שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יעל משאלי ותם דדון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

יעל משאלי, 51, ובתה תם דדון, 26, שונות למדי זו מזו. יעל חיה בקצבים מאורגנים, מחפשת ומוצאת אתגרים חדשות לבקרים כאילו החיים הם חברת ניהול והיא המנכ"ל. תם משאירה קצוות לא סגורים ומאפשרת לעצמה לחיות בלי שעון. ועל אף ההבדלים הן מחוברות בקרבה אינטימית זו לזו, שנרקמה על רקע משבר קיומי כמעט; תם עברה אונס, וסיפרה על כך לאמה רק אחרי שלוש שנים של שתיקה. בתמונה: עם הנכדה ארי

יעל נולדה ב-1960 בגבעתיים

באותה שנה נולדו שלי יחימוביץ', אנטוניו בנדרס ומשה כחלון.

תם נולדה ב-1985 בירושלים

באותה שנה נולדו קירה נייטלי, מייקל פלפס והשקל החדש.

צילום: איליה מלניקוב

בית:

יעל גרה בבית צמוד קרקע בשהם, תם גרה בדירה במודיעין.

המשפחה המורחבת:

הוריה של יעל, משה ושרה; בעלה דודי, מנהל מחלקת ניתוחי לב ילדים בתל השומר; ליאור בתם הבכורה, 28, דוקטורנטית למשפטים בבר אילן; נצר, 22, לומד בישיבת הסדר בנתיבות, הלל, 21, חייל; אחיותם, 16; יהונדב, 13 וחצי; חן בת תשע וחצי. יהונדב וחן, הם ילדים אתיופים מאומצים. בעלה של תם, אבי דדון, איש חינוך; בתה שי, בת שנה ושמונה חודשים ואורי בת שבועיים. ליעל שלוש נכדות.

בני ברק לא היתה מה שהיא היום:

כשיעל היתה בת עשר, המשפחה עברה מגבעתיים לבני ברק. "גבעתיים אז היתה מאוד לא דתית וברגע שנכנסנו לגיל חינוך ההורים חיפשו בשבילי סביבה דתית ובני ברק לא היתה אז מה שהיא היום". מגיל 14 היא למדה באולפנא בכפר פינס.

צבא:

יעל עשתה שירות לאומי. היתה קומונרית בבני עקיבא בסניף גבעת שמואל. תם היתה מורה חיילת במועצה אזורית לכיש.

תם, 1985

מקצוע עם כל ילד:

יעל למדה בבר אילן לימודי ארץ ישראל והיסטוריה. היתה מדריכת טיולים ביד בן צבי. אחרי לידת שתי בנותיה המשפחה עברה לאפרת, שם למדה הדרכת הורים במכון אדלר ובמכון מעגלים. כשנולדו שני בניה, הקימה מעון יום. במקביל למדה תפירה כי היצע הבגדים לילדות דתיות לא היה לטעמה, ופתחה עם שותפה סטודיו, "מאמוש", אופנה לבגדי ילדות. "אני לא יודעת למה אנשים קנו כי זה היה די קטסטרופה". כשהבנים גדלו, נסעה המשפחה לפאלו אלטו, שם עשה בעלה התמחות באוניברסיטת סן פרנסיסקו.

משפחה קטנה עם חמישה ילדים:

המשפחה חזרה לארץ עם חמישה ילדים (אחיותם נולד באמריקה) והרגשה שהבית גדול מדי: "ואז אימצנו את יהונדב. כעבור ארבע שנים אימצנו את חן".

כל אחד והמשפחה שלו:

הרחבת המשפחה היתה גם מקור השראה. יעל כתבה ספר ראשון, לילדים, עם יהודה אטלס, "כל אחד והמשפחה שלו", על משפחות ממינים וצבעים שונים. ספר פורץ דרך לתקופתו. שבעה ספרים כתבה מאז, וזכתה בפרס היצירה לספרות עברית. "סבתא של שבת" (הוצאת דביר), ספרה השמיני, יצא לאור בשבוע שעבר.

הגימיק של הדיסוננס:

לקראת סוף שנות ה-90 אפרת האידיאולוגית היתה צרה מלהכיל את יעל ומשפחתה. הטור הפוליטי שלה ב-ynet פירסם אותה כמתנחלת שמאלנית. "זה נתפס כדיסוננס קיצוני בציבור שלי, הייתי במרצ וממנסחי יוזמת ז'נבה, וכתבתי בעד הסדר מדיני אבל גם על החברה הדתית והמתנחלת, לאו דווקא בענייני ימין ושמאל. על רקע זה, נדחקנו החוצה ולפני שבע שנים וחצי עברנו לשהם".

הלידה של תם:

"מהרגע הראשון היתה ילדה חייכנית וקלה".

איזו תלמידה היתה:

הילדה החייכנית והקלה היתה פטפטנית לא קטנה, שחיה בעולם עם סדרי עדיפויות משל עצמה ולמדה רק מה שבאמת עניין אותה. אומרת כן ובסדר על כל מה שהתבקשה לעשות, אבל עושה רק את מה שבראש שלה.

מרד נעורים:

תם זוכרת מרד מול אחותה הגדולה. "יש בינינו הבדל של שנה וחצי והריבים והבלגנים היו מולה".

האשה עם מצלמת הקולנוע:

קולנוע, זה מה שריתק את תם מגיל צעיר. בכיתה ח' קנתה מצלמת וידיאו ובמסע לפולין צילמה וערכה סרט שזכה להערכה רבה. אחרי הצבא נסעה לדרום אמריקה, נרשמה לבית ספר מעלה בירושלים, וסיימה את לימודיה בשנה שעברה. היום היא מלמדת קולנוע בתיכון דתי ביהוד, ומסיימת לימודי תואר ראשון בתקשורת, תיאטרון והוראה במכללת דוד ילין.

זה קרה בשבוע שעברנו לשהם:

"שמנו לב שמשהו קרה. היא פשוט קרסה מבחינה פיזית. כל אותו קיץ היא היתה מתעלפת, מאבדת הכרה, מקבלת גימ"לים וחוזר חלילה", נזכרת יעל. "לא ישנתי בלילות, היו לי סיוטים והמון בעיות פיזיות ולא אני ולא האחרים, ידענו לתת לזה שם", אומרת תם.

השקיעה את הנשמה:

תם היתה חיילת מצטיינת. מורה בנשמתה שהשקיעה את כל כולה בפרויקט החינוכי. כשגופה קרס היא תירצה זה בעייפות יתר. "הבנתי שאני מתישה את עצמי. אבא שלי לקח אותי לבדיקות ולרופאים, ושום דבר לא נמצא". הוריה רצו שתבקש העברה למקום אחר אבל תם לא הסכימה. "היה לי קשה לחשוב שאני אעזוב אחרי שהשקעתי שנה והתחלתי לראות תוצאות".

מציאות מרחפת:

"ברגע שהשתחררתי מהצבא", אומרת תם, "התחלתי להבין שקרה משהו אלים. זה חזר בצורה קצת יותר מודעת והתחילו סיוטים בלילות. אבל אמרתי שאני חייכנית, שמחה, חברתית והצלחתי להתגבר על זה, סבבה. הייתי רחוקה מהמציאות". יעל לא חשבה שהכל סבבה. להפך. "עד אז היא היתה מהממת באנרגיות השופעות, ופתאום התחילה לעשן, השמינה והיו לה כל מיני התנהגויות פוסט-טראומטיות, כמו למשל, היא לא נתנה לאף אחד לגעת בה. לא הבנו מאיפה זה בא".

בתחילת שנה א' אמא שמה לב:

שום דבר לא הכין את יעל למה שעמד להתרחש. "היינו בשיחה", היא משחזרת, "ליאור, תם ואני. ישבנו במטבח, דיברנו על סודות של חברות. ליאור התייעצה איתי על סוד של חברה ואני שאלתי: 'למה אני יודעת את זה ולא אמא שלה?' ותם אמרה: 'לא כל דבר מספרים לאמא'. מניסוח התשובה הבנתי שזה לא נאמר רק על החברה. עליתי לחדר שלי וקראתי לתם, סגרתי את הדלת ואמרתי: 'ספרי מה קרה', וישבנו שם חמש שעות והיא לא סיפרה. רק נתנה כותרת. הסיפור יצא הרבה יותר מאוחר, בעזרת טיפול".

למה הן שותקות:

בעת שירותה הצבאי, במושב שבו התגוררה, תם נאנסה בברוטליות. התנפלות אלימה על ידי גבר זר, לבד בחושך, בלי עדים. במשך שנה שלמה לאחר האונס היא חיה בהכחשה. "לא הייתי מחוברת, מבחינתי זה כאילו לא קרה, והמשכתי לשרת שם עוד שנה. אפילו כשהיו לי הסיוטים, לא התעמקתי בהם כדי לא להיזכר". תם שתקה שלוש שנים עד שסיפרה את הסוד לאמה.

"נאלמת", סרט גמר:

"המטלה בשיעור לתסריטאות היתה לכתוב סצנה משמעותית, דרמטית, מחייה של דמות, שהיא אנחנו", מספרת תם. "הבנתי שחשוב לי עכשיו לכתוב על זה ויכולתי להתמודד עם הדמות שהיא לא אני אלא יציר כפי. הקראתי את זה לאמא, והיא אמרה שאני צריכה להקריא את זה בשיעור. שלחתי גם לאבא ולאבי, בעלי. הקראתי את זה בשיעור. המורה היה מאוד רגיש ונתן חמש דקות הפסקה אחרי זה כדי לנשום אוויר, כי כולם היו המומים ומאוד נסערים. מאותו רגע הבנתי ששם תתמקד האמנות שלי, שלא אוכל ליצור ממקום אחר".

טיפול בדיבור:

המטפלת אמרה שהסיוטים תוקפים אותה בלילה מפני שהיא שותקת ביום, וכדי לרפא את עצמה היא צריכה לחזור ולספר מה עבר עליה. הסרט "נאלמת", פרויקט הגמר שלה בבית ספר מעלה, על בת אולפנה שנאנסה, קיבל חסות של קרן גשר, הוקרן בסינמטקים ותם הולכת איתו לבתי ספר ומרצה בכל מקום שמזמינים אותה. מתריעה נגד שתיקה והשתקה של נאנסות.

למה הן לא מתלוננות:

על רקע פרשת קצב, אי אפשר שלא לשאול את זה. "היה עושה לי מאוד רע להתלונן במשטרה ולהתחיל את הכל מחדש", אומרת תם. "זה כמו לגרד את הפצע ולגרום לו לדמם. זה מעצים את הטראומה ומאוד קשה להתאושש אחר כך. הרגשתי שזה גדול עלי. חשבתי שיותר נכון לי לספר את הסיפור שלי וכך לגרום לנשים לדבר. לא היתה פעם אחת שנשים לא ניגשו אלי אחרי הרצאה וסיפרו שגם להן קרה דבר כזה".

עצבים:

יעל קצרת רוח, משימתית, מבינה מהר את העיקר ואין לה סבלנות לילדות כמו תם, שלוקחות לעצמן את כל הזמן שבעולם ועוד קצת. "דברים קטנים שיכולים להוציא מהדעת", אומרת יעל, "'תבואי לקחת אותי בעשר מהתחנה' והיא מגיעה ברבע לאחת-עשרה".

אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

"אצל אמא שלי לא נכנסנו למטבח כשהיא בישלה כדי לא להפריע לה לתקתק הכל בסדר ובקצב שלה. אני אשתדל שהילדים שלי ייכנסו למטבח, ולא אכפת לי שיעשו ברדק".

השתקפויות במראה:

לקח לתם הרבה זמן להסתכל במראה ולראות שם את אמה יוצאת מדעתה: "דברים שמפריעים לי היום לא הפריעו לי פעם. הייתי יכולה לקבוע, באותו יום ובאותה שעה, עם עשרה אנשים, ולהסתדר עם זה איכשהו, להזיז פה ולבטל שם, וזה היה משגע את אמא שלי. היום אני לא יכולה לחשוב על דבר כזה ולא יכולה לסבול שעושים לי את זה".

חרטות:

"כשהיא נכנסה לי עם האצבע לתוך עוגת המוס, לא הייתי כל כך נחמדה", אומרת יעל. תם מתחרטת על נקודת מבט ילדותית מדי: "כשהתבגרתי הבנתי שיש סיבות לדברים שהורים עושים".

פנטזיה:

ליעל היו שלוש פנטזיות. להיות מורה, בעלת משפחה גדולה וסופרת. עשר דקות בכיתה ד' הספיקו לה להבין שמורה היא לא תהיה. הפנטזיה של תם היא לעשות סרט באורך מלא בעל אמירה משמעותית ולהיות בטוחה שהסיוט מאחוריה. "שאוכל להסתכל ימינה ושמאלה ולהגיד שהכל בשליטה".

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ