שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסף פרידמן, נילי חנקין
אסף פרידמן, נילי חנקין

מקטורנים עם כריות ענקיות, מכנסי סקיני, שיער משוח בשמן, עניבות צעקניות, חצאיות קצרות ושפתון אדום ובוהק. לא, לא מדובר בהיפסטרים התל אביבים, אלא באבות והאמהות ההיסטוריים שלהם, הסטיליאגי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שסטלין החל לרדוף באובססיביות אלימה כל מה שעשוי להריח מקפיטליזם ומערביות, צצו ברחובות האפורים של מוסקווה, לנינגרד וערים נוספות בגוש המזרחי, צעירים צבעוניים ומוזרים שבלטו למרחקים. המחאה של הצעירים הללו, לרוב בני המעמד הבינוני-גבוה בברית המועצות, באה לידי ביטוי לא רק בחזות המוזרה שלהם, אלא גם בהערצה שלהם לג'אז.

>> סדרת הכתבות שתפורסם בשבועיים הקרובים באתר "הארץ", מנסה לצייר תמונה של מה שהיה נסתר מהעין ומהאוזן של תרבות המערב במשך עשרות שנים. כיצד השפיעו הפוליטיקה והמאורעות על המוסיקה ועל האנשים שיצרו וצרכו אותה? אילו עונשים הוטלו על הסוררים ואילו פרסים הוענקו למשתפי הפעולה התרבותיים? לחצו כאן לקריאת הכתבה הראשונה - סיפורו של הג'אז הסובייטי.

על פי אחת הסברות, השם סטיליאגי (Stilyagi) הגיע מן הז'רגון של מוסיקאי הג'אז, והוא מורכב משילוב בין שתי מילים מהשפה האנגלית – Steel ו- Style, המרמז על כך שהצעירים הללו מעתיקים בצורה עיוורת את סגנון החיים המערבי, בדגש על האופנה והמוסיקה. בני הנוער עצמם ראו בסטיליאגי תנועת מחאה ספונטנית נגד הנורמה הסובייטית הצבועה והאפרורית. מהות הדברים הייתה לשמור על מראה פרובוקטיבי, להתלבש בבגדים שהגיעו מחוץ לברית המועצות ולהאזין למוסיקה מערבית.

בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, אפילו שיחה אודות ג'אז נחשבה לעבירה פלילית וגם כזו אודות תרבות אמריקאית. כמעט מיותר לציין שהרשויות לא ממש ראו בעין יפה את החבורה הצבעונית והמוזרה, שלא רק שאימצה לעצמה את כל מה שפסול ואסור, אלא עשתה זאת באופן פומבי וצעקני. רשויות החוק הרבו לפשוט על מקומות המפגש שלהם וגם להיטפל אל הסטיליאגי ברחובות. פעמים רבות, כאשר הם לא נעצרו, היו השוטרים משחיתים את שיערם ובגדיהם. התקשורת בברית המועצות ליבתה את היצרים נגד החבורה הסוררת, הטיחה בהם עלבונות, ייחסה להם ביצוע פשעים ואפילו חיברה להם סלוגן חביב וקליט - "מי שמנגן היום ג'אז – מחר יבגוד במולדת". אין זה פלא שגם הרחוב הסובייטי הגיב בנוקשות. הסטיליאגי הותקפו לעתים קרובות בידי עוברי אורח, שהקניטו אותם והעניקו להם, בדיוק כמו השוטרים, תספורות ללא תשלום על שפת המדרכה.

הטריילר לסרט "סטיליאגי" (2008)

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הסטיליאגי, כמו רבים מאזרחי הגוש המזרחי, נאלצו ללקט בעצמם פיסות מהעולם שמעבר למסך הברזל כדי לקיים את תרבות המחתרת שלהם. אחד ממקורות המידע הללו היו החיילים הסובייטים ששירתו במדינות זרות במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. כשחיילי הצבא האדום שבו למולדתם, הם לא חזרו בידיים ריקות, הם הביאו עימם עיתוני אופנה, סרטים, תקליטים ובגדים. עולם עשיר ואסור של יופי ושפע שנגלה בפני הצעירים אחרי שנים של מלחמה ועוני ושבה את דמיונם. הסטיליאגים הסתמכו גם על דיפלומטים ובני משפחותיהם, כמו גם על בעלי מקצוע שהורשו לעבוד בחו"ל, והביאו בשובם טעימות של פרות אסורים. אלא שהכמות המוגבלת של המטעמים הזרים לא הספיקה כדי לקיים תת-תרבות כל כך משמעותית במדינה כל כך גדולה כמו ברית המועצות, וכאן נכנס לפעולה המוח הסובייטי החתרני.

סמידט הוא אחד המושגים המרכזיים בתרבות של ברית המועצות. המשמעות שלו היא הוצאה עצמית לאור, כלומר כל סוג של שכפול טקסטים וחומריים תרבותיים בצורה מחתרתית. בכל הנוגע למוסיקה, החל בעידן הג'אז, ולמעשה לאורך כל שנות חייה של ברית המועצות, שיכפלו היוצרים והמאזינים מוסיקה שנאסרה להשמעה. אלבומים שהגיעו מחו"ל ויצירות מקומיות שנאסרו להשמעה שוכפלו והופצו, תוך לקיחת סיכון לא קטן - בתקופתו של סטלין, מעשים מסוג זה נחשבו לעברה פלילית שדינה 3-5 שנות מאסר במחנה עבודה. התקליטים המשוכפלים זכו לכינוי "תקליטי עצמות", שכן הם נצרבו על גבי תשלילים של צילומי רנטגן שנקנו בפרוטות מבתי החולים, ונוגנו על גבי פטפונים. השכפולים זכו לשמות קוד דוגמת "עצמות", "צלעות" והמקורי מכולם "השלד של הסבתא שלי".

תערוכה המציגה תקליטים שנצרבו על גבי תשלילי רנטגן בשנות ה-50צילום: דמיטרי רוזקוב, וויקיפדיה

>> עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

מקור מידע נוסף של הסטיליאגי היו פיסות התרבות המעטות שהורשו להיכנס לברית המועצות. אחת מתספורות הגברים שאפיינו את התנועה שאבה את השראתה מהסרט "טרזן", ומגיבור סדרת הסרטים ג'וני וייסמילר. מסתבר שסטלין חיבב מאוד את סיפורו של הילד האנגלי שננטש בג'ונגל, והתיר את הקרנתה של סדרת הסרטים בברית המועצות. הסטיליאגי, עטו על המציאה.

ואולם, השראה לא הייתה המכשול היחידי בדרכם של הצעירים הסוררים אל הנחלה. כדי לאמץ לעצמך חזות צבעונית השואבת מתרבות המערב נדרשת גם ללא מעט עבודה קשה. בברית המועצות של אותן שנים, אם חשקה נפשך בבגדים מיוחדים נאלצת לתפור אותם בעצמך. אם רצית להשיג בדים צבעוניים היית צריך לרכוש אותם בשוק השחור או לתפור וללבוש את הווילונות של הבית. פעמים רבות הסטיליאגים צבעו את העניבות המשעממות שיכלו לקנות בחנויות כדי לשוות להם מראה מלא חיים. להיות היפסטר באותה תקופה לא היה עניין פשוט כלל וכלל.

אחת הדוגמאות המשעשעות לשיטת ה"עשה זאת בעצמך" של הסטיליאגי היא במנהג שאימצו לעצמם כיוון שראו בו מערבי ומתריס, לעיסת מסטיק. מקורות המידע המשובשים של ההיפסטרים הסובייטים גרמו להם לחשוב משום מה שלעיסה וולגארית היא סממן מערבי מקובל ואהוד, אלא שבברית המועצות של אותן שנים מסטיקים לא היו נפוצים כלל ועיקר והסטיליאגי נאלצו להסתפק בלעיסת פראפין, תרכובת אורגנית המשמשת להכנת נרות וציפוי גבינות.

מתוך הסרט "סטילאגי" (2008), המשחזר את הלבוש והתרבות של התקופה

תרבות הסטיליאגי שצמחה בברית המועצות כראקציה תרבותית למשטר המדכא של סטלין דמתה במובנים רבים לילדי הסווינג - תנועת מחאה של צעירים גרמנים שצמחה בתקופת המשטר הנאצי. גם ילדי הסווינג אימצו סגנון לבוש מערבי ואת מוסיקת הג'אז כהתרסה, אלא שהם עשו זאת נגד הנאציזם. התנועה עוררה את זעמם הן של השלטונות והן של תנועת הנוער ההיטלראי. היא הושמדה לבסוף ורבים מחבריה נשלחו למחנות ריכוז בהוראתו הישירה של מפקד ה-ס.ס היינריך הימלר. קריאת ההתרסה של התנועה הייתה "סווינג הייל".

אין בכוונתנו להשוות את התנאים החברתיים והפסיכולגים בין תקופת הסטיליאגי בברית המועצות לבין ישראל של ימנו. ובכל זאת, נדמה שישנן מספר נקודות השקה מעוררות מחשבה. בישראל של השנים האחרונות ישנו רנסנס של תרבות ההיפסטרים, לא רק במראה ובצורה, אלא בהוויה. התרסה תרבותית שלא נשענת על אידיאולוגיה פוליטית, אלא מנסה בכל הכוח להיות שונה ומוזרה לכל מה שרגיל. יתרה מכך, הסטיליאגי, שהיו תנועת מחאה לכל דבר ועניין, לא הגיעו משכבות האוכלוסייה שהיית מצפה שיישאו את הדגל. בניגוד למיליוני בני אדם באותה תקופה, הם לא סבלו מעוני ומרעב, אלא הגיעו משכבות מבוססות יחסית ועמידות, בדומה מאוד למחאה החברתית שניצתה בקיץ האחרון בשדרות רוטשילד והתפשטה ברחבי ישראל.

בשנת 1957, ארבע שנים לאחר מותו של סטלין, נערך במוסקווה פסטיבל נוער עולמי פרו-קומוניסטי בחסות המפלגה. ליריד הגיעו נערים ונערות מכל העולם, לרבות ממדינות מערביות ואפילו מארצות הברית, במה שהיה מפגן ראווה של התרבות והקדמה הסובייטית. המנהיגים הצעירים בברית המועצות, בניסיון להתנער מהמראה המיושן שלהם, אימצו למעשה את המראה, הסגנון והמוסיקה של אותם צעירים שרדפו עד לא מכבר. מאותו רגע והילך, הסיטלאגי מקבלים בהדרגה לגיטימציה, דבר שמוביל להיעלמותה של התנועה לחלוטין בשנות ה-60, כשחבריה מתבגרים וכאשר מגיע זמנה של תנועת הרוק לתפוס את במת האלטרנטיבה של ברית המועצות. המילה עצמה המשיכה להיות בשימוש במשך הרבה שנים, כסימון לאדם בעל מראה מסוגנן ופרובוקטיבי.

לצפייה בסרט סטיליאגי (כתוביות באנגלית): חלק 1 | חלק 2 | חלק 3

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ