בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי אלימות!

בגיל 83, אחרי עשרות שנים של מחקר וקידום שיטות למאבק בלתי אלים, הפרופסור האמריקאי ג'ין שארפ מרגיש שיש שכר לעמלו. בראיון איתו הוא מסביר מדוע לא רק מאבקי שחרור והפלת דיקטטורים משמחים אותו, אלא גם ההתמודדות של צה"ל והמתנחלים בימי ההתנתקות מעזה

3תגובות

המהפכות הבלתי-אלימות שהתחוללו השנה בתוניסיה ובמצרים הראו שרודנים אפשר להפיל לא רק בכוח הזרוע או הטנק. כבר שנים שפרופ' ג'ין שארפ טוען שלעם מדוכא יש יתרון על מנהיגיו החמושים - הוא יכול להפיל את המשטר בארצו (כמעט) ללא שפיכות דמים: אלימות היא נשקו של החזק (הדיקטטור או הכובש), ואילו אי-האלימות היא נשקו של העני והמדוכא ולמרבה המזל, זהו נשק שאם יופעל בחוכמה, יתברר כאפקטיבי יותר מכל אמצעי אחר. דרושה שיטה (ששארפ הוא מהוגיה) והתמדה, והשאר הוא עניין של זמן.

ספריו של שארפ, שתורגמו ליותר מ-30 שפות, משמשים תנועות חופש רבות כמדריך מעשי למהפכה, במיוחד "מדיקטטורה לדמוקרטיה" ו"הפוליטיקה של פעולות לא אלימות", שבו הוא מונה 198 דרכים למאבק בלתי אלים, ובכללן חרם צרכנים, שביתת-שבת, שביתת-רעב, מרי אזרחי, תפיסת אדמות, הפרת סגר, ואפילו חשיפת זהותם של סוכנים חשאיים והקמת ממשל חלופי.

בגיל 83, ממקום מושבו בבוסטון, לאחר שפרש מן ההוראה במוסדות אקדמיים, שארפ כבר אינו חורש את הגלובוס כדי להרביץ את תורתו בעצמו. ברוח התקופה, את רעיונותיו הוא מפיץ עכשיו דרך האינטרנט. "מכון אלברט איינשטיין" הזעיר, שאותו ייסד ב-83', הוא החמ"ל שלו. מאתר האינטרנט שלו יכול כל אחד להוריד טקסטים שימושיים. התרגום לפרסית, למשל, הוא זה שזכה למספר הגדול ביותר של הורדות. לא לחינם הוכרז שארפ על ידי המשטר באיראן "פרסונה נון גרטה", אך לא רק שם הוא מושמץ ומאוים. לעומת זאת, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד התפרסם בחודש שעבר "המילון של שארפ לשלטון ומאבק", שבו הוא מסביר את המינוחים הרלוונטיים למאבק הבלתי-אלים; ואילו בערוץ יס דוקו ישודר מחרתיים בערב הסרט על שארפ, "כך עושים מהפכה".

גטי אימג'ס

כוחה של הצעקה

בראיון אינטרנטי בסקייפ נראה שארפ עייף אך נחוש מתמיד. מן המכון (שני חדרים בדירתו עמוסת הספרים) הוא עונה על השאלות, כשאת הפרטים, התאריכים והמקומות מקפידה לספק העוזרת הצמודה ג'מילה ראקיב.

"מכון אלברט איינשטיין" הוא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לקדם את הדמוקרטיה ברחבי העולם. היו שהסיקו כי מאחוריו עומדת ממשלת ארצות הברית ושהוא שליח מוסווה של האימפריאליזם האמריקאי ואפילו מרגל של הסי-איי-איי, אף ששארפ מקפיד לקבל אך ורק תרומות פרטיות ולא מגופים מוסדיים או ממשלתיים. מן ההשלכות האפשריות של השמועות הזדוניות האלה הוא ניצל תודות להתגייסותם של אינטלקטואלים רבים (בהם נועם חומסקי, הווארד זין, בני משפחתו של מהטמה גנדי וצאצאיו של מרטין לותר קינג), שהפיצו עצומה להגנתו.

מתי החלה ההתעניינות שלך באי-אלימות?

"למדתי היסטוריה ומדע המדינה ולאחר מלחמת העולם השנייה העולם היה כמרקחה. פצצת האטום הוכנסה לשימוש ודובר על פיתוח של כלי נשק הרסני עוד יותר - פצצת המימן. אלו היו שנים שבהן עדיין היתה בארצות הברית אפליה גזעית ובאירופה עוד שלטו משטרים קולוניאליסטיים. שאלתי את עצמי כתיאורטיקן, אם אפשר לחולל שינוי פוליטי באופן אלטרנטיבי. בכך התרכזתי במחקרי ובעבודת הדוקטורט שלי".

האם היית מעורב בעצמך במאבק לזכויות האזרח בארצות הברית בשנות ה-50? האם היית אקטיביסט?

"לא ממש. השתתפתי בשביתות שבת (עוד לפני שהיו 'אופנתיות') בדרום. אני עצמי ממדינת אוהיו, מקולומבוס. את רוב תקופת המאבק פיספסתי כיוון ששהיתי למטרות לימודים בנורווגיה ובאנגליה (באוקספורד ליתר דיוק). אך אין ספק שמאבק השחורים הוא התנועה האזרחית הראשונה והמשפיעה ביותר שידעה ארצות הברית. זהו כמובן מאבק שנשא פרי בסופו של דבר והשפיע על תפיסתי".

האם תמיד נטית באישיותך לפתרונות של מאבקים בלתי אלימים?

שארפ מתחמק בהומור מכל אזכור לחייו הפרטיים או לילדותו. "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שבקטנותי אמרו עלי שהייתי צורח בעוצמות בלתי רגילות. כנראה שכבר אז הבנתי מה כוחו של מאבק בלתי אלים".

מעיון בפרטים הביוגרפיים המעטים שאפשר לדלות על עברו מראיונות ישנים ומפרסומים של מפגשים שבהם השתתף, מתברר שבצעירותו התבלט בדעותיו הפציפיסטיות ונידון לשנתיים מאסר על שסירב לשרת בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת קוריאה. לאחר תשעה חודשים בכלא קיבל חנינה, השלים את לימודי הדוקטורט והמשיך בקריירה אקדמית ובהפצה של התיאוריות שלו.

"ישבתי בכלא מכיוון שסירבתי לשרת בצבא והיה בכך מצדי סוג של מרי אזרחי, שלא ממש הצליח להפסיק את כל המלחמות בעולם באותה עת. בסך הכל רציתי לחיות בשלום עם המצפון שלי. לקח לי זמן להבין שאני צריך להציע מערך שלם של פעילויות אזרחיות לא אינדיבידואליות ונקודתיות, כדי להשפיע באמת".

במה אתה נבדל מאנשי דת, למשל, הדוחים גם הם שימוש באלימות לשם השגת מטרות פוליטיות?

"יש הבדל תהומי בינינו. המניעים שלי אינם אידיאולוגיים אלא פרגמטיים. לא תמצאי בכתבי עדות להשקפותי הפוליטיות".

מבחינתך, בהתאמה לקונפליקטים שבאזורנו, הפלסטינים, המתנחלים ואפילו צה"ל יכולים לעשות שימוש ברעיונותיך?

"נכון. אדרבא ואדרבא. אינני מביע עמדה. אני מתעניין באופן מעשי כיצד דברים נוצרים ומדוע הם עובדים. המעבר למאבק בלתי אלים הוא הישג בפני עצמו".

אולי משום כך מכונה שארפ בעולם האקדמי "המקיאוולי של אי-האלימות".

שרשרת אנושית

האם אפשר לשמוע בגישתך הדים להשקפה דתית? נוצרית?

שארפ: "ממש לא. הדת אינה ממלאת תפקיד בחיי. אני עסוק בשאלות פוליטיות ולא רוחניות. אינני חושב שאפשר להפיל משטרים רק על ידי מחאה או 'הצגת הלחי השנייה' ולכן אסור להתבלבל, ספרי אינם קוראים לפסיביות. נהפוך הוא. לעניות דעתי ניתן לסלק משטרים אלימים רק אם משכנעים את העם שיש לנקוט פעולה אלטרנטיבית. אני מציע דרכים כאלה למאבק, לא לכניעה. גנדי, למשל, שממנו למדתי רבות, לא אירגן הפגנות בלבד כנגד הצבא הבריטי בהודו, הוא הציע מאבק שבמהותו היה שונה. אני חושב שיש לתת תחליף למאבק אלים, שאינו משיג תוצאות מבוקשות כמו שחרור מכיבוש או עצמאות מדינית. רק אם מציעים תחליף ראוי שיניב פירות, העם ירגיש שיש לו אופציה ויבחר בדרך אחרת משימוש באלימות".

מתי התחלת לגבש את התיאוריות המזוהות עמך כפי שהן מופיעות בספרך המונומנטלי (יותר מ-900 עמודים באנגלית) "פוליטיקה של פעולות לא אלימות"?

"הספר יצא ב-73'. את הכרך הראשון, שעוסק בניתוח ההיסטוריה של מאבקים לא אלימים (בהשראת רעיונותיהם של גנדי, טולסטוי ואחרים), ביססתי על עבודת הדוקטורט שכתבתי באוקספורד עוד בשנות ה-60. את הכרך השני, שבו אני מפרט 198 דרכים לפעולות לא אלימות, התחלתי לכתוב כשלימדתי בנורווגיה. אני בטוח שכיום, אפשר להוסיף עוד 198 רעיונות חדשים לרשימה הזאת, של אמצעים שנוסו בהצלחה מאז. פשוט ליקטתי את כל מה שהיה נגיש לי דרך ספרי ההיסטוריה והדיווחים העיתונאיים וכל מה שיכולתי למצוא מעדויות על התקוממויות בעולם.

"הכרך השלישי, שבו אני מנתח את הדינמיקה של המאבקים הבלתי-אלימים ואת אופן ההתמודדות עם היום שאחרי, פיתחתי מהרצאה של כמה עמודים שגדלה לספר שלם.

"הכל סבב סביב רעיון שנמצא בעבר אצל הוגים אחרים אך בצורה לא מעובדת, לפיו משטר תלוי קודם כל בשיתוף הפעולה ובציות של הנשלטים. במילים אחרות, ללא שיתוף הפעולה של האזרחים (המפוחדים בדרך כלל), לא ניתן לבסס שום צורה של משטר. ניסיתי לבדוק כיצד ניתן להחליף שלטון ולפרק את התלות הזאת, בצורה לא אלימה כמובן".

וכיצד נולד ספרך המפורסם "מדיקטטורה לדמוקרטיה", שפורסם ב-93'? זהו ממש מדריך (מצומצם הרבה יותר) להפלת רודנים.

"הוברחתי לבורמה על ידי פעילים פוליטיים שביקשו שאלמד קורס על מאבקים בלתי אלימים במסגרת התנגדותם למשטר הצבאי, והם ביקשו שאכתוב טקסט שיעזור להם להפיץ את רעיונותי. לא הכרתי את החברה הבורמזית לעומקה וכדי לתכנן מאבק, זקוקים קודם כל לאסטרטגיה אך גם להכרות עם העם עצמו ומצבו הספציפי. לכן נאלצתי להוציא תחת ידי טקסט כללי, תיאורטי, שהתבסס על לימוד של דיקטטורות בעולם כולו ועל פיצוח המנגנונים של האלימות ושל האי-אלימות.

"קיימתי סדנאות בבורמה, אך הטקסט עצמו פורסם בבנגקוק בירת תאילנד, כיוון שהמשטר הצבאי בבורמה התנגד לנוכחותי ולפרסום כתבי. בכל זאת הצלחנו לתרגמו לכמה ניבים מקומיים ואף להפיצו בבורמה. היו הלשנות על מי שהחזיק בחוברת וזאת עד שנת 95', אנשים נשלחו לכלא על החזקתה, לתקופות של עד שבע שנות מאסר".

היכן היתה השפעתך הגדולה ביותר? באיזה קונפליקט ניכרה החדירה של רעיונותיך?

"אני חושב שבשלוש המדינות הבלטיות - ליטא, לטביה ואסטוניה. הן סופחו כרפובליקות לברית המועצות. הק.ג.ב היה שם והצבא האדום הסתובב ברחובות, והיתה לעמים האלה היסטוריה של אלימות נגד הכובשים הנאצים והסובייטים. למרות זאת, הם החליטו לנקוט שורה של צעדים לא אלימים למען עצמאותם ופירסמו את ספרי 'הגנה לאומית אזרחית', שהופץ כמדריך למהפכה ולהתנתקות מברית המועצות".

הפעולה הסמלית המשמעותית ביותר במאבק של העמים הבלטיים לעצמאות, המהווה דוגמה ומופת למאבק בלתי אלים, היתה יצירת שרשרת אנושית ב-89': יותר משני מיליון בני אדם החזיקו ידיים וחיברו בין שלוש הבירות של הרפובליקות הבלטיות. "בסופו של יום", אומר שארפ, "בליטא נהרגו רק 12 אנשים, בלטביה שבעה ובאסטוניה אף לא אדם אחד. זה הישג גדול - לא שלי, אלא של רעיונותי", הוא מוסיף בענווה.

במלחמה כמו במלחמה

שארפ מתקשה לומר מה היתה מידת השפעתו על האביב הערבי. "אני יודע שבתוניסיה הופצו כתבי באופן מסיבי, אך קשה לי לתת מספרים. לגבי מצרים, ידוע לי שספרי 'מדיקטטורה לדמוקרטיה' תורגם לערבית והופץ באינטרנט על ידי האחים המוסלמים, שכללו אותו ברשימת הקריאה המומלצת שלהם. זו היתה כנראה פעולה בעלת השפעה".

האם ייתכן שהאחים המוסלמים מנצלים את רעיונותיך לרעה - להפלת המשטר, ולא לכינון משטר דמוקרטי יותר מקודמו?

"כיוון שגישתי פרגמטית פוליטית, ואינה אידיאולוגית, אני מתמקד במה שאנשים עושים, ולא במה שהם מאמינים. אינני מתערב במניעים, אלא במטרות ובאופן השגתן. האחים המוסלמים המליצו על פעולה לא אלימה לשם הפלת המשטר ואני שמח על כך. אנשים לא מוותרים על אלימות סתם, רק אם נוכיח להם שישיגו את מטרתם בצורה זו. האחים המוסלמים פשוט הבינו שלמאבק פציפיסטי יכולות להיות תוצאות פוליטיות שאותן הם מבקשים להשיג. אם יש להם מניעים נסתרים, זאת איני יודע ועל כך איני יכול או מוסמך לענות.

"אני מאמין שאם הם ישתלטו על המדינה באופן פוליטי, העם המצרי כבר ילמד כמה כוח טמון באמצעים לא אלימים ומשם אין דרך חזרה. אותה דרך לא אלימה יכולה להיות מופעלת גם נגדם אם יכוננו שוב משטר דיקטטורי. העם כבר טעם טעמה של התקוממות דמוקרטית".

ישנן דוגמאות של מאבקים לא אלימים שנתקלים באלימות חסרת רסן מצד השלטון המדכא. כך קרה בטיבט, למשל. גם שם היית מעורב. מדוע בעצם המאבק הטיבטי לא הצליח?

"כי הם מעולם לא עברו לשלב הבא. חיוני לפתח תוכנית אסטרטגית, כיצד למנף את המאבק הלאה. לארגן הפגנות המוניות, כפי שאני ממליץ, זה חשוב ללא ספק, אך זה לא ישנה את המציאות. לשם כך נחוצה 'תוכנית על' שלא תיקח בחשבון רק את השבוע הבא, אלא גם את העתיד הרחוק. לשם כך יש לפתח אסטרטגיה. לשם כך כתבתי את 'המדריך לשחרור עצמי' (שאותו אפשר לקרוא באתר שלנו). זהו מדריך לעמים כיצד לצאת לדרך חדשה ולעבור לשלב הבא.

"גם במזרח התיכון אנחנו רואים מאבקים לא אלימים, כדוגמת ההתקוממות בסוריה, שנתקלים בדיכוי חסר רחמים. אני ממש לא מופתע מההתנהגות של השלטון הסורי - זו אכזריות שאפשר היה לצפות לה. אך החשוב ביותר הוא לא להיכנע ולא להישחק, במאבק בלתי אלים חייבים להיות בעלי משמעת של ברזל".

אך מה יעשה עם שנוקט התנגדות בלתי אלימה מול משטר רודני שטובח בו?

"מדובר בכל זאת במלחמה, וכמו בכל מלחמה, צריך להמשיך להיאבק גם אם יש נפגעים. בסוריה הפגיעה באזרחים רק מדגישה עוד יותר את אי-הלגיטימיות של המשטר. זו בדיוק הדרך לנגוס בכוחו של דיקטטור עד שייפול. זה יקרה בסופו של דבר. צריך סבלנות ועקשנות. אי-האלימות משתלמת, ובסופו של דבר תגבה פחות קורבנות מאשר מאבק שמתחיל באלימות משני הצדדים. שם האבידות בנפש רבות בהרבה והתוצאה אינה מובטחת. חשוב לזכור גם שאין מאבק שהוא באמצע הדרך, כוחה של אי-האלימות נעוץ בטוטאליות שלה. אין 'חצי אי אלימות'.

"ניסיתי להבהיר זאת לפלסטינים כשביקרתי בירושלים ובבית לחם בזמן האינתיפאדה הראשונה. הם אימצו הרבה מאוד דרכים שאני מציע, אך יידוי האבנים (גם אם בעיניהם היה 'חצי אלימות') היה בסופו של דבר תירוץ לצבא הישראלי לנקוט אמצעי דיכוי קשים הרבה יותר. והדבר גרם לדרדור הסכסוך".

אנו הישראלים חונכנו על כך שהצלחנו לשנות את ההיסטוריה היהודית, שבה היהודים היו קורבנות, דווקא בזכות השימוש בכוח. גם במקרה קיצוני של כובש כמו היטלר היית מייעץ לנקוט אי אלימות?

שארפ, ששמר על קור רוח עד עתה, מגיב בכעס על שאלה זו: "פסיביות היא ההפך הגמור ממאבק לא אלים! אני איני מטיף לפסיביות! יש יהודים רבים שלצערי לא הבינו כראוי מהו הלקח ההיסטורי מן התקופה הנאצית. יש להדגיש כי היתה התנגדות לנאצים ולפתרון הסופי בחלק מן השטחים שנכבשו על ידי גרמניה - בהולנד, בנורווגיה, בבולגריה ובמקומות נוספים. היו כאלה שלא שיתפו פעולה - יהודים ולא יהודים כאחד. אפילו בברלין, באקציות האחרונות ב-43' היו נשים לא יהודיות שהיו נשואות ליהודים, שמחו יחד עם ילדיהן כאשר בעליהן נלקחו. הן הפגינו ברוזנשטראסה, והן הצליחו להשיג את שחרור הגברים! זהו סיפור לא ייאמן שהוא הישג אדיר בהקשר של הזמנים ההם.

"היו כ-6,000 נשים אריות כאלו, אפשר היה בקלות לירות בכולן, אך הנאצים לא עשו זאת כי פחדו שניצוץ המרד רק ילך ויתפשט. אנחנו (מכון אלברט איינשטיין) השתתפנו במימון המחקר על התופעה הלא ידועה הזאת, שאותה יש להדגיש ולספר. גם היא חלק מן ההיסטוריה".

מסך הכעס והתסכול

"טעות לחשוב שרק קבוצות פציפיסטיות ולוחמי שלום למיניהם מתעניינים בכתבי", אומר שארפ. "להפך, עבודתי מעניינת גורמים צבאיים, אפילו באמריקה".

האם הם מתעניינים ברעיונותיך בבחינת "דע את האויב"?

"איני חושב כך. יש לרעיונותי השלכות גם על אופן ניהול מאבקים על ידי הצבא עצמו. צה"ל הוכיח בפינוי ההתנחלויות בזמן ההתנתקות, שלשליטה באופן שבו הוא מגיב על מאבק בלתי אלים (קרי, של המתנחלים שסירבו להתפנות), על ידי גישה בלתי אלימה, יכולה להיות הצלחה כבירה. לא היו נפגעים בנפש, למיטב ידיעתי. גם המתנחלים השתמשו בשיטות שאותן אני מפרט בכתבי (הם מחו, סירבו להתפנות, צעקו וכו') - ואני מברך על כך. אופן ניהול ההתנתקות בידי צה"ל, ובידי המתנחלים, ללא שימוש בנשק, הוא דוגמה ומופת בעיני".

כיצד אתה רואה את ההתקרבות בין שלטון חמאס בעזה לבין הרשות בגדה, שזנחה את המאבק האלים בכיבוש הישראלי? מה אפשר לחשוב על "חתונה" כזאת?

"איני יודע בוודאות מהו אופיין של התנועות האלה, ואם הן יכולות לעבוד יחדיו. שיתוף פעולה אפשרי, כמובן, רק אם יהיו באותו מתרס. מישהו חייב להשתנות ואני מקווה שתהיה השפעה ממתנת מצד אלה שהפסיקו את האלימות".

האם שיטותיך למאבק בלתי אלים מתאימות גם למלחמה בצורות אלימות מודרניות כמו הטרור? בהקשר האמריקאי למשל, איך אפשר להילחם באל-קאעידה באופן לא אלים?

"אין לי תשובה על כך, אך יתכן שהשינוי יגיע כשהטרוריסטים יבינו שעל ידי זניחת הטרור הם ישיגו יותר. פעולות טרור לעניות דעתי רק מרחיקות תמיכה של דעת הקהל וזורעות פחד שלא מוביל לשום מקום. הלוואי שהמסר מן האביב הערבי יחדור גם לשורות הטרוריסטים האלימים ביותר. יש כל כך הרבה דרכים יותר אפקטיביות להשיג את מה שרוצים, בלי שפיכות דמים. אני מקווה שהרעיונות האלה יחדרו דרך מסך הכעס והתסכול. ימים יגידו".*

קפדנות של גנרל
איך הגיע ג'ין שארפ למכון למחקרים צבאיים בזכרון יעקב?

ד"ר ראובן גל כיהן כפסיכולוג ראשי וראש ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות) של צה"ל. אחר כך ייסד בזכרון יעקב את המכון הישראלי למחקרים צבאיים, ששמו שונה בינתיים ל"מכון כרמל למחקרים חברתיים". גל מנהל את המכון עד היום.

"בתחילת האינתיפאדה הראשונה", מספר גל, "עסקנו במכון במחקרים שונים שהעסיקו גם את שארפ. שארפ, ששמע עלי ועל המכון, הודיע לי שיגיע ארצה לפגישה עם מובארק עוואד. החלטתי להזמין אותו אלינו למכון, יחד עם עוואד. ברור לי ששניהם חשבו שהמכון שבראשותי היה סניף מוסווה של המוסד, למרות שהשתחררתי מהצבא כשמונה שנים קודם לכן. מבחינתם הייתי 'הפסיכולוג הראשי של הצבא'. שארפ נהג לפנות אלי באנגלית בתור 'קולונל גל'.

"אירגנו יום עיון שלם שבמרכזו הספר של שארפ 'על הגנה לאומית אזרחית' - אז למדתי לראשונה בפרוטרוט על מבחר השיטות והפעילויות שיש לו בארסנל. האיש עסק באופן אובססיבי באיתור, קטלוג, אפיון ויישום של שיטות 'הגנה אזרחית'. היחס שלו לאי-אלימות הוא ממש רליגיוזי, זוהי דת שהוא משמש לה כומר שמקפיד על קלה כחמורה. בכנס הבנתי שהוא עוסק בכך באותה קפדנות שבה גנרל כמו מקארתי עסק בתכנון תמרונים. יש לו משמעת אדירה".

שארפ טוען שהמוזמנים בכנס היו אנשי צבא.

"ממש לא. היו כמה אנשים במדים, קציני חינוך ופסיכולוגים. אך הזמנו כ-20 איש מרקעים שונים".

האם חשבת שניתן לייבא את הרעיונות שלו לקונפליקט שלנו? לתוך הצבא עצמו?

"אני מודה שקיוויתי. זמן קצר אחרי יום העיון ביקשתי את רשותו לתרגם את 'הגנה לאומית אזרחית'. ניסיתי להפיץ עותקים של הספר (בחינם...) לאנשי צבא ולחברי כנסת, אך לא קיבלתי שום פידבק משמעותי. ב-90', עמוק לתוך האינתיפאדה, נפגשתי עם מתן וילנאי, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, ואחרי שסיירנו - יחד עם צבי פולג, מפקד נפת עזה אז) - במחנות הפליטים, ניסיתי להסביר להם שיש ארסנל שלם של אמצעים (מלבד יידוי אבנים) שהפלסטינים יכולים להשתמש בהם במאבקם בנו, ושאולי כדאי להתכונן למאבק מסוג שונה; ושלעם מדוכא יש יתרונות מסוימים על העם הכובש, דווקא כשהמאבק שלו עובר לפסים לא אלימים. הרגשתי שלא ממש הצלחתי לחדור ללבם. זו היתה תקופה שבה הנפיקו לחיילים יחד עם המדים גם אלות".

ברשות הפלסטינית חוזרים וטוענים שהם מאמצים את עקרונות המאבק הבלתי-אלים. ומה לגבי צה"ל כיום?

"אינני איש צבא כבר הרבה שנים אך ברור לי שצה"ל הוא לא כוח צבאי שמסוגל לירות באלפי אנשים לא חמושים. זה לא האתוס שלו וגם לא האתוס שלנו. אני חושש שמול אי אלימות, אנו לא ערוכים".

מקור השראה

ג'ין שארפ והמאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, עדות מבפנים

ד"ר מובארק עוואד הוא פעיל שלום פלסטיני מירושלים החי בארצות הברית מאז הוגלה מישראל ב-88', לאחר שנשפט ונכלא בעוון ארגון פעילות אנטי ישראלית וקריאות למרי אזרחי. בתחילת שנות ה-80 ייסד עוואד את המרכז ללימוד אי-אלימות בירושלים. "כמה שנים לאחר מכן", הוא מספר בראיון טלפוני, "הגיע לידי ספרו של שארפ 'הפוליטיקה של מאבק בלתי אלים'. הרגשתי מיד שזה טקסט חשוב, כיוון שריכז בספר אחד את השיטות הטובות ביותר למאבק בלי אלימות. התחלתי לתרגם אותו בהתלהבות, על דעת עצמי.

"זה היה רעיון לא מוצלח במיוחד, כפי שהתברר לי, כיוון שאני ערכתי את הטקסט המקורי והתאמתי אותו לקהל הפלסטיני, ואילו שארפ רצה דיוק מקסימלי ונאמנות למקור, והוא בטח רק במתרגמים מאנשי שלומו. בקיצור, כשהתרגום הגיע לידיו, במקום לשמוח הוא כעס נורא. התחלנו להתכתב ולדבר בטלפון ואני התרשמתי שהוא אדם קשוח וזועף המתעניין בצורה אגוצנטרית רק בעבודתו. באותה תקופה הוא בא לביקור בישראל והצלחתי להיפגש עמו וראיתי שטעיתי לגמרי - הוא מין דוב גדול ונדיב. ההפך ממה שדימיינתי.

"בפעם השנייה שבא לביקור באזור, ב-87' כמדומני, אירגנתי לו מפגש עבודה עם צעירים פלסטינים במחנה פליטים מדרום לרמאללה. הם באו חמושים ברובים ובתת-מקלעים וכל הגישה שלהם היתה קרבית לגמרי. הם התווכחו עם שארפ עד אור הבוקר וטענו שישראל אינה מותירה להם ברירה, והם חייבים להשתמש בנשק.

"נפגשנו איתם כמה ימים ברציפות וחשבתי בלבי שאם ג'ין שארפ בכבודו ובעצמו לא יכול לשכנע אותם - אף אחד לא יצליח. איבדתי תקווה ואמון בעצמי ובהשקפותי. במפגש האחרון החלטנו לעבור מהרצאה לדיון המבוסס על שאלות של הלוחמים הפלסטינים. הם הציגו שאלות קשות וישירות: כיצד אי-אלימות יכולה לעצור צבא כמו צה"ל? האם אי-אלימות מן הצד הפלסטיני לא משרתת בסופו של דבר את הכיבוש הישראלי? כיצד יכול שארפ להשיא עצות מבלי לתמוך באחד הצדדים וכולי. שארפ ענה כרגיל בסגנונו הרציונלי, ללא שום התלהמות או הבעת רגש.

"יצאתי מהמפגש הזה סחוט לגמרי ודי מיואש. כמה ימים אחר כך הגיע אלינו למרכז אחד ממנהיגי אותה קבוצה, עם התחייבות של חבריו להמשיך במאבק - אבל באמצעים לא אלימים. זה היה מרגש.

אורי שטיין

"זכור לי שהזמנו את שארפ גם לבית לחם, לסדרת הרצאות שבה רצינו גם להעניק פרס על שמו לפעילי שלום. זה היה כישלון מוחץ. הוא סירב לכיבודים ולטקסים.

"למרות ששמו אינו מוכר לרבים, מאז תחילת שנות ה-80 הרעיונות שלו רק מתפשטים והולכים בקרב החברה הפלסטינית. יש בגדה יותר מ-50 ארגונים הפועלים בכיוון שלו ובאופן יומיומי מדווחים לי על מחאות בלתי אלימות כנגד הכיבוש הישראלי - מחרם על מוצרים דרך צעדות ועד הפגנות ושביתות. ראו גם איך הגיבו הפלסטינים על הכרזת העצמאות - שארפ הוא בפירוש מקור השראה לכולנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו