שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר גוטפרוינד
אמיר גוטפרוינד

מאז עברתי לגור בגליל לפני כשש שנים הפכתי ער במיוחד לקיומו של האזרח הערבי במדינת ישראל. שש שנים, ובכל יום אני חש אופטימי יותר ופסימי יותר לגבי הסיכוי להשתלבותם של הערבים בישראל כאזרחים שווים שגם חשים שווים. מנקודת מבטי החדשה התמונה מתבהרת ומיטשטשת ללא הרף, ובהחלט אינה פשוטה. כאשר אני יושב בבית הקפה, מיואש מול ילדי המתקוטטים, דביקים משוקולד, ובשולחן לצדי יושב ערבי בן גילי, מיואש מול ילדיו הדביקים משוקולד ומתקוטטים, אני חש כמה אנו דומים, כמה הגשר אפשרי ורחב. שבת-האחים-יחדיו הזה עלול להתנפץ בכל רגע לרסיסים, בגלל אירוע קטן ויומיומי או למשל כשאני צופה בחגיגות הזיקוקים הפורצות בעיתוי מופלא יחדיו עם הצפירה לזכר הנופלים במערכות ישראל. אז אני חש את הפער, השוני, ופוגש את החשש העמוק המקנן בלבי - מפני משמעויות השוני הזה.

לא פשוט להיות ערבי במדינת ישראל ולא פשוט להיות בה יהודי. והנה, כדי שהמסובך יסתבך יותר תוקף אותנו לאחרונה גל של חוקי נאמנות, שמחלץ תגובות נואלות גם מן הצד הימני של המפה הפוליטית וגם מן הצד השמאלי. ואני מתרגז, חש בלתי שייך לאלה ובלתי שייך לאלה, וחושש, כי רקמת היחסים כל כך שברירית, ומתרתח, כי אני רואה את העניין הצודק שעומד מאחורי המניע לגל הזה, אבל ברור לי שהחוקים הללו לא ישרתו אותו.

בכל פעם שמוצע חוק חדש בסגנון חוק הנאמנות, אני מתבונן בתמיהה באיוולת העומדת מאחוריו, בחוסר הסיכוי לממשו מבלי לגרום נזק של ממש למדינה, ושואל את עצמי מהו המניע האמיתי, העמוק, להצעות האלה. התשובה עולה מתוך עצמי. מדובר בפחד. פחד מהאוכלוסייה הערבית בישראל. אבל הפחד הוא ישן נושן, ואינו יכול להסביר את האופנה הפורחת רק בעת האחרונה, גלים גלים של חוקי לאום ואהבת מולדת. מה התחדש? מנין דווקא עכשיו הגודש המקהלתי הזה של מיני חוקים והצעות חוק, שכמו מקהלת צרצרים בשדה, אפשר לחשוד שיש תיאום בין חבריה, אך בעצם כל אחד מהם פועל מתוך אינטרס עצמאי, והם אף מתחרים זה בזה? הועילה לי מאוד בפענוח סוגיה זו תגובת הנגד האוטומטית של הצד השמאלי במפה הפוליטית, כלומר הזעקות "פשיזם! פשיסטים! הפשיזם כאן!"

בני סכנין בעונה שעברה, האם יצליחו לשחזר את ההצלחה?צילום: עבדאללה שמא

אכתוב זאת בצורה פשוטה: הפשיזם לא כאן. האיוולת, הילדותיות, חד הממדיות, חוסר האמפתיה, הברוטאליות הפרלמנטרית - הן כן. אבל הפשיזם? לא. אין בישראל אפילו דבר מה דומה לו, או מתקרב אליו, או שואב ממנו את השראתו. לא פחות מגל חוקי הנאמנות מקוממת אותי התגובה הזאת כלפי מי שפועל במסגרת חוקי הכנסת, וההצמדה של הכינוי "פשיסט" לכל מי שמנסה לדון בקשר החיובי האמור להתקיים בין המדינה ואזרחיה.

הכל אפשרי

לפני שנים אחדות זכה אדם שאני מכיר בפרס בתחום אמנותי כלשהו. הזוכה עלה נרגש לקבל את הפרס, ובנאומו קבע כי ישראל היא מדינה פשיסטית. כך. בלי סייגים. ולבד מהרעש המסוים שעוררה הצהרתו לא ניכרה התנגדות לדבריו בקהל, או בין העיתונאים, או בין הוגי הדעות הליברלים. וכמה יפה שהאיש ירד מדוכן הזוכים ולא הוכנס למכונית כהה על ידי אנשים לבושי שחורים, אלא הגיע לביתו, ושם לא מצא את הבית פרוץ וילדיו ואשתו נעדרים, אלא זכה להציג לפניהם את הפרס ולשמוח בו.

יש הרבה אירוניה מתוקה בפער בין גורלו הטוב של האיש ובין ההצהרה שפיזר. דפי ההיסטוריה ודפי הספרות יכולים להעיד על גורלם הרע ומר של אינספור אנשים שהתריסו אף פחות מול המדינה במשטרים מסוג זה של מוסוליני באיטליה או פרנקו בספרד (אני מתעלם במכוון מגרמניה. נחכה ליום שבו יעיד זוכה פרס שישראל היא מדינה נאצית). אבל גם בין אלה שאינם מצהירים על המדינה כפשיסטית, ניתן יותר ויותר למצוא שימוש קל ונמהר במילה הזאת. אי אפשר להתייחס לפשיזם כאל מונח מילוני מתחום מדעי המדינה, כיוון שהמילה הזאת נושאת עמה מטען היסטורי כבד. כל אותם מחוקקים צרצריים העומדים מאחורי חוקי הנאמנות אינם מפעילים בריגדות של חולצות שחורות, אינם צועדים עם דגלים ולפידים ברחובות (נקלעתי לאחרונה למצעד כזה בלובלין, פולין. מפחיד), ולא מטילים אימה על אוכלוסיות חלשות באמצעים שהשתיקה יפה להם. הם מציעים הצעות חוק. זה הכל.

על כן הזעקות כנגדם "פשיסטים, פשיסטים" מקוממות במיוחד (במיוחד בולט הדבר ביחס הספציפי לשר אביגדור ליברמן. קל לנתח ולהבין מדוע השר ליברמן מושך אליו את האש. אין ספק שבמקהלת הצרצרים הוא הצרצר החזק, המשמעותי והגדול ביותר. אבל קשה להבין מדוע אין רואים התוקפים אותו, שהשר ליברמן ורעיו פועלים אך ורק במסגרת הפרלמנטרית, ובמסגרת החוק. הקלות בה מכונה ליברמן "פשיסט" אמורה להיות מכאיבה עוד יותר לכל אדם הגון בהיזכרו במוצאו של ליברמן. מאז מלחמת העולם השנייה הפשיזם הוא ה"עמלק" של יוצאי ברית המועצות, ועבורם זהו כינוי פוגע במיוחד. אבל מה זה חשוב? הוא לא ירגיש, הרי הוא פשיסט).

המציאות הזאת, של הכל אפשרי, הניסיון ההדדי להדיר החוצה מהתחום הלגיטימי את מי שפעולותיו אינן מוצאות חן בעינינו, כיוון אותי לחשוב שאולי קיים לגל חוקי הנאמנות קשר הדוק, תגובה ישירה, למה שמעוללים בשנים האחרונות חברי הכנסת הערבים בתוך המסגרת הלגיטימית של הדמוקרטיה. איני יודע עד כמה אני צודק, ואולי אני אפילו טועה, אבל בשנים האחרונות הגיע לשיא המשחק באש של חלק גדול מחברי הכנסת הערבים. במשט אשר נועד אך ורק להביך ולסבך את ישראל משמשת חברת כנסת ישראלית (מטאפורית) כאייל הנוגח, ואחר כך מעידה באוזני כל העולם על הברבריות של חיילי צה"ל, אלה שאנו מכירים, שמתוכנו הם באים, ולכולנו ברור שאינם בריונים סדיסטים. ובשעת מלחמה בין ישראל לחיזבאללה או חמאס חשים חברי כנסת להשיא עצות ולחלק "טיפים" קטנים דווקא לאויב. ובכל כנס אנטי-ישראלי, הזוי וקיצוני ככל שיהיה, בלתי נמנע הוא נאום של חבר כנסת ישראלי-ערבי.

הכל לגיטימי. בתחכום מספיק יכולים חברי הכנסת הערבים להשתתף גם בכנס שעיקרו הכחשת השואה או שלילת הציונות או גיבוש דרכים לפגיעה בישראל. מותר להם להופיע באוניברסיטאות בכל העולם ולהפליג בזוועות ישראל. בדרך כלל גם לאחר בירור ענייני מתברר שלא נחרגו גבולות החוק. במצב דברים זה, כל מי שמדינת ישראל יקרה לו יכול בעיקר לרתוח ולהתפוצץ. זה מה שאני עושה. ואם אני, המרגיש גם אמפתיה וגם הבנה לוגית מסוימת לעמדות אלה, מרגיש כך, מה יחוש אדם מהימין הישראלי ה"עמוק", ומה יעשה אם במקרה הוא גם חבר כנסת?

משום כך נדמה לי שבדיוק מול ההתנהלות החוקית והמקוממת של חברי הכנסת הערבים התעורר גל חוקי הנאמנות מטעם הצד הימני של המפה. מול כל פחד - חוק חדש שנועד להפחיד. הדרה הדדית. אנשי דווקא מול אנשי דווקא. אנשי "ככה? אז ככה!" מול אנשי "ככה? אז ככה!" ורוב האוכלוסייה הישראלית, היהודית והערבית - נמצאים בתווך, סופגים מכאן ומכאן.

לא פשוט להיות אזרח בישראל. ביסוד קיומה של המדינה יש מספר אלמנטים הכופים עליה בהכרח להיות ייחודית, משונה, לא נורמלית, ובעיקר חסרת יכולת להיות שקטה. אלמנט עיקרי הוא העובדה שמבחינה גיאוגרפית קמה המדינה במקום שבו כבר ישבה אוכלוסייה שאמרה למתיישבים החדשים בנימוס, "לא, לא. לא תודה". ואולי לא בנימוס. כמו שהתחבט פרופ' ישעיהו ליבוביץ בשאלה כיצד מתמודדת ה"הלכה" עם אנשים שכלל אינם מעוניינים לחיות על פיה, כך מתמודדים המדינה ומחוקקיה בשאלה כיצד מתנהלים במדינה שכל כך רבים מאזרחיה שומרי החוק היו מעדיפים שלא תתקיים. להכריח אותם? לוותר להם? להעלים עין? להקים ועדה?

רוצים להשתייך

חוסר הנימוס שבו התייחסה האוכלוסייה הערבית המקומית לניסיון הקמת המדינה היהודית, כלומר אינסוף תקריות הדמים ומלחמת העצמאות, יצר מצב שהוא חסר פתרון אם אין רוצים לפתור אותו. בכל קטטת שיכורים בפאב, לאחר שמפרידים בין הנצים, משתדלים להרחיק מהמקום לפחות אחד מהצדדים. רצוי את שניהם. אחרת, המבטים נשלחים, משפטים מוחלפים, והתגרה מתחדשת. על רקע דוגמה זו אפשר להבין בפשטות כמה קשה להקים מדינה משותפת ליהודים וערבים לאחר כל מה שקרה בינינו (ולא, להרחיק מכאן את אחד הצדדים זה לא פתרון, תודה). האם מישהו דמיין שצאצאי הצד שהובס וצאצאי הצד שהביס יכולים לגור יחדיו במדינה אחת ללא בעיות, טינה, עוינות וחשד? זו היתה אחת ההתרחשויות המוזרות ביותר בהיסטוריה האנושית אילו בישראל של היום כבר היו שני הצדדים חיים יחדיו ללא משקעים וללא התרסה הדדית.

רק מן העתיד אנו יכולים לצפות לעת אופטימית יותר, עתיד שיגיע, אולי, בימי אלה שטרם נולדו כיום, אבל למענם כבר עתה עלינו לטרוח ולפעול ולהבליג. וקודם כל - נדרשת אמפתיה. אני, ציוני נלהב ופטריוט ישראלי יכול לחוש אמפתיה לכל ערבי ישראלי המתפלל לאי-קיומה של מדינת ישראל. אני פשוט מבין אותו. לא מצדיק או תומך, אבל מבין. ודואג. ומפחד.

אבא שלי היה ילד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, ואהב אותה למרות שהיא לא אהבה אותו. סביב לו היו האנטישמיות הנסתרת והאנטישמיות הבוטה אבל הוא, כילד יהודי פולני, אהב את סיפורי ההיסטוריה הפולנית ותיעב את אויביה והעריץ את ספורטאיה וקיווה להיות יום אחד פולני דגול. אין מה לעשות, זהו יצר ההתקבצות הקיים בכל בן אנוש, וגורם לנו להתאגד במדינות, עמים, אגודות, פלוגות ומועדוני לקוחות.

גם ערביי ישראל רוצים להשתייך, ואם רק יתנו להם - להשתייך לישראליות. לעת עתה אין זה טריוויאלי מבחינתם. ביומיום הגלילי שלי אני נתקל בערבים ישראלים שאין לחשוד בזדוניותם, והם מספרים לי סיפורים קטנים של היתקלות בכל מה שקשור בממסד ובשלטון. סיפורים קטנים של אפליה והתעמרות שאין לי דרך לדעת מה מידת נכונותם, אבל ברור לי שהם חרותים בלבם של בני שיחי באותנטיות מלאה.

עניין פעוט המדגים את הצרה של כולנו הוא ההמנון. כלומר הדרישה משחקני נבחרת ערבים לשיר אותו בגרון נטוי, על כל מילותיו, בטרם ייצגו את הנבחרת הלאומית. אני עצמי מעולם לא הבנתי את המנהג הזה של שירת ההמנון לפני אירועי ספורט, אבל ניחא. בעייתם של השחקנים הערבים של נבחרת ישראל אינה תיאורטית. מילות ההמנון, שמרטיטות את לבי (לא פחות), מדברות על הרגש הציוני, זה שסחף יהודים מכל חלקי העולם לכאן, למגינת לבם של רוב הערבים המקומיים. מדוע להכריח את צאצאיהם לשיר את המילים הללו? האם שירה צלולה והיגוי נכון של כל מילה בגאווה פנימית תבטיח את נאמנותם?

וכך לגבי חתימה על הצהרות נאמנות, כאילו חיינו באחד מפרקיו של הספר "מלכוד 22". כוונת מציעי החוק היא להכריח את הבלתי נאמנים להידחק אל פינה. להתריס ולהיענש, או לכוף ראשם ולחתום. אילו היו דורשים מאביו של אבי לחתום בפולין על הצהרת "הפסקת כיסופים לציון" הוא היה חותם. בהחלט. בגלל הפחד. וממשיך בשקט להיכסף לציון. אני עצמי לא רוצה לחיות במדינה שבה גורמים לאנשים לחתום על הצהרות. אני רוצה לחיות במדינה שבה הצעות אלה הן מיותרות - מדינה שבה לכל אזרחיה רצון בקיומה, וגאווה בהשתייכות אליה.

אפשרי? אפשרי. במקום לגרור את ערביי ישראל אל פינות, בהן יצטרכו לבחור בין עונש ובין חתימה נרצעת מתוך כפייה, מוטב לפעול בתהליך הארוך, הקשה, מלא המוקשים, של הכנסת הציבור הערבי אל הישראליות. זו שתתקיים כאן בעוד 50 שנה, למשל. בי אישית מפעם הרצון שישראל תהיה מדינה שבה המיעוט הערבי חש חלק טבעי ממנה, אבל מובן לי שאולי לא יקרה הדבר בימי חיי (למרות שאני מתכנן לעצמי חיים ארוכים), ועד אז יקום שוב ושוב הצורך להבליג על מיני חוקים, מעשים, הצהרות ושאר המצאות מטעם קיצוני כל אחד מהצדדים. כל אחד ואחד מהרוב הדומם של אזרחי ישראל יצטרך לגייס אמפתיה, השלמה עם מורכבות המציאות, סבלנות ומעט חוש הומור.

ומכיוון שהבעתי כאן הזדהות עם יותר מדי צדדים נצים, אי אפשר לא לסיים את דברי עם הסיפור היהודי כל כך: מספרים על רב שקיבל אליו להתייעצות אדם בעניין סכסוך כספי כלשהו. האזין הרב לאיש שעה ארוכה ולבסוף פסק "אתה צודק". יצא האיש מרוצה, והנה הגיע אל הרב יריבו של האיש. הקשיב הרב שעה ארוכה גם לבן הפלוגתא ולבסוף פסק "אתה צודק". לאחר שהלך מרוצה ניגשה הרבנית אל הרב ושאלה איך יכול להיות שהשניים טענו טענות הפוכות לגמרי ולשניהם אמר הרב שהם צודקים. השיב לה הרב בקול עייף, "גם את צודקת".

תחי מדינת ישראל.

הכותב הוא סופר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ