טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שהראזאד, באורח פמיניסטי

ז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות, כתבה עליה. המלומדת המצרית סהיר אלקלמאוי טענה שהיא היתה אולי גבר. הסופרת הצרפתית מארי לאהי-אולבק ראתה בה מחנכת. על דמותה של שהראזאד, המספרת של "אלף לילה ולילה"

תגובות

המסכת רוויית הדם הזאת מעלה את דמותה של שהראזאד, גיבורתו של אחד מקובצי הסיפורים הנודעים והנפוצים בתרבות תבל "אלף לילה ולילה". הפופולריות העולמית והשתקפויות הדמות במערב, ביצירות ספרותיות, מוסיקליות ואמנות הציור - בייחוד האילוסטראציה - עשויות להסיח את הדעת מהמקור המזרחי (הודי-פרסי ובמידה רבה ביותר - ערבי) של המסגרת הסיפורית. כמעט בכל שנה מתקיים כנס העוסק ב"אלף לילה ולילה", על פי רוב במסגרת השוואתית רחבה יותר, של ה"רומאן" של ימי הביניים במזרח ובמיוחד באירופה; ברבים מהכנסים הללו מעורבים מכוני מחקר צרפתיים דוגמת Inalco ואחרים. פאריס, ערים בגרמניה, וכן ז'נבה, סביליה, גרנדה (ולעתים ארצות המזרח התיכון, דוגמת מרוקו) מארחים אותם ומוציאים את דבריהם לאור.

בכל אלו לא נפקד מקומה של שהראזאד, המספרת של הקובץ. אחת הסיבות לכך היא הפתיחה הדרמטית כל כך ש"אלף לילה ולילה" בורא סביבה: עלילה - כעין "סיפור מסגרת" - שבה מסתבכים שני מלכים אחים בחיפוש ותהייה אחר נאמנותן של נשים. לאחר התלבטות וניסיון מר בתחום הנאמנות הנשית, לכאורה, חוזר אחד מהם, שהריאר שמו, לשלוט על ממלכתו אשר בהודו. הוא מחליט לבלות בכל לילה עם נערה אחרת, ומדי בוקר להוציאה להורג. כך נוהג הוא עד שמגיע תורה של שהראזאד, בתו של השר, לבלות עם המלך. בעזרת סיפוריה מעוררת היא את סקרנות המלך לשמוע את המשכם וסופם בליל המחרת והלילות הבאים. כך מצילה שהראזאד את חייה ואת חיי בנות מינה, אך בעצם יוצרת דרמה המשמשת "סיפור מסגרת" להתקבצותם של סיפורים ב"אלף לילה".

אולם, האם באמת יש כיוון קבוע, בעל מהות חינוכית מגדרית, בסיפוריה? זה, אכן, קו פרשת המים בין חוקרים, מסאים וסופרים שנגעו ב"אלף לילה ולילה" בעשרות, או אף במאות כתובים.

יש אומרים שהרצח המתמשך הזה הוא משל, אך משמעותו נדונה מתוך היבט מגדרי של שנאת נשים על ידי המלך, שגיונותיו של הגבר וכיוצא באלה. מאז שנת 1705, שבה הופיע לראשונה "אלף לילה ולילה" בתרגום צרפתי מכתב יד הלוקה בכמה וכמה חיסורים, ואשר נעשה בידי אנטואן גאלאן (Galland), עבר הקובץ כמה וכמה גלגולים. רק במאה ה-19 הופיעו במצרים, בהודו ובגרמניה גם הדפסות בשפת המקור הערבית, שהותקנו בדרך כלל מכתבי יד מאוחרים יחסית. מהדפסות אלו נעשו גם תרגומים חדשים.

בכמה עיבודים לנוער (ובכללם אף בחסות קרדינל קתולי, שדאג לערכי המוסר שיש להנחיל לצעירים), לא טישטשו העורכים את סיפור הרצח, לדוגמה, או רק השאירוהו בקצרה, בהקדמה הכללית. לא חימת האכזריות הרצחנית והשלכותיה החינוכיות היו דאגתם הראשונה של מעבדים-מצנזרים אלו. את חרדתם עוררו עלילות העגבים והארוטיקה היתרה, שהיום עשוי הקורא להתייחס אליהם ביתר סלחנות. לעומת זאת, ניתן למצוא במקום אחר את טשטושו של הרצח שנעשה עקב שנאת נשים.

המדובר הוא בחיקויים של "אלף לילה ולילה", שהחלו עוד בחייו של גאלאן, כגון "אלף יום ויום", "אלף שלושת-רבעי שעה ועוד שלושת רבעי שעה". פעם אחת או שתיים אף זויף בהקדמותיהם המסר כי התרגום נעשה מכתב יד (והומצא כתב יד פרסי שלא היה ולא נברא). מחברי הקבצים הללו משנים את סיפור המסגרת, ואפשר למצוא בהם מספרת רחימאית המעלה סיפורים בזה אחר זה באוזני נסיך שלא אבה להתחתן. מתמונה מאופקת זו, ללא איומי רצח, הושפע גם התרגום הראשון של "אלף לילה ולילה" ליידיש, אשר מתרגמו (כנראה מתרגום גרמני זריז) התערב בסיפור המסגרת וקבע לו "מספרת כשרה" כמעט למהדרין: שפחה ותיקה ומנוסה, ושמה מלילה. היא העבירה את המסר בעזרת סיפוריה לבן מלך הזקוק לחינוך והשפעה, בלא שום רציחות בסיפור המסגרת, רחמנא ליצלן.

לקראת סוף המאה ה-19 נפוצה במחקרי "אלף לילה ולילה" ההכרה כי שהראזאד דמתה בהתנהגותה ההרואית למלכה אסתר. גיבורתה של מגילת אסתר הצילה את עמה הודות לחוכמתה ובקיאותה בתככים של חצר מלכות עריצה, וכך גם שהראזאד הצילה את בני "עמה", קרי את הנשים (כך החוקרים האופט ודה חויה, Haupt, De Goeje). אף בשנותיה הראשונות של המאה העשרים רווח ההסבר הזה, למשל במאמר על "אלף לילה ולילה" באנציקלופדיה בריטניקה, עד שהוסר אחרי שנות השלושים.

אולם, בסופו של דבר, בעקבות החוקר הפולקלוריסט עמנואל קוסקין (Cosquin), נטה המחקר לצנן מעט את ההתלהבות מסיפור המסגרת האגדי של "אלף לילה ולילה". אמנם הסיפור עוצב כדי לשמש מסגרת לקובץ סיפורים, אך המוטיבים הנראטיביים מובילים את הפולקלוריסטים אל סיפור עלילה אחר: סיפור הודי על שני אחים שיצאו לבדוק אם יש נשים נאמנות ועברו הרפתקאות דומות למסופר בתחילת "אלף לילה ולילה". אחרי שהתייאשו מבוגדנותן החליטו שכדאי לחיות חיי נזירים. עוקץ המיזוגניות (שנאת נשים) הרצחנית הוקהה כאן אולי רק במקצת, ותפקידה של שהראזאד מואר פתאום באור אחר.

ועוד שאלו את עצמם החוקרים: איך ייתכן שבמסגרת סיפור עתיק על שהראזאד, המחנכת ומובילה מאבק מגדרי לכאורה, לוקטו גם סיפורים הכוללים התפתחויות ותיאורים שאינם מחמיאים לנשים? נקיטת עמדה זו לא החלישה כלל את זרם הכתיבה הכמהה לראות בשהראזאד סמל של לוחמה נגד עמדות גבריות הטעונות שינוי. ואולי טוב שכך. בכנס שנערך לפני כרבע שנה בגרנדה הרצתה דליה עליבראהים על האופן שבו מוצגת שהראזאד בספרות נשית ערבית מודרנית ביותר. מתברר שבין הסופרות יש אחת הסולדת משהראזאד ואשר, לו רק יכלה, היתה מכלה אותה בשצף קצף. מדוע? שמא דמות יפהפייה זו, עתירת הסיפורים והחוכמה, פחות מדי לוחמנית לפמיניסטית מודרנית?

כל זה מעיד עד כמה חדרה אותה "אסתר-שהראזאד" לעורקי ההוויה הערבית והעולמית. האם עלינו להזדהות עם חקר "אלף לילה ולילה" המזרחני אשר בחל זה מכבר בתיאוריה ה"אסתרית-שהראזאדית" (וניתן להוסיף: פמיניסטית)? המלומדת המצרית סהיר אלקלמאוי, למשל, כבר ב-1966 התייחסה בתמיהה לספר המבאר באורח פמיניסטי את שהראזאד, "הפמיניזם של שהראזאד", שכתבה הסופרת הצרפתית מארי לאהי-אולבק (Hollebecque-Lahy). אלקלמאוי טועה וחושבת שמדובר במחבר-גבר, אך היא איתנה בדעתה להגדיר את הספר ואת בני סוגו כ"חסר ערך".

מארי לאהי-אולבק (1880-1957) היתה סופרת-מחנכת ומעבדת ספרים לילדים ולנוער. בין מאמציה הפמיניסטיים ניתן למנות את הניסיון להוציא כתב עת רציני לענייני נשים, "קונטרסי האשה". ספרה "הפמיניזם של שהראזאד" נדפס בפאריס ב-1927, ושוב, כעבור שישים שנה, הפעם תחת הכותרת "שהראזאד, או חינוכו של נסיך". נראה שהמונח פמיניזם השתנה קצת בשנים הללו, או שנשתנתה תעוזתו בעיני המפרסמים.

וכך היא כותבת, בגישה פסיכולוגית-חינוכית: "בקיאה עד מאוד היתה שהראזאד במלאכת צידוד הנפשות. לפיכך אין היא שואפת רק לבדר את המלך, להערים עליו בתחבולות עדינות ולזכות בכל לילה ביום אחד נוסף. מטרתה נשגבת הרבה יותר. בעזרת סיפוריה מכוונת היא אל חינוכו הכולל של אותו אדם אשר בו תקוותה היא כי, הודות למאמציה, יהיה יום אחד בעלה. מאחר שתפסה אותו במצב של גסות בוטה ושל בורות - בוראת היא אותו מחדש ומרכיבה אותו שוב, למן הרגש ועד לתודעה, למן התגובה הלא-רצונית ועד להחלטה מתוך בחירה.

"המשימה החינוכית המוטלת על שהראזאד היא קשה ומורכבת יותר מזו המוטלת על האם. שהרי הילד אינו נוהג לפעול נגד אמו. אין בלבו רצון מיוחד ואף לא נימוק להתנגד לה; יתר על כן, אהבתה המעודדת ומנחמת אותו היא גם הפורקת אותו מנשקו. בניגוד לילד, מוצאים אנו שהמלך שהריאר נוקט עמדה תוקפנית כלפי זו אשר התפרצה באופן טורדני אל חייו והתערבה בהם, וכן היא שייכת למין החלש, אשר נגדו שמר הוא טינה. המשימה החינוכית של שהראזאד תהיה, קודם כל, להובילו מן המצב הירוד הזה אל הרהורים אשר בהם נפשו, העמוסה בעניינים רבים, תפעל לאבחנם ולארגנם.

"קשה לשער בדמיוננו את הקסם ויכולת ההשפעה, במלים ובתנועות, המלווים את השיעור ששהראזאד מלמדת אותו. כמו כוהן באמנות אמירותיו וכמו במבע הקולח מעצמו, הנשען על מסורת ליטורגית המעצבת מחדש את ההשראה האישית, כך גם אמנותה של שהראזאד מסוגלת ללבוש צורות ותפניות בלתי צפויות של השיחה. המספר מתחיל מנקודת מוצא של נושא קבוע ומכאן המספר מתקדם ונשען על דמיונו; כך משנה הוא ומרענן, לשם הדגמת רעיונותיו, מערכות של מלים, ניסוחים, אירועים ותמונות. המספר מחויב לבטא כל דבר בפועל: באמירות, בסיפורים ובשירים, שהרי דמיונו הפורה מפיח חיים בדברים והוא משמש אפוא בתפקידים אחדים: הן מחבר, הן מדקלם, הן מחנך והן שחקן.

"רק קול אחד ויחיד מלמד סנגוריה ויוצא כנגד המולת הגידוף המופנה לעבר הנשים, גידוף ותיק אשר מקורו הוא בתחילת כל הזמנים, לפחות... שהראזאד נאבקת בעצם הדעה הקדומה שבנפשו של המלך שהריאר; אותה ירש הוא מן המסורת, ואשר ניסיונו האישי ניטע עמוק במחשבתו".

דברים דומים לאלה כתבה ז'קלין (שוחט) כהנוב (1917-1979), שנודעה כמי שהעלתה למודעות את הלבנטיניות. לשהראזאד היא מתייחסת במסתה "אלף ואחת מציאויות", שהודפסה באחד משני ספרי מסותיה בעברית ("ממזרח שמש", 1978, בתרגום אהרן אמיר). וכך היא כותבת, בגישה פסיכואנליטית וכתיבה לוחמנית:

"בראשית היה המלך שהריאר, הוא היה חולה. היצר הראשוני, הצורך באהבה, הופך שנאה בעקבות חוויה טראומטית, שהביאה לידי קרע חמור בין היצר לבין ההוויה המוסרית והחברתית. בלשון מודרנית הרי שהריאר הוא יצור נברוטי, ושהראזאד מבקשת לרפאו במין פסיכואנליזה מהופכת, כשהרופא, למוד הדעת, הוא המספר סיפורי מעשיות לחולה הנינוח, והוא שעתיד לעזור לו להשלים עם נפשו ועם החברה מכוח הבנה חדשה של האהבה.

"...משך הרבה מלילותיה תנסה שהראזאד להחדיר במלך, הזכר הילדותי, את ההכרה כי ההרמוניה המרגעת בין שתי הנטיות האלו, הגברית והנשית, המצויות בכל יצור אנוש, השגתה קשה באותה מידה הן על האשה, הן על הגבר.

"שיטתה של זו (=שהראזאד) דומה היא לפסיכואנליזה, שכן אם החולה מספר את סיפורו, הרי בכך הוא קושר קשר כמוס ומורכב לאין שיעור אל חייהם של יצורים אחרים, קולט בתודעתו את יחסיו עמהם, שנסתלפו על ידי הנברוזה והאוטומטיות של תגובותיו".

דמיון בין דבריה לאלה של לאהי-וולבק מעורר את השאלה המתבקשת: מי הושפע ממי? הרי לאהי-וולבק הקדימה את כהנוב בשנים רבות. אך אין ספק שהאחרונה לא נטלה נטילה פשוטה כמשמעה, מן הראשונה. דברי שתי הסופרות מקבילים במידה מסוימת, אך אינם זהים. ייתכן שבהרבה חוגים או סלונים ספרותיים, או אולי גם סלונים פמיניסטיים, שבהם ביקרה כהנוב הוזכרה דמותה של שהראזאד באינטרפרטציה מגדרית, אך מעולם היא לא שמעה על לאהי-וולבק.

שיטתה של וולבק היא חינוכית ופסיכולוגית ושיטתה של כהנוב פסיכואנליטית (כהנוב מעידה על כך אך מסתייגת ואומרת שאינה פסיכואנאליסטית או חוקרת מקצועית בתחום הזה). הדבר מעיד כמובן על השינוי שחל בתפישת העולם מאז. וולבק הקדישה לשהראזאד ספר שלם ואילו כהנוב רק מסה, אולם מדובר במסה חדה, מושחזת ומבריקה, המעידה כי מחברתה עיינה בעצמה בחומר (אם כי השתמשה בגירסת "אלף לילה ולילה" Mardrus בצרפתית, שהישענותה על כמה כתבי יד מוזרים עוררה כידוע ביקורת).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות