טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הענק ויורשו: על הביוגרפיה של אריאל שרון

הביוגרפיה שחיבר גלעד שרון על אביו מתארת אותו כאדם, מצביא ופוליטיקאי נטול פגמים. אבל זהו גם ספר שמבקש לתקן את דימויו הציבורי של המחבר

תגובות

שרון: חייו של מנהיג

גלעד שרון. הוצאת מטר, 600 עמ', 138 שקלים

בסתיו 1991 כתב אריאל שרון מאמר הספד על משה דיין, במלאות עשר שנים למותו. במאמר, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ונשא את הכותרת "את המיתוס הזה לא צריך לנתץ", טען שרון כי "רום קומתו של דיין כמנהיג מן העם, ממערכות הקרב, הזכיר ליריביו ללא הרף את ממדיהם הטבעיים, על כך לא יכלו לסלוח לו". במקום נוסף במאמר נקבע כי "הקנאה האישית והטינה הפוליטית עיוורו לא אחת את עיני מבקריו של האיש, שמעולם לא כבדו שערי ישראל על כתפיו". את ההספד סיים שרון כך: "מי ייתן ונלמד ממעשיו ומדרכו, בהם גבה והרחיק מכל בני דורו". קריאה חוזרת בהספד הזה מעוררת את התחושה כי לא על דיין המנוח כתב אותו שרון, אלא דווקא על עצמו. רוח הדברים של המאמר הקצר ההוא דומה באופן מדהים לרוח הנושבת מן הביוגרפיה החדשה שכתב על אריאל שרון בנו גלעד.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

לגרסת הבן, הבעיות והתקלות בקריירה המופלאה של שרון נבעו אך ורק ממקור אחד: צרות העין והרוע של אנשים קטנים וקנאים שלא היו מסוגלים להבין או לשאת את גדולתו האדירה של אביו. בספר הזה האב הוא תמיד צודק וקורבן. "היכולת האדירה שלו לסחוף את אנשיו ואת היחידות עליהן פיקד להישגים המדהימים אליהם הגיעו", מתפייט הבן על דמות האב, "כמו הגיבוי שנתן לאנשיו והעובדה שמעולם לא ברח מאחריות או הטיל אותה על מי מפקודיו - שבו את לב אוהביו תמיד. אבל כל זה הקים לו שונאים רבים ועורר קנאה רבה. הרי כולם, גם הבינוניים, רצו לחיות".

וכולם בספר הזה, מלבד שרון האב, היו - במקרה הטוב - אנשים בינוניים: מהרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור שהקפיאו את קידומו הצבאי, דרך דוד אלעזר וחיים בר-לב שפעלו ממניעים אישיים וניסו לבלום אותו מלהגיע להישגים צבאיים במלחמת יום הכיפורים, ועד יצחק רבין ("אדם לא חזק", על פי גלעד שרון), נתניהו ("שקרן") ואולמרט (שרון לא ראה בו יורש), ורבים נוספים.

ארכיון צה"ל

הרי אתה גיבור

גלעד שרון הוא לא הראשון ולא היחיד שכתב על חיי ומעשי אביו: יעקב שרת ערך ופירסם את יומנו האישי של אביו, משה שרת - מסמך שקשה להגזים בחשיבותו ההיסטורית; הפרופ' עפרה נבו-אשכול כתבה ספר על ההומור של לוי אשכול, שמתאר את הצד האנושי והאירוני באופיו של אביה; יעל דיין כתבה את ספרה "אבי, בתו", שמתאר בגלוי את ההתנהגות המינית הפרועה של אביה, משה דיין. ספרו החדש של גלעד שרון שונה מהספרים שצוינו - הוא כעין ביוגרפיה מפורטת ועמוסת תיעוד - אריאל שרון שמר הכל: כולל פתקים שקיבל מעמיתיו בישיבות הממשלה - שמשמשת כתב הגנה טוטאלי על גיבורה. הספר הוקדש ל"בני המשפחה ובמיוחד לך, אבא, הרי אתה גיבור הספר, גיבור בכלל". מדרך ההקדשה אפשר להבין את מטרתו של גלעד - למלא את תפקידו של אורי דן המנוח, שהיה גדול התועמלנים ששרון גידל בחצרו הביזנטית.

לטוב ולרע, אריאל שרון נטל חלק משמעותי בקורות מדינת ישראל. בחלק הראשון של חייו הציבוריים הוא היה איש צבא: השתתף בכל המלחמות והיה ידוע כמצביא אמיץ, נועז ובעל תחבולות. אך מצד שני, הוא היה ידוע גם כאיש ריב ומדון, שלא היה מסוגל לכבד מרות, שלא תמיד אמר דברי אמת ושהסתבך בתקריות דמים. בחלק השני של חייו הוא היה איש פוליטי - יותר משלושה עשורים כיהן בתפקידי מפתח בממשלות רבות - ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ושורה ארוכה של עוד תפקידים מיניסטריאליים. דימויו כאישיות פוליטית היה דומה לדימויו כגנרל: בעל תכונות חיוביות: עוצמה, יוזמה ואנרגיות אדירות - סוג של "בולדוזר" - אולם היו לו תכונות פחות חיוביות. הוא הסתכסך עם כל ראשי הממשלות שכיהן תחתיהם - ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו, היה בעל לשון קשה וגסה (דוגמה בוטה לכך הם הדברים שאמר לסגן ראש הממשלה יגאל ידין בישיבת הממשלה: "הסגן! הפשיט אותך ערום ועריה!"). כן הוטל ספק ביושרו האישי ונטען כי הוא מסוגל לשבור את הכלים ואת הכללים כשרצה לממש את שאיפותיו. העיתונאי עוזי בנזימן הגדיר אותו כאדם ש"לא עוצר באדום".

משה מילנר / לע"מ

אך כל הצדדים הפחות יפים, החסרונות, החולשות והכתמים השחורים של האב נמחקו לחלוטין מהספר הקומיסרי שכתב הבן. בספר הזה, אריאל שרון הוא אדם נטול פגמים או צללים שתרם את התרומה העצומה ביותר לביטחונה של מדינת ישראל: על פי הספר, הוא אדריכל הניצחון האמיתי של מלחמת ששת הימים; הוא האיש שחזה, בניגוד לכל השאננים והמנותקים, את מלחמת יום הכיפורים ובסוף ניצח אותה; הוא שאחראי להפצצת הכור בעיראק; הוא שהביס את הטרור המשתולל; והוא שניצח על המלחמה הראשונה והמוצלחת בלבנון. כל אירוע שנוי במחלוקת שבו נטל אביו חלק עובר בידי הבן האוהב שיפוץ קוסמטי יעיל יותר מזה שתעניק רונית רפאל ללקוחותיה: מהטבח בקיביה ועד פעולותיה של יחידה 101; ממרד הקצינים במלחמת ששת הימים ועד למאבקי האגו בצמרת המטכ"ל במלחמת יום הכיפורים.

בחלקו הראשון של הספר, למשל, מפליג גלעד שרון בתיאור הערצתו של דוד בן גוריון את אביו, שכמובן, "לא הוסיפה לפופולריות שלו". הוא מעדיף להתעלם ממשפט אלמותי שכתב בן גוריון על שרון ביומנו: "אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו היה מנהיג צבאי למופת".

בראשית 1978, שרון "הקים" יישוביי דמה בפתחת רפיח כדי לפגוע במשא ומתן לשלום עם המצרים. מעשה זה כמעט והכשיל את השיחות עם המצרים; בעמ' 221 בספר כותב גלעד כי "במאי 1980 עזר ויצמן התפטר מהממשלה, ותיק הביטחון נשאר בידי מנחם בגין". גלעד לא מציין כי אביו ערך אז מלחמת עולם כדי להתמנות לתפקיד, אך נכשל. רבים חששו אז מהמינוי של שרון וסגן ראש הממשלה שמחה ארליך אמר כי "שרון כשר הביטחון מסוגל להקיף את הכנסת בטנקים"; ב-1984 שרון רצה להתמנות לתפקיד שולי יחסית, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, אולם חברי חבר הנאמנים של הסוכנות פסלו אותו על הסף. מבחינת שרון סיפור זה היה מביך ומביש ולכן הוא כלל לא מצוין בספר. דוגמאות אלה הן טיפה בים ההתעלמויות במוצר הסלקטיבי הזה.

כל האנטי הזה

לשיא מגיעים הדברים בתיאורה של מלחמת לבנון הראשונה, אותה מלחמה שעמדה כענן שחור מעל ראשו של אריאל שרון במשך שנים ארוכות. את מלחמת הברירה הזאת מגדיר הבן כ"בלתי נמנעת" ואת תוצאותיה כטובות: "ממשלת בגין גילתה אחריות כלפי אזרחי ישראל, קבעה יעדים ברורים למלחמה ועמדה בהם", קובע הבן על אותו אירוע טראומטי שחולל מלחמת אזרחים קרה ושבר עמוק בתוך הצבא. על תפקודו והתנהגותו של אבא שלו בעת מלחמת לבנון גלעד כותב כי שרון נהג כשר ביטחון מוכשר, לויאלי ונאיבי, שנפל כטרף לשיניהם המדממות של פוליטיקאים ציניים: "אבא שלי... עם כל ניסיונו, היה תמים. הוא היה קורבן של האווירה העכורה ששררה בימי המלחמה - ההפגנות נגד המלחמה, התקפות האופוזיציה והתקשורת, כל האנטי הזה דרש קורבן. מישהו שישלם בראשו".

ל"תליינים" שערפו את ראשו של אביו מקדיש גלעד תיאור מדהים מההלוויה של עליזה בגין, שנערכה בנובמבר 1982. היו אלה ימים סוערים עבור שרון - ועדת כהן לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות חקרה אז מדי יום את טבח הפלנגות בתושבי סברה ושתילה וגורלו הפוליטי של שרון עמד מנגד. בין הקברים ואלפי המלווים שם לב שרון לשני אנשים שעקבו אחריו במבטם: "שתי דמויות, כובעים שחורים לראשיהן, עניבות שחורות ומעילים שחורים. הם הלכו מאחוריו ונעצו בו מבט אפל. לאחר הלוויה נסע אבא שלי לנאום בכנסת. בעומדו על הדוכן הוא ראה מולו, ביציע האורחים, את אותן דמויות. הן ישבו ביחד ונעצו בו אותו מבט. כמו זוג עורבים שחורים שעוקבים אחריו. היו אלה השופטים כהן וברק, שניים מתוך שלושת חברי ועדת החקירה. מבטם לא הותיר אצלו ספק".

רון אלון

כך, במשפט אחד, הופכים שני שופטים הגונים שעשו את מלאכתם נאמנה למעין צמד סוכני חרש במשטרה חשאית של שלטון עריץ. שרי הממשלה שאישרו את מסקנות הוועדה, שהמליצה כי שרון יתפטר ולא ישמש עוד כשר ביטחון, עשו זאת מקנאה אישית בלבד. בזמן שהממשלה התכנסה, כך על פי תיאורו של גלעד, נשמעו מחוץ לחדר ישיבות הממשלה קריאות קצביות של אוהדיו: "אריק, אריק". "הקריאות של אלה שתמכו בו", מנתח גלעד, "הן שהשפיעו על השרים. הם לא סבלו את התמיכה הזאת בתוך מחנה הליכוד". זמן קצר לאחר ההדחה, סקר שרון משמר כבוד של חיילים בטקס פרידתו ממשרד הביטחון. "עלתה בעיני רוחו דמותו של אביו סמואל, שאמר לו 37 שנים קודם לכן בכפר מל"ל: ‘לעולם, לעולם אל תשתתף בהסגרת יהודים'. ועכשיו אותם אנשי חירות הסגירו אותו, כך הרגיש".

אף מלה על שלאף

אבל הספר הזה לא נולד רק כדי לקלס ולרומם את דמותו של האב אריאל. יש לו תפקיד נוסף: לתקן את דימויו הציבורי של הבן גלעד, אולי בדרך לקריירה פוליטית עצמאית משלו. גלעד שרון הוא הכוכב הסמוי של הספר הזה. אנשי המשטרה שחקרו אותו בשלל פרשות שבהן הוא נחשד סיפרו בעבר כי מעולם לא נתקלו בחשוד ששמר בקנאות כזאת על זכות השתיקה. גם על כללי הנימוס הבסיסיים ביותר ("בוקר טוב", "מה שלומך?") פסח שרון ג'וניור כשבא ויצא ממתקניה של היחידה הארצית לחקירות הונאה בשנים בהן שימש אביו בתפקיד ראש הממשלה.

בנושאים אלה גם בספרו החדש ממשיך הבן לשמור על זכות השתיקה. לא תמצאו בספר עב הכרס הזה ולו פסקה אחת שמספקת את גרסתו של גלעד שרון לחלקו בשלל פרשות שהסעירו את המדינה, פרשות שליוו כצל כבד את כהונתו של אביו. גלעד לא משתף את הקוראים בסיבות שהביאו את איש העסקים המורשע דוד אפל לחתום אתו על חוזה של מיליונים תמורת שירותי ייעוץ לטובת קימום המיזם הגרנדיוזי של "האי היווני". לא תמצאו בספר גם את הסבריו של גלעד למיליוני הדולרים הנוספים שזרמו לחשבון הבנק שלו, על פי החשד מידיו של איל ההון האוסטרי מרטין שלאף; לא מופיעה הגרסה של גלעד למעורבותו בפרשת ההלוואה שקיבל אביו מהמיליונר הדרום-אפריקאי סיריל קרן; ואין בספר גם איזכור לפרשת העסקים המשותפים עם אריה גנגר.

גלעד שרון משווק את עצמו בספר הזה באופן חדש לגמרי: כיועץ צללים שסיפק לאב עצות זהב במשך הקריירה. גלעד הוא האיש שהבריק את ההתנתקות מרצועת עזה, הוא ששכנע את אביו למנות את בנימין נתניהו לשר האוצר והוא שהאמין - בניגוד לכל הפסימיים - שאביו יזכה בתפקיד ראש הממשלה.

ארכיון: איל ורשבסקי / באובאו

קטעים נרחבים בספר גם מוקדשים לפרישת המשנה האידיאולוגית של גלעד, שקשה להבין מה לה ולביוגרפיה על אביו. לעתים גלעד מותח ביקורת בספר על אירועים שהתרחשו בכלל אחרי שאביו שקע בתרדמת. על מבצע "עופרת יצוקה" הוא כועס במיוחד. הוא מצטט את דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בישיבת ממשלה שנערכה עשרה ימים לאחר תום המבצע וזמן מה לאחר שנורו כמה רקטות לעבר יישובי הדרום. "התגובה לירי", אמר אז אולמרט, תהיה בלתי מידתית ולא פרופורציונלית. "מעבר לפאתטיות של איומי הסרק, ישנה גם תקלה מהותית בהבנת הטרור והמלחמה בו", מגיב גלעד בזעם פובליציסטי, "מה זאת אומרת תגובה בלתי מידתית? מהי המידה הראויה? רקטה מול רקטה? המידה הראויה להפרת ריבונותה של ישראל ולנסיונות פגיעה באזרחיה היא תגובה קשה וחריפה. לא האויב יקבע את סוג הפגיעה ועוצמתה".

גלעד שרון אמנם התפקד למפלגת קדימה, אך עמדותיו כפי שהן משתקפות מהספר יכולות להתאים יותר למרחב הפוליטי שבין משה בוגי יעלון לאביגדור ליברמן. "הפלסטינים", כותב גלעד, "לא התגברו על תשוקתם לרצוח יהודים". כדי להדגים ולהדגיש את העמדה האידיאולוגית שלו, משלב גלעד לאורך כל הספר כרוניקה מתישה של אינספור אירועי טרור שהתרחשו נגד ישראלים בעשרות השנים האחרונות. כך, למשל, מתאר גלעד את מותו של יוחנן נהרי בראשית שנות ה-50: "כנופיית פדאיון רצחה את יוחנן בדקירות סכין ובמכות ולקחה את העדר שלו להרים... גם רצח של יהודי, הנובע מהשנאה הישנה, וגם שוד של רכוש יהודי - האידיאה של הטרור הפלסטיני". ובטרור הרצחני הזה, כך הוא מטיף, צריך להילחם בעוצמה, ממש כמו ש"אבא שלי" נלחם.

לאורכו של הספר, מחטיף גלעד מכות יבשות לדמויות מפתח בצמרת המדינה, בעיקר כאלה שניסו בשלב זה או אחר להתפשר עם השכנים. את אהוד אולמרט הוא מגדיר כאדם "יהיר וזחוח דעת" ואת ניסיונו להשיג שלום עם סוריה הוא מכנה כ"מעשה איוולת ששחרר את הסורים מבידודם וסלל את דרכם חזרה למשפחת העמים".

על שמעון פרס הוא מתנשא ולועג לו פעמים רבות: "בכל פעם שהוא רצה להיפגש עם ערפאת או עם מי מאנשיו והדבר היה נמנע ממנו, היו פניו נופלות כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע", הוא מתאר. "פרס הוא אדם נחמד. אפשר לשתות אתו וודקה, לאכול דג מלוח וליהנות בחברתו, כפי שעשינו אצלנו במשק. הוא יודע להעריך את יופיה של אשה וארוחה טובה. שנים ארוכות של ביקורים בפאריס חיזקו יכולות אלה. אני זוכר שבאחד הלילות, כשהיה שר בממשלה של אבא שלי, לקראת סוף פגישתם בביתנו, שלפתי בקבוק מהמקפיא ודג מלוח. האווירה היתה נעימה עד שהתחלנו לדבר על תוכניות השלום שלו עם הפלסטינים, אלה שהספיק לעשות ואלה, שתודה לאל, לא".

אילן אסייג

גלעד ממשיך ומתאר איך הטיח בפרס באותו מפגש לילי שתהליך אוסלו הביא אתו רק טרור. "בשלב מסוים אבא שלי הגן על פרס סמוק הפנים מהוודקה ומהוויכוח והוכיח אותי על הסגנון. אבל יכולתי לראות ולשמוע בקולו שהוא די מרוצה מכל העניין. הוא הרי הסכים עם הדברים". בקיצור, לפנינו ספר על הענק ויורשו.

יש סכנה שהמועמד שלנו ייבחר

נקודות האור הבודדות בספר הן ברגעים שבהם גלעד בוחר לשתף את הקוראים בחוש ההומור הסרקסטי והנפלא שהיה לאביו. בשנת 1990 התגייס שרון להציל את ממשלת שמיר הקורסת מ"התרגיל המסריח" של שמעון פרס. באחד הלילות פגש שרון בחורשה את אברהם שפירא מאגודת ישראל. "קצת מפחיד פה בלילה", אמר שפירא לשרון. "הרבה יותר מפחיד היה אם היית הולך עם שמיר לחולות ראשון", ענה לו שרון ברומזו לאליהו גלעדי, שאנשי הלח"י הוציאו להורג בהוראתו של שמיר.

במערכת הבחירות של 1996 גייס שרון את החרדים, את דוד לוי ואת רפאל איתן לתמוך בבנימין נתניהו, אז מועמד הליכוד לראשות הממשלה. "'יש סכנה שהמועמד שלנו ייבחר', היה אומר אבא שלי מדי יום בשובו מעוד פגישה או הופעה למען נתניהו", מזכיר גלעד בחיוך. כשכיהן כראש ממשלה, נהג שרון להקניט את יורשו אהוד אולמרט: "האינטראקציה הבולטת ביניהם במהלך ישיבות הממשלה שבהן נכח אולמרט היו ההערות שאבא שלי היה שולח לעברו ובהן היה מברך אותו על ביקורו במולדת בין נסיעותיו הרבות לחו"ל. מעברו של אולמרט היו מגיעים פתקים של היעלבויות השמורים אצלנו". כשביקר בפולין הקומוניסטית, ביקש שרון מאחד מידידיו להיכנס לחדרו במלון ולתרגם את הדברים הבאים לפולנית: "נשיא פולין מרחיק ראות. הוא כל כך מרחיק ראות עד שהתקין לנו פה מצלמות בחדר. מזל שלילי באה אתי לביקור. כך יהיה לו יותר מעניין לצפות".

פרק נוגע ללב בספר הוא זה שמתאר את מותו של בנו הבכור של שרון, גור, שבגיל 11 וחצי נהרג מפליטת כדור. מכתביו של שרון לבנו מעידים על צדדים עדינים ורגישים באישיותו.

אבל אלה רגעי חסד בודדים בספר הפלקטי הזה. אריאל שרון היה אישיות רבת ממדים שראויה לביוגרפיה מידיו של היסטוריון מיומן שיוכל לתאר באופן עגול ומורכב את דמותו, פועלו ואת התמורות החדות שחלו בעמדותיו כמו גם בדימויו הציבורי. לגלעד שרון עדיף לוותר על כתיבה היסטורית ולהתמקד בעסקים. בשדה הזה הוא כבר הוכיח את כישוריו.

הפרופ' יחיעם וייץ הוא היסטוריון של תולדות מדינת ישראל; בנו, עיתונאי "הארץ" גידי וייץ, פירסם תחקירים רבים על פרשת "האי היווני" ומרטין שלאף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות