בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא אמר את דברו

מי אתה, השופט העליון אשר גרוניס? לא רבים מכירים את סיפור חייו של הילד התל-אביבי שהשתולל עם בני בגין בשכונה, רכש השכלה אקדמית בארצות הברית ובקנדה ופיתח מזג שיפוטי דקדקני בצלו של המנטור, השופט העליון שלמה לוין. האם צודקים הח"כים מהימין כשהם עושים מאמצים להפכו לנשיא בית המשפט העליון, או שהקפדנות והיושרה שלו יהפכו אותו לחרב פיפיות עבורם. דיוקן

54תגובות

שופט העליון אשר גרוניס ניחן במידה מרשימה של איפוק. אחרת, קשה להסביר כיצד הצליח במשך שנים כה רבות לחמוק מהתקשורת. לבד מקורות חיים מצומצמות באתר בית המשפט העליון, לא ידוע עליו הרבה. ובעיקר, לא ברור אם כל הרעש והמהומה סביב מועמדותו למשרת נשיא בית המשפט העליון, מטרידים אותו.

עמיתים ומכרים אומרים עליו שהוא שמרן, חסר כריזמה ונטול אומץ, אבל אחרים רואים בו שופט מצפוני, ישר והגון, שיציל את בית המשפט העליון. ויש פרקליטים שאומרים שהוא פשוט משעמם. חבריו הקרובים טוענים מנגד שהוא דווקא מצחיק ושנון וחובב טיולים, שהיה ילד שקט שאהב עיתונים וכדורגל, שתמיד רצה להיות שופט, וגם היום העבודה היא מרכז חייו. הם גם מעידים ש"חוק גרוניס" אינו לרוחו, אך יש גורמים (למשל רעייתו), שלא יתנו לו לוותר על המשרה.

אבל גרוניס מקפיד לשמור על שתיקה. גם בעניין החוק שמוקדש לו, וגם לגבי גלי החקיקה האחרונים של פוליטיקאים המזוהים עם הימין. הוא סירב להגיב גם לדברים שעולים בכתבה זו.

תומר אפלבאום

"חוק גרוניס" כבר עבר בקריאה ראשונה, ואושר לקריאה שנייה ושלישית, שאמורות להתקיים לאחר סגירת גיליון זה. בעוד כשלושה חודשים ימונה גרוניס לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, והמחלוקות סביב מינויו, כמו גם הסקרנות סביב תוכניותיו, רק גדלים.

בבית המשפט העליון, יש מי שסבורים שמינויו כנשיא חשוב, קודם כל כדי שיישמר נוהג הסניוריטי בבחירת הנשיא, וגם כי מדובר באיש הנכון למשרה. "גרוניס הוא טיפוס של יציבות", הם אומרים, "ישר כמו סרגל. יש לו השקפות עולם שמרניות והוא מתנגד לגישת האקטיביזם השיפוטי של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק. כל מי שקורא את פסקי הדין שלו יודע זאת. הוא שופט מקצועי שמתמחה במשפט אזרחי, עם השקפת עולם חוקתית של רפובליקאי. אדם עושה את תפקידו לפי האופי שלו. מה שחשוב זה שהוא ישר והגון ואין לו שיקולים זרים. ובל נשכח שהוא לא יהיה לבד בעליון. הוא לא האדמו"ר. הוא הנשיא. יש ציפייה שהוא יציל את בית המשפט העליון מהדימוי הרע הלא מוצדק שלו".

אבל יש גם מי שסבורים קצת אחרת. עורך דין ותיק הביע חשש שבית המשפט העליון תחת גרוניס כנשיא, "יעבור זעזוע פנימי לכיוון השעמום הבלתי נלאה, לכיוון היעדר הכריזמה השיפוטית. הוא ישפוט והוא ינהל והוא לא יתערב משפטית יותר מדי בחקיקה של השלטון על שלוחותיו. הוא אדם שקט, צנוע מבחינה תקשורתית, שזו תכונה חיובית. פועל שחור שעובד קשה. הוא לא דמות של נשיא ואת המגמה הזאת ירגישו. הוא לא מנהיג טבעי".

עורך דין תל-אביבי אחר החמיר אף יותר: "הוא יבש יותר מלחם שהיה מוטל חודש במדבר. איש ללא צל. אדם בלא תכונות".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

ביצירת המופת של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, "האיש בלא תכונות", מתואר אינטלקטואל מבריק שתפקידו למנוע את שקיעתה המוסרית של האימפריה. אלא שהגיבור, שכשל בניהול קשריו עם המציאות, בוחר בעצם להישאר בלא תכונות. שופט בדימוס רטן באוזני שההשוואה בין גרוניס לאולריך, גיבורו של מוסיל, מופרכת.

 

מדיניות אי התערבות

אז באילו תכונות התברך גרוניס? האם אומץ היא אחת מהן? קולגות של גרוניס בבית המשפט העליון סבורים שלא. הוא נמנע, למשל, מלשבת בהרכב הדיון שנערך בבג"ץ בעתירות שהגישו משפחות שכולות נגד עסקת שליט, ובהרכב שהכריע בשאלה העקרונית של זכותם של מאות המתמחים להתפטר.

האם זו בכלל שאלה של אומץ לב? ייתכן, אומר גורם בעליון - אבל לא רק. גרוניס העדיף שלא לשבת בהרכב כי הוא מצדד באיפוק וריסון שיפוטי, ולהשקפתו אין לבית המשפט העליון סמכות משפטית וכלים להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת. כשהנשיאה דורית ביניש הציעה לו לשבת בהרכב שדן בעסקת שליט, הוא גרס שהנושא אינו שפיט בעליל. ביניש הרי מייצגת תפיסה הפוכה משלו - שבית המשפט העליון הוא מפלטו של האזרח נגד הרשות, וככזה היה עליו לאפשר למשפחות הקורבנות להביע את צערן ואת עמדתן גם אם העתירות יידחו בנימוק של "אי שפיטות מוסרית". "כשהוא יכהן כנשיא בית המשפט העליון, הוא יהדוף עתירות מסוג זה והן לא יגיעו בכלל לדיון", אומר אותו גורם.

הניסיון של פוליטיקאים לכרסם במעמדו של העליון ובמערכת המשפטית ניכר ביוזמות החקיקה של יו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין, יו"ר ועדת החוקה ח"כ דוד רותם, ח"כ רוברט אילטוב איש ישראל ביתנו ואחרים. אלה מצפים למינויו של גרוניס בדריכות, בגלל עמדתו המצדדת במינימליזם שיפוטי - גישה הפוכה מזו הגורסת כי "הכל שפיט".

"מבחינתו של גרוניס, 'הכל שפיט' זה להכניס צלם להיכל, בלתי מתקבל על הדעת, והוא מתחלחל כשהוא שומע את המונח הזה", אומר גורם בעליון. "כתוצאה מכך, הרבה פעמים הוא היה בעמדת מיעוט. ביזור הסמכויות נתפס אצלו בצורה מאוד שמרנית. גם כשבכנסת או בממשלה משתוללים, מבחינתו לא צריך להתערב בכלל אלא אם פוגעים בזכויות המיעוט".

שופט לשעבר בעליון מחזק את הדברים: "אין זה סוד שגרוניס נוקשה מאוד באשר לצמצום סמכויותיו של בית המשפט העליון, וזו הסיבה שגידולי פרא מהימין רוצים בו כנשיא. הוא הבן יקיר לי שלהם. חלקם הזויים ממש".

פרקליט בכיר אומר שרק בשל כך, מינויו של גרוניס כנשיא יהיה אסון: "הוא יהיה הגורם המשפיע בוועדה לבחירת שופטים, שכיום חברה בה קבוצה של ח"כים מהימין, ובראשם שר המשפטים, שנלחמים בשצף קצף לעשות את מה שהם הצליחו לעשות בצה"ל - להכניס מתנחלים חובשי כיפות לדרגי הביניים בבתי המשפט. לא רק במחוזי, אלא גם בעליון. הם מצפים שגרוניס יעזור להם. אני לא בטוח שהם יכולים לסמוך על כך, הלוואי שהוא יפתיע. הוא לא גיבור גדול והוא לא איש של מלחמות. אמיץ הוא בפירוש לא".

"כנשיא", ממשיך אותו פרקליט, "הוא לא ישפיע על הפסיקות של בית המשפט. נשיאים כמו שמגר וברק השפיעו. הוא לא אישיות משפטית רבת משקל ומוערכת. מדינת ישראל מתפקדת בנסיבות קשות, והשלטון מתכוון לעשות דברים קשים בעתיד, לכן נדרש שבית המשפט העליון יהיה נחוש, ליברלי ועצמאי, כזה שלא מהסס להתעמת עם השלטון. תפקידו של המוסד הזה לא להיות בקונסנזוס. חובתו לאזן את השלטון בישראל".

דברים קשים אומרים עליו עמיתים ועורכי דין שהופיעו מולו. שהוא שמרן. שהוא לא בעד זכות עמידה לכל אחד. שהוא ביורוקרט פדנט. שהוא "שלמה לוין לעניים". "אין לו את הנפח האינטלקטואלי וההשכלה הרחבה שיש ללוין, שהיו לו פסקי דין עמוקים ויפים בנושאים אזרחיים", אומר עליו פרקליט ותיק. "לגרוניס אין כלום. אין לו פסק דין או הלכה חשובה שהוא קבע".

"כמו שלמה לוין, שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון, גרוניס יטאטא במהירות תיקים אזרחיים שממתינים לגורלם כבר שנים", אומר פרקליט אחר. "העיסוק הרב בענייני הפרוצדורה של המשפט משותף לו וללוין. גרוניס פורמליסט פרוצדורליסט. לפני שמגיעים למהות יש שורה של מהמורות: מועד ההגשה, אורך התצהיר, תקנות של פרוצדורה אזרחית. הוא מומחה לפשיטות רגל וחוזי נזיקין. מעוף אין שם, אלא פרטי פרטים ועוד פרטים, והוא לא ניחן ביכולת לראות דברים מלמעלה, לזהות את הדברים שמעבר למילולי".

על אף כל זאת, אלה המזהים את גרוניס כשופט מצפוני, ציפו שישמיע ולו קול דק של מחאה מול מסע ההסתה הגלוי נגד המוסד שבו הוא מכהן. יכול להיות שהוא קפא בציפייה דרוכה לרגע שבו הנשיאה ביניש תשמיע את דבריה, כפי שעשתה בחמישי שעבר כשהדגישה, כי "בראש מסע הדה-לגיטימציה עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה... מסע ההטעיה, מעצם טבעו, מחלחל ומרעיל".

שופטת העליון מרים נאור התייחסה בשבת האחרונה לאופנה החדשה "בה נתקלים שוב ושוב בתיוג פוליטי של שופטים ופסיקותיהם כשייכים למחנה זה או אחר", והדגישה ששופט המתמנה לערכאה גבוהה, חייב לשמור מכל משמר על היעדר מחויבות לאיש.

וגרוניס שותק. גרוניס אינו פוליטי, אומרים הקולגות שלו בעליון. ומוסיפים, בבדיחות הדעת, שגם אם שקל לוותר על כס הנשיאות, לא היה ולו בדל של סיכוי שרעייתו רנה משל, שופטת בדימוס, תאשר זאת. "מאז שהוא תחת מרותה של רנה חייו השתנו. מה, היא תוותר על המעמד? הם טיפוסים כה מנוגדים", אמר שופט בדימוס בחיוך.

משל לא מתראיינת ("ממילא מחר עוטפים בעיתון את הדגים בשוק") אבל בכמה משפטים שניאותה לומר בשיחת טלפון הדגישה שהיא לא מתערבת בהכרעותיו של בעלה.

חיבה למסעדות יפניות

אלו עוד תכונות יש לגרוניס?

אין זה סוד שהמזג השיפוטי שלו שנוי במחלוקת. הוא קצר רוח, מרים קול על עורכי דין. מבחינתו, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הוא שולט היטב בחומר המשפטי, ואצה לו הדרך. "הרבה פעמים הוא נכנס לאולם המשפט עם דעה מגובשת ובמובן זה הוא דומה לשלמה לוין, שכבר בפתיחת הדיון היה משדר לצדדים מה הוא מתכוון להחליט בפועל", אומר פרקליט ותיק. "שלא כמו לוין, גרוניס הוא לא משפטן חשוב. חרוץ זה יפה ונכון, ועל כך אין חולק, אבל לוין היה שופט שיכול היה לכתוב פסק דין שילמדו אותו באוניברסיטאות. אני לא מכיר אף פסק דין של גרוניס שלומדים באוניברסיטה". לוין, אחד האנשים הכי קרובים לגרוניס, סירב להתייחס לפסקי הדין של גרוניס.

סובביו של גרוניס טוענים שהוא אדם סגור שמסור לעבודתו, ולא "איש רעים להתרועע", אבל התואר "נעים הליכות" חזר ונשנה מפי מרואיינים רבים. ידידיו מחוץ לבתי המשפט אומרים שהוא שנון ומצחיק וחברותי. דוד לוריא, חבר ילדות שלו, אומר שפרטיותו של גרוניס חשובה לו, והעבודה היא במקום הראשון אצלו. "אנחנו מטיילים בארץ לפחות פעם בחודש ואחרי טיול כזה, שלפעמים כרוך בהליכה מאומצת, הוא חוזר הביתה ומתיישב לכתוב פסקי דין", מספר לוריא. "הוא בכלל לא יבש. הוא בעל חוש הומור ושוקק חיים. גרוניס מודע לתדמית הלא מוצדקת שנוצרה לו, והוא החליט לא להזים אותה. לפעמים אני שואל אותו למה הוא לא מערב את דוברות בית המשפט כשכותבים עליו דברים לא נכונים, ותשובתו היא שהוא לא רוצה לעסוק בזה. בטיולים הוא משמיע את דעותיו ומחשבותיו, אבל כל מי שבחבורה נחוש שזה לא ייצא החוצה".

נוסף על טיולים, אחת לחודש גרוניס ורעייתו עושים את סוף השבוע בבית חברים במגדל שבגליל. מכרה שלו מספרת, ש"הוא לא מעשן ולא שותה, מה גם שהוא לא מסוגל לאבד שליטה, אבל הוא גרגרן ומאוד אוהב מסעדות. רצוי יפניות".

בסצנה החברתית של עולם המשפט, אומרים על רנה משל שהיא ביקורתית מאוד לגבי הזולת, ולהבדיל שהיא דואגת מאוד למראה החיצוני שלה. חברותיה מאשרות שהיא אכן מטופחת ונראית מצוין, והדימוי שלה כ"ביקורתית" נובע רק מן העובדה שהיא בעלת לשון חדה ולפעמים ישירה עד כדי בוטות - אבל הן מציינות לחיוב את טוב לבה והיותה חברה נאמנה. מאז שהיא ואשר ביחד, הן אומרות, גרוניס נראה נינוח, טוב לב והרבה יותר פתוח לעולם ולאנשים.

הוא לא ויתר על מנהגיו, וכל קומץ זמן פנוי שלו מוקדש לעבודה. משל מצדה היא מנויה ותיקה באופרה הישראלית, ותורמת מדי שנה 11,500 שקל לזכר בעלה הראשון, מאיר משל. היא לא מחמיצה קונצרטים של הפילהרמונית, שאליהם היא מתייצבת בגפה.

להתמנות למשרת שופט בעליון היה מרכז מאמצי חייו של אשר גרוניס ובמשרה זו טמונה גאוותו. כבר בתקופה מוקדמת של חייו, אומרת אסתר גרוניס, גרושתו ואם שלוש בנותיהם, היה גרוניס חדור תשוקה להיעשות שופט בבית המשפט העליון. "הוא בן אדם מדהים ושופט מצוין", היא אומרת. "מהפגישה הראשונה שלנו ב-76' הוא דיבר על חלומו להיות שופט וגם אמר שהוא מקווה להיות שופט בבית המשפט העליון. הוא ראה בזה שליחות חשובה ומימוש של רצונו העז לשרת את המדינה".

שופט בדימוס מאשר שמראשית דרכו בעולם המשפט, גרוניס כיוון להיות שופט. "אתה לא נולד שופט, אבל די מהר אתה מבין בדרך ההתנהלות שלך כעורך דין שאתה מתאים לזה", הוא אומר. "גרוניס אוהב את המערכת. הוא אוהב את פסקי הדין. הוא היה בא ללשכתי ואומר, 'תשמע, יש איזה פסק דין חדש' כמי שממש התאהב בו, כאילו שהוא הרגע זכה בצעצוע יקר, והיו בו סקרנות וחריצות ללא סוף. אין לו עניין בפוליטיקה או בקבלות פנים, והוא לא אדם שאוהב כוח לצורכי קריירה. אוהבים אותו בכנסת כי הוא לא ייכנס לעבודה שלהם. הם לא מעניינים אותו. הוא לא יודע מי הם חברי הכנסת וכיצד הם יגיבו. הוא לא מדבר עם עיתונאים ואני לא חושב שהוא קורא עיתונים. בשיחות שהיו לנו הוא אף פעם לא דיבר על נושאים ציבוריים. לא מושך אותו להתערב. זה אותנטי אצלו.

"זה לא נכון שהוא שמרן. הוא חדשן אבל בנושאים שהציבור לא יודע עליהם. חידושים של דיני ראיות ודיני פרוצדורה. הוא משנה הלכות בתחום המומחיות שלו, שזה סדר דין אזרחי. אצלו בעליון לא יהיו מחנות או כנופיות. הוא יבדוק כל דבר באופן ענייני".

שופט אחר בדימוס מוסיף: "שלמה לוין היה המדריך הרוחני של גרוניס שהתמחה אצלו וכתב איתו ספר על פשיטות רגל. גרוניס יצא לשבתון ובמשך כחצי שנה הוא עבד על הספר בניו יורק. בסופו של דבר הקרדיט היה של שניהם. גרוניס נתן ללוין את הכבוד הראוי. אשר נאמן מאוד ללוין, שאכן הביא אותו למינוי בפועל בעליון. הייתי מעורב במינוי שלו וכתבתי המלצה חמה".

סוג של עצבות

אשר גרוניס נולד ב-45' בתל אביב, ונקרא על שם סבו, שהיה הרב של העיר קארדיף, בירת וויילס. אשר גרוניס הסב נולד ב-1873 בעיר פיוטרקוב שבפולין, והיה מצד אמו צאצא לרבנים נודעים, ובהם יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור. כאברך בן 18 ("גאון גדול בתורה", נכתב עליו בספר קהילת קונין) שהוסמך להוראה בגילו הצעיר והחל להתמחות ברבנות, הוא שודך לנכדתו של הגאון הירש ביזינסקי, רבה של קונין. כעבור כמה שנים נסללה דרכו של גרוניס למשרת רב בווילצ'ין, עיירה במערב פולין.

שמונה ילדים ובהם בת אחת נולדו לו ולרעייתו. "יום ולילה עסק בתורה ועבודה", כתב עליו אריה, בכורו, שהוסיף שאביו לא הסתפק בהתמסרות לכתבי הקודש וגם שקע בכתבי מדע ופילוסופיה ונמשך למחקריהם של איינשטיין ופרויד.

בתום 19 שנות כהונה בווילצ'ין, נשלח גרוניס ב-1921 לשמש כרב של קארדיף, שכ-400 משפחות יהודיות שהגיעו מרוסיה, פולין וליטא חיו בה. ילדיו שגדלו קיבלו חינוך טוב. בכורו למד רפואה בברלין, אך לא ויתר על לימודי התלמוד. הרב גרוניס לא זכה לממש את חלומו לעלות לירושלים, ומספר שבועות לאחר עליית היטלר לשלטון, ב-1933, מת בנכר והוא בן 60. בכך נחסך ממנו מותו הטרגי של בנו, איש צוות אוויר במילואים, שהתנדב לצבא הבריטי ונהרג ב-43' בחזית מול יפן.

בשנתו האחרונה כינס הרב גרוניס את חידושיו ההלכתיים בספר "פרי אשר", שהודפס בארץ (46', דפוס הפועל המזרחי), במהדורה אחת. "תשובותיו ההלכתיות של הרב גרוניס מצטיינות בבהירות סגנונית ובסברה ישרה", אומר ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית. "למרות שאין ספק בשיוכו האורתודוקסי - והוא נחלץ לא אחת להגן על עמדותיה של האורתודוקסיה - ניכר שעולמו של הרב גרוניס היה רחב ולא הצטמצם לדל"ת אמות של הלכה. כך לדוגמה הוא מצטט מקורות מחקריים בגרמנית, כשהם מסייעים לו להוכיח טענה היסטורית מסוימת. דברים דומים נאמרו על ידי בנו, הרופא הדתי, בהקדמה לספר. כנראה שהוא היה רב מודרני בצורה מתונה. אחת מתשובותיו נוגעת לשאלה של ניתוחי מתים, שהיתה, ואולי עד היום, שאלה בוערת. גם כאן גישתו ממוצעת: הוא טוען שאם הרשויות דורשות נתיחה, ניתן לקבל את עמדתן, אולם מאידך אל למשפחה ליזום את הנתיחה".

בנו הבכור של הרב גרוניס לא האריך ימים ונפטר ממחלה ב-45', והוא בן 60. אחיו יונה גרוניס, אביו של השופט גרוניס, עלה ארצה במחצית הראשונה של שנות ה-30. הוא נשא לאשה את בלהה הירושלמית, בתו של יצחק יואל מרגלית (צאצא של אבות החסידות ובהם הרב פנחס מקוריץ). מרגלית, שנולד באומן שבאוקראינה, הגיע לירושלים ב-1904, וכמנהל בכולל ווהלין היה מעורב בהקמתה של שכונת בתי הורנשטיין. חמש בנות ובן נולדו לו, ובלהה היתה השלישית (גם הסבתא של השופט מישאל חשין היתה בת למשפחת מרגלית).

גרוניס, מספרים מכריו, נהנה להעלות זיכרונות מימי ילדותו בתל אביב. משפחת גרוניס, ההורים ואחותו הצעירה ממנו בשנה, חנה (כיום חנה בזה, שחיה שנים בארצות הברית) התגוררה ברחוב רוזנבאום 1 פינת יוסף אליהו בדירה קטנה, שתי קומות מעל דירת שני החדרים שבה חיו במשך 30 שנה עליזה ומנחם בגין. האב יונה היה איש ביטוח, ממנהלי ירדניה.

הילדים שיחקו ברחוב ואחד המקומות החביבים עליהם היה השטח שעליו ניצב בניין "הבימה" וסביבו היו עצים בלבד. גרוניס זכור כילד שקט אך בעל חוש הומור, שלבושו נקי. גם ביתם היה מסודר ונעים, ומצבם הכלכלי היה נוח. חסיה מילוא, בתו של מנחם בגין, היתה חברתה של חנה, אחותו של אשר. "זו היתה משפחה מסורתית, מקסימה ונעימה", היא אומרת. "רוב הזמן הייתי בחברת הבנות. ישבנו על הגדר והיה ברור שאשר לא עשה שטויות עם הבנים, אבל היה שמח, נעים שיחה ותמיד מנומס".

דניאל אלכסנדרוביץ', המבוגר מגרוניס בשנתיים, התגורר ברוזנבאום 4 והיה חברו הטוב של בני בגין. אלכסנדרוביץ' שומר עותק מהביטאון השכונתי שהודפס על נייר ורדרד, ובשני עמודיו דווח על המלחמות עם ילדי שכונות אחרות, לצד תוצאות אליפויות הריצה. אלוף הסיבוב הקטן רץ מרוזנבאום עד יהודה הלוי; אלוף הסיבוב הגדול גמא את האזור שכולל את רחוב הנביאים. אחד הילדים קיבל סטופר, ואת תלבושת הספורט - חולצות עם פסים כחול-לבן ומכנסיים קצרים - הביאו לילדים בני הזוג בגין מביקור במחנה הנוער של בית"ר בדרום אפריקה בשנות ה-50. הם שיחקו כדוריד וכדורגל. מדי שנה הוקמה מדורה לתפארת, וכשבני בגין קיבל מסרטה הם חלמו לצלם סרט על פי חסמב"ה.

"אשר גרוניס היה קטן מאיתנו אבל כבר אז ניכר עליו שהוא רציני", אומר אלכסנדרוביץ'. "המשפחה היתה דתית והוריו היו מזוהים עם מפלגת הציונים הכלליים. הוריו היו מופנמים ושקטים, וגם אשר וחנה היו כאלה. היתה מין עצבות במשפחה. אני זוכר את זה אולי כי אני ממשפחה סואנת שמשכה תשומת לב. אשר היה קצת כנוע, ענו ומופנם".

החברים זוכרים שהאב יונה גרוניס נחשב בשכונה לאיש מכובד והגון, וכשהיה חוזר הביתה מהעבודה נהג לומר שלום קפוץ ואדיב לילדים. האם היתה אלגנטית ומכובדת, וכולם זוכרים את עיניה הכחולות המיוחדות, ואת העובדה שמעולם לא ביקשה מחבריו לא לדרוך על השטיח. דוד לוריא, מהנדס במקצועו, היה ועודנו חברו הטוב של גרוניס. "אמו היתה אישיות בלתי רגילה וחמה, שבא לחבק אותה. אשה משכמה ומעלה ברמת הידע וההשכלה, ובעיקר הרגש. היא קראה המון, וכשלמדנו כימיה היא לימדה אותנו. אחרי שהאב מת היא פירנסה את ילדיה ועבדה כספרנית במכון ז'בוטינסקי". היא לא נישאה שוב. בשנות חייה האחרונות, כשחלתה ושהתה במחלקה גריאטרית במוסד ירושלמי, בנה ביקר אותו בקביעות וטיפל בה במסירות ובאהבה. בינואר ימלאו עשר שנים למותה.

הקייס הראשון בבית הספר

גרוניס הילד היטיב לכדרר, והיה מבקיע שערים מוצלח, אומר לוריא, אבל לפני הכל, הוא היה משוגע על עיתונים. "הוא בילה כל יום כמה שעות בחנות וקרא את כל העיתונים. היתה נהוגה אז צנזורה, ובכתבות שצונזרו היו שטחים לבנים שהצנזורה מחקה. אבל כשהעיתון רצה ליידע את הציבור במידע המצונזר, הם היו שותלים ליד הידיעה הבעייתית ידיעה נוספת שקשורה לאותו נושא, ומתוך ההקשר אפשר היה להבין במה מדובר. אשר הפך את זה לאתגר יומיומי, והיה מסיק מה הוסתר מהציבור.

"היתה לו התמחות מוזרה נוספת. הוא הכיר את המספר הסידורי של כל האוטובוסים בעיר וכשהחליפו את האוטובוסים בין הקווים זה הטריד אותו. פעם נסענו לבריכה והוא ניגש לנהג ותהה מדוע אוטובוס מספר איקס הועבר מקו 5 למשל, לקו 4. הנהג כמעט חבט בו".

ככל הילדים שלמדו בבית הספר הממלכתי-דתי ביל"ו, ששכן בצפון שדרות רוטשילד, גרוניס חבש ברט. "הכריחו אותנו להתפלל בבוקר בבית הכנסת, ומי שאיחר חטף עונש", מספר לוריא. אחת לשבועיים התקיימו מסיבות עונג שבת שבהן נישאה הרצאה ומקהלת בית הכנסת בהדרכת החזן שלמה רביץ זימרה את התפילות. "החינוך של ביל"ו הרחיק אותנו מהדת", מדגיש לוריא.

מכיתה ג' למדו שיעורי משנה, ומכיתה ה' שיננו טעמים. בשיעורי גמרא נכחו רק תלמידים נבחרים שתוגמלו במענקי לימוד. גרוניס ולוריא לא היו ביניהם.

גרוניס היה "קצת ילד פרא", אומר לוריא, ועל כך חטף לא פעם. "המורה כצנלסון סימן אותו ובכל פעם שהיה רעש בכיתה הוא לא היה מסתובב אפילו, והיה מצווה: 'גרוניס החוצה'. יום אחד הוא צעק 'גרוניס החוצה', ואשר בכלל לא היה בכיתה באותו יום. סיפרתי לו והוא אמר, 'אני אראה לו'. למחרת הוא בא כשאמו התומכת לצדו, והצליח להוכיח למנהל שכצנלסון מתנכל לו. זה היה הקייס הראשון שלו כעורך דין. המורה נאלץ להתנצל בפניו".

בבר המצווה שלו, גרוניס עלה לתורה בבית הכנסת השכונתי ליד קופת חולים זמנהוף, שבו נהג אביו להתפלל. משם יצאה גם הלווייתו של האב ב-61'. יונה גרוניס נפטר בדצמבר, בדיוק לפני 50 שנה, כשבנו היה תלמיד בשישית. בין ההולכים אחר הארון היה גם השכן מנחם בגין. גם שייקה קורנטייר, חבר ילדות, מהנדס המתגורר בארצות הברית, היה שם. "אשר המופנם לא חשף את רגשותיו", הוא נזכר. "המשפחה שמרה על פרטיותה ומופנמותה. הכאב היה גדול".

גם קורנטייר שומר על קשר עם גרוניס. "עד גיל 14 הבילוי העיקרי שלנו היה בקולנוע. אהבנו מערבונים, סרטי מתח ואקשן", הוא מספר. "בסוכה השכונתית שיחקנו קלפים וקצת עישנו רויאל דובק 10, מסוג השטויות שעושים בילדות. היו לנו מלחמות נגד שכונות אחרות. עשינו מעשי קונדס כמו להפחיד עוברים ושבים עם נחש מגומי שחור. אני הלכתי לצופים, הוא לא הלך לשום תנועה".

בתיכון, התקבל קורנטייר לעירוני א', גרוניס נרשם לגאולה, "כי הציונים שלו לא היו טובים. נשארנו חברים בשכונה. כאוהדי מכבי הלכנו למשחקי כדורגל וכדורסל, אהבנו לדבר על בנות. היה לו 'תיאבון' אבל הוא לא סיפר על מישהי שהוא יצא איתה. הוא אהב להסתכל על בנות וקנה המידה שלו ליופי היה רגליים חטובות".

גרוניס המשיך עם לוריא לתיכון גאולה. "לבד משיעורי מולדת, שזה היה מקצוע שהוא אהב, הציונים שלו היו ממוצעים", אומר לוריא. "לא היה לנו סיכוי להתקבל לעירוני א'".

גאולה, שנוסד ב-1920 כבית הספר התיכוני למסחר, היה בראשית שנותיו מוסד יוקרתי שבוגריו התקבלו לאוניברסיטה העברית ולטכניון בלי בחינות כניסה. עם בוגריו נמנים רמטכ"לים, משפטנים, בנקאים, רופאים ומשורר אחד, נתן זך. בהמשך הידרדר מעמדו. במחצית השנייה של שנות ה-50, הוא לא נחשב לבית ספר טוב.

גם רון גילעם, מטפל אלטרנטיבי, זוכר שלבית הספר הגיעו "הנידחים והמושפלים שלא התקבלו לעירוני א' או ה'". דפנה גבע, שופטת בדימוס שהיתה בת כיתה של גרוניס, זוכרת שלמדו שם ילדי המעמד הזעיר-בורגני שהוריהם יכלו לממן את שכר הלימוד הגבוה. "גרוניס לא בלט אבל הוא היה שקט, נוח לבריות ונעים הליכות, ותמיד נורא בסדר כזה", היא אומרת. "הוא היה תלמיד טוב שישב בקדמת הכיתה והיה חביב המורים".

התלמידים אהבו לחקות את מהרשק, המורה למתמטיקה. את זרצקי, המורה לאנגלית, העריצו בשל עדינותה. בהפסקות השפריצו מים, יצאו לטיולי גדנ"ע והשתתפו בצעדת ארבעת הימים. למצדה הם העפילו ברגל, בשביל הנחש, וזכורים לטוב המסלולים בנגב בשיטפונות. יש הזוכרים שבשישית, לאחר שאביו נפטר, גרוניס הסיר את כיסוי הראש.

בשביעית חילקו אותם למגמות, וגרוניס עבר ללמוד בכיתה הביולוגית. בן כיתתו אלכס בראומן, רופא פנימאי, זוכר שהוא "לא היה מהבולטים בכיתה. סגור ומאוד שקט ולא היו לו הרבה חברים. הוא לא עשה שטויות עם החבר'ה".

גדעון בר לב, רואה חשבון, מספר שהוא וגרוניס שיחקו שח, טיילו בשכונה ורבצו על הברזלים. "חיבבתי אותו כי הוא היה הגון, ישר ושקט ולא עשה רוח. הוא היה ידען גדול בתחומים כמו פוליטיקה והיסטוריה. היה לו קול עבה והוא הרשים כי דיבר ברצינות. הוא לא נתפס כחנון, אלא ככבד-ראש. הוא לא סיפר בדיחות אבל היה ציני והתייחס לדברים באירוניה". דן אופיר, פנסיונר של צה"ל, מספר שכבר בימי התיכון גרוניס היה נחוש ללמוד משפטים.

גילעם, שהיה אלוף בית הספר בקפיצה לגובה, זוכר את גרוניס "קצת 'יורם', למדן נצחי שהמורים אהבו. כשהתחילו המסיבות הסלוניות, הוא לא הגיע".

בי"א ביולוגית למדה אולה אופטובסקי, שהיתה מושא הערצתם של הבנים, אומר גילעם, והיתה גם נורית פ', עם הגזרה המושלמת, והיתה נערה אחרת שגרוניס חלם עליה ולבסוף כבש את לבה. אותו מחזור, בן ארבע כיתות, הניב בין השאר שלושה רופאים, שופט עליון ושתי שופטות.

איש של יציבות

עם סיום התיכון, התגייס גרוניס לצה"ל ושירת בחיל האוויר. עוד בטרם השתחרר, התחיל ללמוד משפטים בקורסי הערב, בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. חבריו לאולמות הלימוד זוכרים שהיה שקדן גדול ולא אחד מהחבר'ה - לא הסתפח לשום קבוצה ולא היה מאלה שיושבים בשורות הקדמיות, קרוב מדי למרצים. בהמשך, כשהפך למתרגל, "הוא לא היה הטיפוס שמתאהבים בו", אבל הסטודנטים העריכו אותו.

פרופ' אמנון רובינשטיין (בין חותמי העצומה נגד "חוק גרוניס") היה מרצה שלו, ובחר בו כאסיסטנט. "גרוניס אינטליגנטי ובעל מחשבה מקורית ועצמאית", הוא אומר. "חשבתי שעתידו לא באקדמיה והמלצתי לו ללכת לשפיטה. באקדמיה נדרשת יכולת לשבת ולחקור. זו עבודת נמלים וזה לא משהו שתפור עליו. הוא משפטן מעולה והמוח שלו יותר יצירתי. הייתי מתייעץ איתו והוא תמיד היה פורה ברעיונות. אופיו ואורח החשיבה שלו התאימו יותר לשיפוט".

ב-68' החל גרוניס את שנת ההתמחות הראשונה שלו אצל שלמה לוין, שהיה אז שופט בית משפט השלום ורשם בית המשפט המחוזי. לוין המליץ, וגרוניס עשה את שנת ההתמחות השנייה שלו אצל אמנון גולדנברג ממשרד ש. הורוביץ ושות'. לוין אומר שרק על הטובים הוא המליץ. "גרוניס הרשים אותי מאוד", הוא אומר. "הוא מצפוני ומעמיק. כשעסקנו בתיק מסוים הוא חזר למחרת בבוקר לאחר שחשב על כך בלילה והציע לבחון את העניין מאספקט חדש".

אז גם נבט הקשר המיוחד בין השניים, וכשגרוניס נסע ללמוד לתואר מוסמך במשפטים בארצות הברית, ומאוחר יותר עשה דוקטורט בטורונטו, הוא הקפיד לשמור על קשר מכתבים עם לוין. לוריא מוסיף, שההחלטה ללמוד בחו"ל גמלה בלבו של גרוניס כי האמין שחובתו לשלוט בשפה האנגלית ולהרחיב את ידיעותיו במשפט בריטי ואמריקאי.

הנסיעה לארצות הברית קטעה את הרומן בין גרוניס לרנה שהם (לימים משל). היא קיוותה שהקשר לא יינתק, אבל הזמן עשה את שלו. חברותיה לא התפלאו כשהקשר עם גרוניס חודש שנים לאחר מכן, והסתיים בנישואיהם. "היא תמיד רצתה אותו", הן אומרות (ראו מסגרת).

עם שובו ארצה מקנדה, עם תואר דוקטור, החל גרוניס ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לא תמיד הוא עשה שם חיל. במשך כשלוש שנים היה חבר סגל ההוראה במשרה מלאה, והעביר קורסים על הזכות להפגין במקומות ציבוריים ועל הפיקוח החוקי-משפטי על המינהל הציבורי. מ-78' לימד קורס למשפט מינהלי, מקצוע שנחשב חשוב ואחד מהקשים, אומר עמית מאותה התקופה. לדבריו, גרוניס כנראה לא נתפס כמרצה מתאים לתחום זה וכעבור שנתיים חדל ללמד משפט מינהלי. התחום נותר בסמכותם של שני מרצים בעלי מוניטין, ד"ר ברוך ברכה וד"ר אריאל רוזן צבי.

גרוניס המשיך ללמד בפקולטה דיני תכנון ובנייה ועד 87' היה חבר סגל במשרה חלקית. פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, היה דיקן הפקולטה בעת שגרוניס התקבל לעבודה בה. "מקצועו העיקרי היה משפט מינהלי", אומר פרופ' פרידמן. "במרבית המקצועות מרצים מתחלפים. איני זוכר את הפרטים. הוא משפטן מצוין ואמליץ עליו לכל תפקיד" (כעבור שנים, כששלמה לוין פרש מהוראת משפט מינהלי במכללה למינהל, הוא המליץ על גרוניס כמחליפו. לדעת לוין, בלט גרוניס כמרצה מצוין).

ב-81' שידך ידידו דוד לוריא בינו לבין עורך הדין ד"ר משה וינברג, שקיבל את ד"ר גרוניס לעבודה במשרדו, העוסק בתחום האזרחי-מסחרי. וינברג התרשם לטובה מהרצינות של גרוניס וזיהה שהוא יסודי, קורא פסקי דין ומתמצת אותם בכרטיסיות, וראה בו תופעה חריגה בשל היותו אנציקלופדיה משפטית ומי שחי ממש את הצדדים התיאורטיים של המשפט.

במשך שבע שנות עבודתו במשרד, תחילה כשכיר ובהמשך כשותף (בעל 12 אחוז מהבעלות), טיפל גרוניס בתיקים בענייני תכנון ובנייה, היה אחראי על המחשוב במשרד וטיפל גם בקבלת עובדים.

השופט בדימוס שלמה לוין ספק מחייך ספק מחמיץ פנים, כשאומרים לו שאין זה סוד שגרוניס היה הפרוטז'ה שלו ושהוא, לוין, תרם להעפלתו למרומי בית המשפט העליון. שיתוף הפעולה בין השניים היווה תחנה משמעותיות בדרכו של גרוניס אל כס המשפט.

השופט לוין כתב תשעה ספרים מקצועיים ובהם ספר על פשיטות רגל. לפני כ-12 שנה הוא גייס לעזרתו את גרוניס כדי להוציא לאור מהדורה שנייה של הספר. בשנה שעברה ראתה אור המהדורה השלישית המעודכנת (מחירה 850 שקל). על שתי המהדורות חתומים לוין וגרוניס, שהיה אמון על ההרחבה והעדכון של הספרים.

משפטנים רבים מאמינים שזה אחד הדברים שסללו את דרכו של גרוניס מעמדת עורך דין בשוק הפרטי היישר למשרת שופט בבית המשפט המחוזי, בלי "לעבור" דרך בית משפט השלום. כששופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב טירקל, כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הוא חיפש מועמדים ברמה גבוהה. לוין צילצל ואמר שיש לו מועמד נהדר. לגרוניס היו המלצות חמות גם מאנשי אקדמיה.

בתשובה על שאלה בעניין אמר לוין: "אם כתבתי המלצות חמות על גרוניס, הן כנראה נכונות. הוא שופט מצוין שמכיר את המערכת השיפוטית וניחן בשאר רוח וכוח יצירה שיפוטי. האם אני המנטור שלו? זה כבר עניין לרכילות. יכול להיות".

במשך שמונה השנים שלו במחוזי בבאר שבע עסק גרוניס בעיקר בתיקי פירוקים ובכינוסים של חברות. טירקל ורעייתו חיבבו אותו מאוד ועשו ככל האפשר כדי לקרבו.

"אני ציוני בהשקפת עולמי וגם גרוניס ציוני", אומר השופט לוין, אבל מגלה שעל פוליטיקה הם מעולם לא דיברו. לוין מחייך כשהוא נשאל אם סוד הקסם של יחסיהם הוא האהבה לפרוצדורה. למרות פער הגילים ביניהם, כ-12 שנה, השניים חברים. לוין לא מעלה על דעתו שיחסיו עם גרוניס מושתתים על איזושהי תועלתיות; הערכה הדדית על רקע מקצועי והעבודה המשותפת על הספרים מתחזקת את הקשר ביניהם.

ב-96' עבר גרוניס מבאר שבע לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-2002 הוא קיבל מינוי זמני לבית המשפט העליון וכעבור שנה זכה במינוי הקבע. אין זה סוד שלוין, אז בשנת כהונתו האחרונה בעליון, ניהל מאבק על מינויו של גרוניס. מאבק משמע לעשות סבב טלפונים, לשכנע ולגייס את תמיכת כולם בנימוק שגרוניס הוא שופט מצוין. לדעת לוין הוא גם יהיה נשיא מצוין לא פחות.

"האיש מתמצא בנושאים רבים", אומר לוין. "אנשים שלא מכירים אותו אומרים שהוא שמרן ויבשושי. גם עלי אמרו. אנשים בונים לעצמם חומה חיצונית, סוג של תדמית. זה לא בהכרח נכון. כדי לעשות עבודה טובה עליך לשחק לפעמים משחק. יש לו תחושה חזקה של צדק, מה נכון ומה לא. אני מניח שהוא תופס את עצמו כסמכות. זו תכונה שמתפתחת עם השנים.

"הוא חרוץ, מיושב בדעתו, הגון, שקול", אומר טירקל. "אני לא מבין מדוע צריך להגדיר כשמרן שופט שעובד לפי הכללים. הייתי מגדיר אותו כמאוזן. את גרוניס מאפיינת היציבות המשפטית, הוא שייך לקבוצה שחושבת שצריך לפרש את החוק בצורה מרוסנת ומאופקת. גרוניס הוא טיפוס של יציבות".

הוא גם סבור, שלגרוניס מגיע מה שמגיע, כי גם שופטים הם בני אדם רגילים. "למה גרוניס צריך לקום ולהגיד שהוא מוותר על תפקיד נשיא בית המשפט העליון?" תוהה טירקל. "אני תמיד אומר שאנחנו השופטים בעליון לא כאלה גדולים. ואם אנחנו גדולים, זה בזכות זה שאנחנו עומדים על הכתפיים של השופטים הגדולים שקדמו לנו. ביניהם היה השופט זילברג, שהיה מגדולי שופטי ישראל, וכשהגיע תורו להתמנות כנשיא הוא אמר: לא, תודה. זה המקרה היחיד ששופט ויתר על הנשיאות. למה שגרוניס יוותר? הוא יעשה בתפקידו במשך כמעט שלוש שנים, ולאחר שיפרוש יתלו תמונת שמן שלו על קיר הזהב פה בכניסה".*

 


 

יכול גם לבטל

הצצה בפסקי הדין שלו, מראה שהשופט גרוניס אינו תמיד שמרן

מאז קיבל מינוי של קבע כשופט בבית המשפט העליון, ב-2003, כתב גרוניס מאות פסקי דין, שמהם עולה השקפתו השמרנית. אבל ישנן גם דוגמאות שמעידות על ההפך.

1. בעתירה של מוחמד בכרי, נגד ההחלטה לאסור את הקרנת סרטו "ג'נין ג'נין", הצטרף גרוניס לעמדה שנטתה לכיוון הליברלי והסכים עם דעתה של השופטת דליה דורנר שקבעה כי "פגיעתו של הסרט ברגשות הציבור, ובתוך כך ברגשות בני המשפחות השכולות והחיילים שלחמו במחנה ג'נין, אינה עולה כדי פגיעה בלתי נסבלת על פי אמות מידה של חברה ליברלית ופתוחה", והוסיפה שהמועצה אינה מוסמכת "להגביל ביטויים פוליטיים או אידיאולוגיים גם אם השלטון או רוב הציבור חולקים עליהם".

2. בפרשת הפרטת בתי הסוהר, הצטרף לחבריו בהרכב בפסק דין שביטל את החוק המאפשר הקמת בתי כלא בבעלות פרטית, וביסס את עמדתו על הזכות לחירות מחוק יסוד: האדם וחירותו.

מצד שני, רבות הן עדיין הדוגמאות המעידות על תפיסתו בדבר הזהירות שיש לנקוט בביטול חקיקה, גם חקיקת משנה.

3. בעתירה לבטל תקנות המאפשרות פיטום אווזים, נותר גרוניס בדעת מיעוט, והתנגד בנחישות לביטולן. "אילו קיבלנו את טענתה של העותרת כי פיטום אווזים אסור", כתב, "היינו צריכים לומר כי הן שר החקלאות הן ועדת החינוך השחיתו מלאכתם לריק והתקינו תקנות הסותרות את החוק".

4. גרוניס פסק נגד ביטול חוק האזרחות. הוא הזהיר מפני "ההגדרה הרחבה מאוד של הזכות החוקתית, כשיטתו של חברי הנשיא (אהרן ברק)", התריע מפני "זילות של הזכויות החוקתיות" וקבע כי עלולה להתעורר בעיה מעשית הנוגעת "ליכולתם של בתי המשפט להתמודד השכם והערב עם טענות חוקתיות".

5. שתי עתירות נגד החלטת הממשלה להקים ועדה ממשלתית לבדיקת התנהלות הדרג המדיני ומערכת הביטחון במלחמת לבנון השנייה הונחו לפתחו של בג"ץ. גרוניס דחה את העתירות, קבע כי בית המשפט חייב לנקוט "ריסון עצמי" ולא להתערב בהחלטות הרשות המבצעת.

 


 

תוכנית פרישה

מתי צפויים לפרוש מתפקידם השופטים המכהנים בעליון

1. דורית ביניש - 28.2.12
2. אליעזר ריבלין - 28.5.12
3. עדנה ארבל - 22.6.14
4. אשר דן גרוניס - 17.1.15
5. אליקים רובינשטיין - 13.6.17
6. סלים ג'ובראן - 4.8.17
7. מרים נאור - 26.10.17
8. חנן מלצר - 12.4.21
9. ניל הנדל - 27.4.22
10. אסתר חיות - 16.10.23
11. יורם דנציגר - 26.11.23
12. עוזי פוגלמן - 6.10.24
13. יצחק עמית - 20.10.28

חוק גרוניס, תזכורת

"חוק גרוניס" נועד לבטל את המגבלה הקיימת היום בחוק, שלפיה למי שמתמנה לנשיא בית המשפט העליון חייב להיות אופק כהונה של לפחות שלוש שנים, עד לפרישתו משיפוט בגיל 70. התיקון נוסף לחוק בתקופת השר לשעבר דניאל פרידמן.

לאור המצב החוקי לפני התיקון, גרוניס לא יכול לשמש כנשיא, שכן במועד פרישתה של ביניש בסוף פברואר בשנה הבאה, יישאר לו לכהן פחות משלוש שנים עד לפרישה (שכן הוא יהיה בן 67 ומספר שבועות). חוק גרוניס נועד להסיר המגבלה של אופק כהונה, ולסלול לגרוניס את הדרך לנשיאות העליון.

בוחרים שופטים, בוחרים נשיא

הוועדה לבחירת שופטים מורכבת משני שרים, שני חברי כנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין ושלושה שופטי עליון. בסך הכל תשעה חברים, כששר המשפטים נאמן הוא יו"ר הוועדה.

על פי החוק, בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת רוב של לפחות שבעה מתוך תשעה מחברי הוועדה. לבחירת נשיא - רוב רגיל.

מאז קום המדינה נשתמרה מסורת הסניוריטי, לפיה ותיק השופטים בבית המשפט העליון מתמנה לנשיא. לאחרונה, מערערים חברים בוועדה על המסורת, וטוענים כי אין לה תוקף עוד, וכי על הוועדה לבחור את הטוב והמתאים מבין השופטים בעליון לתפקיד ולאו דווקא את הוותיק מביניהם בבית המשפט.

במקרה, מי שאמור להתמנות על פי הסניוריטי - גרוניס - הוא גם מי שזוכה לתמיכת החברים מהימין בוועדה, כך שנראה כי עם או בלי שיטת הסניוריטי, גרוניס צפוי לזכות בתמיכת הוועדה.

תומר זרחין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו