טובה שלנו מאז 67'", הוא אומר ביחס לשגשוג ההתנחלויות במזרח העיר, "השמאל הובס, פעם הם עוד היו מארגנים נגדנו הפגנות, היום גרמנו להם להבין שהם איבדו את המערכה, אין להם שום יכולת לשנות כלום. ניצחנו". את הקרדיט הוא לא נותן לברקת. "הוא אמנם יותר נגיש מראשי העיר הקודמים, אבל הוא מובל על ידי גורמים שמאלניים בעירייה", אומר קינג, שלא סולח על כך ששער המזרח לא נבנתה. "הוא השתמש בי. אבל אין לי בעיה עם זה", הוא אומר, "לא הבעתי בו תמיכה".

גשר המיתרים. שיתוק

אם יש עוד מי שתהה מה יעלה בגורלו של התמנון רב הזרועות שהתיישב בכניסה לירושלים, ובכן, הוא נשאר. למרות שראש העיר לא אוהב אותו, מאוד לא אוהב. "זה יבוא לא מתאים לעיר ירושלים, יקר וכואב", אומר ברקת על גשר המיתרים. "היה אפשר לעשות את זה הרבה יותר זול ומתאים לעיר". אבל הוא יישאר על מכונו? "יישאר", פולט ברקת, כמעט אפשר לשמוע את האנחה, "יישאר".

הגשר, שתוכנן על ידי האדריכל הספרדי המוערך סנטיאגו קלטראווה, נושא עמו לא מעט סמליות. הוא מסמל את פרויקט הרכבת הקלה שמסעיר ומטריד את הירושלמים כבר עשור. הוא ייזכר תמיד בזכות טקס החנוכה האומלל שנערך בימיו של לופוליאנסקי, עם הרקדניות הצעירות שנעטפו בשקים כדי שלא לפגוע ברגשות הקהל. והוא ייזכר, לצערו של ברקת גם בזכות התבטאות אומללה אחת בליל הניצחון שלו בבחירות, לפני שנה. אחרי שהזכיר את דוד המלך, חוזה המדינה, חללי מערכות ישראל וניצולי השואה, תקף ברקת את הגשר ואת פרויקט הרכבת כולו ואף איים לפרק את הגשר. ברקת הותקף קשות על ההתבטאות הזאת, ובלשכתו היו שמחים במיוחד למחוק מהארכיונים את הטקסט של נחום ברנע שכתב ב"ידיעות אחרונות" על ראש העיר הנבחר: "חמור, גם כאשר מלבישים עליו כתר, נשאר חמור".

ברקת מנסה להסביר את האמירה ההיא. "זה היה נכון לשים סימן שאלה על הפרויקט הזה. בתקופתי היינו כחוט השערה מלסגור את פרויקט הרכבת הקלה ולפרק את הגשר", הוא אומר, "ובסופו של דבר עשינו שינויים לטובת ירושלים. עכשיו הקבלן עובד בשבילנו. אני הבוס. עשינו שולחן עגול כדי להתכנס ללוח זמנים סביר. ניהלנו את הכאב העירוני בתהליך העבודה בצורה אחרת לחלוטין".

ברקת נקלע בחודשים הראשונים לכהונתו להתנגשות חסרת תקדים עם זכיינית הרכבת הקלה, חברת "סיטי-פס". הוא תקף את החברה ואת התנהלותה בכל הזדמנות. בחברה טענו מנגד, שראש העיר מערים עליה קשיים. כך או כך, תושבי ירושלים יכולים לראות השנה את האור שבקצה המסילה. מאז כניסתו של ברקת לתפקיד, ישנה תחושה שהפרויקט מתקדם בקצב מהיר יותר, ורוב המסילה הונחה. העבודות ששיתקו את רחוב יפו, רחובה הראשי של העיר, מתקרבות לסיום. ולמרות זאת, הרכבת הראשונה לא תצא מהרציף שלה לפני סוף 2010, 11 שנים לאחר תחילת העבודות.

אחרי ששני קודמיו שדחפו את הפרויקט, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, ספגו ביקורת רבה בשל הסבל שנגרם לתושבים, דווקא ברקת, שהתנגד לפרויקט, יזכה לגזור את הסרט. "אנחנו בירושלים, יש פה השקעות של 2,000 ו-3,000 שנה, והקרדיט מגיע לכל קודמנו", מתגונן ברקת. "לגופו של עניין, התוכנית והביצוע היו כושלים. זה לא נוהל נכון".

עתה יצטרכו ברקת ואנשיו להחליט בנוגע לשבעה קווים נוספים של הרכבת שתוכננו בעיר. אלא שעשר שנים של עבודות יצרו "טראומה", כפי שכינה זאת מהנדס העיר שלמה אשכול, בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. עתה שוקלת העירייה להפוך את הקווים הבאים לקווי אוטובוסים רבי קיבולת. "אם נחליט להישאר עם הרכבת, נצטרך לשנות את כל המבנה הארגוני ושיטת הניהול, לתכנן את זה בצורה שתפגע פחות בציבור", אומר ברקת ומבטיח תשובות עד סוף השנה.

הירושלמים זוכרים שראש העיר המיתולוגי, טדי קולק, היה מתחיל את היום בחמש בבוקר בשיטוט ברחובות העיר ובהטרדת מנהלי האגפים הרלוונטיים בעירייה כדי שיטפלו במפגעים שמצא. לברקת סגנון שונה. פעמיים בשבוע הוא רץ עם מצלמה דיגיטלית מביתו שבבית הכרם ללשכתו שבכיכר ספרא. "חמישה ק"מ, חצי שעה, אם אני עוצר בדרך. כשאני מגיע אני נותן את המצלמה לחבר'ה והם רואים מה צילמתי והולכים לתפעל".

הוא מבקש שתי קדנציות, מצהיר שהפוליטיקה הארצית לא מעניינת אותו. כשנשאל במשחק אסוציאציות על תל אביב, הוא שותק זמן מה, מחייך ומשיב: "תל אביב, עיר חשובה במדינת ישראל. שונה מירושלים. את הייחודיות של ירושלים אי אפשר לקחת ממנה אבל אני מכיר, מוקיר ומעריך את הפעילות בתל אביב". אין מה לומר, האיש עובד לפי הספר, ושום שעשועון אסוציאציות לא ישבור את הכללים. כשנשאל על ניר ברקת, הוא שותק ומבקש שנעבור לשאלה הבאה. "בשורה התחתונה זה יותר טוב ממה שחשבתי", הוא מסכם את השנה שלו. "אני חושב שהדימוי של העיר משתפר. דימוי הוא לפעמים קצת תלוש, אבל הוא תלוי לא מעט גם במוצר. ברגע שהאווירה חיובית ואנשים מרגישים טוב, לאט-לאט הדימוי משתנה".*


תכונה אחת טובה יש לו

הציפיות היו גדולות, עצומות אפילו. אפשר היה לחשוב ששוב נבחר רבין לראשות הממשלה ומרצ זכתה בבחירות ב-12 מנדטים. אפילו אני, שלא הטרחתי את עצמי במיוחד לירושלים כדי להצביע, התחלתי לשקול חזרה לירושלים. אולי, כמו שאומרים הצעירים ב"רוח חדשה", תצוץ ותגיח מחדש מתוך חפירות הרכבת הקלה אותה רוח של חילוניות בוהמית-אינטלקטואלית של העיר האוניברסיטאית שהיתה פעם בירושלים, תחושת הסיירת הנבחרת של חילוני ירושלים, שלמרבית הצער נגמרה אי שם בסוף שנות השמונים. סכנת ההתחרדות המואצת של העיר נבלמה. אפשר כבר לתלוש בתחושת הקלה בלתי רגילה את השלטים הטוענים ש"ירושלים תאהב את פרוש, באחריות".

לנוכח הייאוש האוחז בשנים האחרונות בחילוני-ירושלים, שהחליפו ראש עיר שהעדיף בצדק את מנהטן על פני ירושלים ואת ג'וליאני על פני מנהל מחלקת התברואה בראש עיר חרדי שלא קילקל הרבה משום שכבר לא נותר מה, אפשר להניח שכמעט כל חילוני שאין לו עבר פלילי או תסמונת טורט היה מצליח להיבחר בבחירות הללו בזכות היותו חילוני. גם מעריציו הגדולים של ברקת אינם טוענים שהוא אפוף כריזמה יוצאת דופן. גם לא הבטחותיו חסרות הכיסוי לייצר מקומות עבודה רבים, דיור זול וחינוך משופר בירושלים, אחראיות להצלחתו. עוד לא קם מועמד לראשות עיר שהבטיח ההפך.

את כהונתו התחיל ברקת ברגל שמאל, בהכרזה הלא חכמה על ביטול פרויקט הרכבת הקלה, לאחר שהושקעו בה כבר מיליארדי שקלים, הכרזה שממנה חזר בו מיד. בינתיים היא תקועה, מרכז העיר ירושלים חרוש בחושות משל מדובר בעוד גבעת תחמושת, הסוחרים במרכז העיר מתמוטטים והעיר כולה היא פקק תנועה גדול. אפשר לומר אולי שאת המחדל הזה מאזנת העובדה שמיד כשנכנס לתפקידו הכפיל את תקציב התרבות בירושלים.

ראש העיר מרבה להתנאות במספר בתי העינוגים הפתוחים בשעות הלילה בירושלים ובשפע מקומות הבילוי בעיר לצעירים. אלא שהמקומות האלה היו קיימים גם קודם לכן. מה שעדיין לא מומש הוא פיתוח החינוך, יצירת מקומות העבודה החדשים בעיר (ואין הכוונה לעוד משגיחי כשרות) והבנייה של יחידות דיור זול. אלא אם כן מתכוון ברקת לפתור את בעיות הדיור על ידי המשך בנייה של התנחלויות יהודיות דווקא בלב שכונות ערביות במזרח העיר, בתוספת 900 יחידות הדיור השערורייתיות בגילה.

ברקת היה ונשאר איש ימין בהשקפותיו והעובדה שהוא ראש עיר בתקופה שבה גם הממשלה היא ימנית פועלת בהחלט לרעת תושביה השפויים של ירושלים. אבל אי אפשר לומר שהוא איכזב - הוא מילא על הצד הטוב ביותר את התקווה היחידה שנתלתה בו. הוא היה ונשאר חילוני. נרי ליבנה


חצי מיליארד דולר

בעת שהתמודד בבחירות, אמר ניר ברקת בחוגי בית שיש לו יתרון על מתחריו: אצלו לא תהיה שחיתות - בגלל עושרו, אין לו סיבה "למכור" את עצמו לגורם כלשהו. את הונו עשה ברקת דרך קרן ההשקעות בי-אר-אם קפיטל, שהקים עם אחיו אלי. את דרכם החלו השניים, בעלי תואר ראשון במדעי המחשב, בסוף שנות השמונים, כשיחד עם יובל רכבי ועמרי מאן הקימו את בי-אר-אם, חברת תוכנה שפיתחה אנטי-וירוס ונמכרה לענקית אבטחת המידע האמריקאית סימנטק.

כשעוד השתעשעו ברעיונות מה לעשות עם הכסף, הגיע למשרדם צעיר בשם גיל שויד, גם הוא סטודנט באוניברסיטה העברית, ששקד על פיתוח מהפכני - חומת אש (פיירוול) שתגן מפני חדירות למחשבים המחוברים לרשת. האחים קיבלו אז החלטה ששינתה את חייהם. הם השקיעו בשויד 400 אלף דולר תמורת 50% ממניות החברה שלו, צ'ק פוינט. החברה צמחה לאחת מענקיות אבטחת מידע הגדולות בעולם, שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי של 6.8 מיליארד דולר. לאורך השנים, מימשו האחים ברקת מניות בשווי של יותר מחצי מיליארד דולר.

בעקבות ההצלחה, החליטו האחים להתמקד בהשקעה בחברות סטארט-אפ, והפכו את החברה לקרן הון סיכון, שגייסה 250 מיליון דולר. אלא שהבועה בתחילת העשור אילצה את בי-אר-אם קפיטל לצמצם את הונה ל-150 מיליון דולר, כשבמקביל ביצעה כמה השקעות כושלות בחברות שנסגרו.

"ניר היה איש היי-טק מאוד אופטימי", אומר עליו מנשה עזרא, כיום שותף בקרן ג'מיני, ובעברו שותף מנהל בבי-אר-אם. "הוא חושב מחוץ לקופסה. הוא לא בחר חברות רגילות, אלא כאלו שמנסות לעשות שינוי. היזמים היו בעיניו הנכס החשוב ביותר של החברה, והוא תמך בהם אפילו יותר מדי, ניסה שוב ושוב גם כשהחברה לא הצליחה". אחד הכישלונות המרכזיים של הקרן היה עם חברת בקווב, שנסחרה בשיאה לפי שווי של מאה מיליון דולר, ולא מימשה את התקוות.

ברקת הספיק להשקיע בכמה חברות שנמכרו ברווח גדול אחרי פרישתו לפוליטיקה. חברת פסעבה (Passave), שבה השקיעה הקרן 2 מיליון דולר, נמכרה ב-2006 לפי-אם-סי סיירה תמורת כ-300 מיליון דולר, מה שהעניק לבי-אר-אם רווח של כ-56 מיליון דולר. באותה שנה, נמכרה חברת Whale Communications למיקרוסופט תמורת 75 מיליון, והעניקה לקרן 20 מיליון דולר, עבור שמונה מיליון דולר של השקעה. אופלאס נרכשה על ידי אינטל ב-2005 תמורת 100 מיליון דולר, וב-2008 רכשה פיי-פאל את פרוד סיינסז, שבה השקיעה הקרן חמישה מיליון דולר בלבד, תמורת 169 מיליון דולר - רווח של 70 מיליון דולר לקרן. אלי ברקת ניסה לצאת מגבולות ההיי-טק, אך נכשל ברכישת מניות הוט. לאחר מכן רכשה הקרן את השליטה בבית ההשקעות דש אייפקס תמורת חצי מיליארד שקל. גליה ימיני



ברקת. צריך לנטרל מוקשים


הרכבת הקלה. אולי תוחלף באוטובוסים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו