שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי בר-יוסף
אורי בר-יוסף

ביקורתו של ראובן פדהצור על "בעיניים פקוחות", ספרו של ראש המוסד בעבר צבי זמיר ("הארץ, ספרים", 2.11), עושה, לדעתי, עוול לספר חשוב זה. עיקר תלונתו של פדהצור על כך שאין בספר כל חידושים בשאלת מלחמת יום כיפור. זו תלונה שראוי להציגה בפני כותבים אחרים על המלחמה, בעיקר אקדמאים ועיתונאים. אבל זמיר אינו זה ואינו זה. כראש המוסד לשעבר סביר להניח שגם היום הוא יודע דבר אחד או שניים שאינם ידועים לאחרים, אבל יש בו גם מידה של אחריות ומחויבות למה שהוא תופש כביטחון ישראל ולמה שהוא יכול לומר בתוקף מעמדו. מלכתחילה הוא לא ניסה להתחרות עם ספרים אחרים במחלקת החדשנות העובדתית.

עם זאת, בעצם העובדה שראש המוסד מספר את גרסתו על אשר אירע לפני מלחמת יום הכיפורים יש חידוש. עד היום נכתבו על אותה מלחמה שלושה ספרי זיכרונות של אנשי מודיעין בכירים: ראש אמ"ן, אלי זעירא, ראש מחלקת המחקר, אריה שלו, וראש יחידת האיסוף 848, יואל בן-פורת. שלושתם תיארו במידת דיוק כזו או אחרת את אשר אירע במודיעין הצבאי. גרסת המוסד לא נמסרה עד היום וכפי שזמיר מציין, "הבנת המודיעין בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים ללא הצלע של המוסד אינה שלמה ואינה מובילה להפקת הלקחים הראויים". זאת, במיוחד מכיוון שככל שעובר הזמן כך מתבררת תרומתו העצומה של המוסד להתרעות ערב המלחמה. ובעניין זה אין דין עדותו של ראש המוסד כדין עדות עיתונאית או מחקר אקדמי, ולכן יש פה תרומה חשובה ומקורית.

קריאה שיטתית בספר מלמדת גם שיש בו לא מעט חידושים או לפחות זריקת אלומות אור לכיוונים פחות מוכרים. אחת מאלה היא השפעת המודיעין על תהליך ההתכוננות למלחמה הבאה. זמיר מתאר כיצד בתחילת שנות ה-60 הביא מידע מודיעיני שיגרתי, במקרה זה צילום אוויר של מוצב פיק הסורי, להכרה כי צבאות מצרים וסוריה עוברים ממערכי הגנה המבוססים על דוקטרינה מערב-אירופית למערכי הגנה המבוססים על הדוקטרינה הסובייטית. כאשר הדבר הובן, נרתמו אל"מ דודיק כרמון, ראש מחלקת המחקר של אמ"ן, וזמיר עצמו, אז ראש מחלקת הדרכה בצה"ל, להטמיע בצבא את השינוי ולאחר מאמץ רב הם גם הצליחו. הפירות נקטפו במלחמת ששת הימים.

מדוע זמיר מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות כיצד שימוש נכון במודיעין יכול להשפיע מהותית על המלחמה הבאה. הוא מלין, ובצדק, על כך שהמוסד העביר בצורה מסודרת, מפורטת ומדויקת את תוכניות המתקפה המצריות לידי אמ"ן חודשים רבים לפני המלחמה. אבל באמ"ן ב-1973 היה חסר דודיק כרמון כזה שייקח את החומר המצוין הזה ויטמיע אותו בקרב מי שהיה אמור להתמודד עם הצבא המצרי, אם זה יפלוש. התוכניות שהיו בידי ישראל הראו בפירוש שמתווה המלחמה המצרי לא כלל "מאמצים עיקריים" אלא חצייה של חמש דיביזיות לאורך כל התעלה וייצוב קו כ-10 ק"מ מזרחית לה. סביר להניח שאם התוכניות לא היו מונחות סתם כך בכספות אמ"ן אלא מועברות לצרכניהן הרלוונטיים, פני המלחמה בדרום היו עשויים להיות שונים. זמיר לא מזכיר זאת בספרו, אבל במלחמת לבנון השנייה היתה תופעה דומה: לאמ"ן היה מידע מפורט על "שמורות הטבע" של החיזבאללה, אבל לחיילי צה"ל שנשלחו לכבוש אותן לא היה מושג במה מדובר. הנה הוכחה נוספת (אם היינו צריכים כזו) שהלקחים לא נלמדים.

פרק אחר בספר מתאר כיצד פיתח המוסד, לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, את תורת המלחמה בטרור. אמת, היו דברים שנכתבו בנושא קודם לכן אבל יש הבדל בין מה שכותב מי שלטענתו היה בסוד הפעולות האלה או עיתונאי, לבין מה שכותב מי שעמד בראש שרשרת המבצעים שצמצמו עד מאוד את תנופת הטרור הערבי באירופה לאחר מינכן. יכול להיות שאם סטיוון ספילברג היה קורא את ספרו של זמיר קודם שעשה את סרטו "מינכן", הוא היה מבין שלא הרצון בנקמה הניע את פעולות המוסד אלא ההבנה שהתקפה במקרה הזה היתה צורת ההגנה הטובה ביותר.

זמיר גם נותן לראש הממשלה גולדה מאיר את האשראי שמגיע לה בתחומים שונים, בראש וראשונה בדרך שבה ניהלה את המלחמה. הדימוי הציבורי של גולדה נותר מאז המלחמה פגוע מאוד וישראלים רבים סבורים עד היום שהיא האחראית הראשית למחדל הגדול. גולדה אכן סוחבת על גבה נטל היסטורי כבד. סירובה ההחלטי להיכנס למו"מ מדיני עם המצרים הפך את המלחמה לבלתי נמנעת. זמיר נזהר מלגעת בעניינים שנויים במחלוקת כאלה. אבל הוא כן מראה שלא גולדה היתה אחראית למחדל אי המוכנות למלחמה וכיצד היא פעלה בהגינות, ביושר, וללא שיקולי יחסי ציבור במגעיה אתו ועם גורמים אחרים במערכת. לא כך היה עם משה דיין, שזמיר אינו חוסך ממנו את שבט ביקורתו.

רוב כתבת הביקורת של פדהצור עוסקת בסוגיית אשרף מרואן והוא מניח שזמיר הונע לכתוב את ספרו בשל "העימות הלוהט" בינו לבין אלי זעירא, ראש אמ"ן ב-1973, סביב פרשת הדלפת שמו מרואן. איני בטוח שהדבר כך. בשיחות שניהלתי עם זמיר עוד ב-1998, הרבה לפני שפרץ "העימות הלוהט", הוא התייחס לאפשרות שיכתוב על היבטים מסוימים של מלחמת יום הכיפורים כדי להציג לקחים שעדיין לא נלמדו. החשוב שבהם, אותו ציין כבר אז, היה העובדה שאמ"ן לא עשה שימוש של ממש בכל המידע על המלחמה המתקרבת שהביא לו המוסד, בראש וראשונה תכניות המלחמה המפורטות. מאז נוספו דברים. מהיכרותי עם זמיר איני מאמין שהעימות עם זעירא היה מניע מרכזי לכתיבת הספר אף כי היה יכול לדחוף לכך.

מלה אחרונה של גילוי נאות: קיימתי עם צבי זמיר שיחות רבות במסגרת מחקרי על מלחמת יום הכיפורים ולמדתי להעריכו מאוד הן מקצועית והן אישית. אני מניח שהיכרות זו יצרה אצלי הטיה חיובית לטובת ספרו מלכתחילה. ועם זאת, אני מניח שגם ללא הטיה זו הייתי מוצא את הספר מעניין וחשוב.

ספרו של הפרופ' אורי בר-יוסף "המלאך: אשרף מרואן, המוסד ומלחמת יום כיפור" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ