בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקרה איש: עשר שנים למותו של ז'אק קתמור

האמנות שלו חשפה את השמרנות המקומית, האישיות שלו היתה מכשפת וטרגית. תערוכה חדשה מנסה להקנות לז'אק קתמור מקום ראוי בתרבות

15תגובות

הם קראו לו "הגורו", "המכשף", "המהפנט" ו"הנביא השחור". בכל אשר הלך, השתרך בעקבותיו של האמן ז'אק מורי קתמור שובל ארוך של נשים וגברים שלא עמדו בקסמו. הם העריצו אותו ונרתעו ממנו בו בזמן, הם סגדו לאמן הטוטאלי שבו אבל גם קצת פחדו מפניו, הם אהבו אותו אהבת אמת אבל הבינו שהאש היוקדת בו יכולה לכלות גם אותם.

הוא היה אינטלקטואל תמיר, בעל שיער שחור וארוך, זקן מעוצב בקפידה ועיניים שחורות שמבטן חודר ויוקד. מגפיו והז'אקט השחור הקליל והנצחי העניקו לו מראה כמעט מגונדר, והמבטא הצרפתי שלו השלים את התדמית של הזר המעט מוזר. מן החוץ הוא נראה כצעיר פאריסאי עדכני שריחף ברחובות תל אביב של שנות ה-60 והתעקש לחפש חירות ואהבה חופשית בלב לבה של השמרנות המפא"יניקית.

חייו כללו כה הרבה שיאים ונקודות שפל, עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, והיו עמוסים בכל כך הרבה נשים יפות, מעריצים, מסיבות פרועות, עירום, סקס, סמים למכביר וגם קצת רוקנרול, עד שבמשך השנים התפתו רבים לעסוק בפן הזה של תולדותיו, והזניחו את האספקט שהיה משמעותי לא פחות: האמנות. קתמור, שבספטמבר האחרון מלאו עשר שנים למותו, היה אמן רב-תחומי יוצא דופן לתקופתו. תערוכה חדשה שתיפתח ב-13 בינואר במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב (ראו מסגרת) תנסה להאיר את הפן הזה בחייו.

ארכיון ז'אק מורי קתמור

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

יש שעדיין זוכרים לקתמור את "מקרה אשה", סרטו האוונגרדי מ-1969 שהיה יצירה חריגה בנוף הקולנועי הישראלי של אותם ימים. ויש הזוכרים כי עמד בראשה של קבוצת האמנים התל-אביבית "העין השלישית", שחבריה יצרו מיצגים, סרטים ותערוכות, שהיו לא פעם פרובוקטיביים וכללו עירום והתייחסויות ישירות לסקס ולשימוש בסמים. ואולם, אורי דרומר, אוצר התערוכה החדשה, טוען כי מורשתו האמנותית של קתמור ראויה ליותר מבדלי הזיכרון הללו.

"ז'אק נשכח. אנשים פה שכחו אותו, ואין ספק שהוא לא זכה להכרה הראויה לו כאמן", אומר דרומר. "הוא היה קולנוען יוצא דופן, אחד מבכירי הקולנוענים שפעלו בארץ בתקופתו, הציע קול אחר ודימויים אחרים לקולנוע הישראלי. האחרות, השונות שלו בארץ באותן שנים היתה דרמטית, ולכן לא ידעו כאן לקרוא אותו. הוא בא מאסכולות אחרות, שעולם האמנות המקומי לא החשיב. הוא עורר הרבה תרעומת, חשף את השמרנות של עולם האמנות באותה תקופה והקדים את זמנו במובנים מסוימים. רק עכשיו, 40 שנה לאחר מכן, יש פתאום מקום לדברים האלה".

האהבה והמוות

ז'אק מורי נולד ב-1938 בקהיר למשפחה יהודית אמידה. אביו עסק בנדל"ן והיה בעליו של בית חרושת לאריחים. ז'אק למד בבית ספר ישועי, הכיר היטב את הנצרות וכמרבית יהודי העיר לא שלט בשפה הערבית ונחשף בעיקר לתרבות האירופית.

בן 19 יצא ללמוד אמנות בשווייץ ולאחר מכן התגורר כשנה בפאריס. הוא ביקר בתערוכות, שלח ידו ברישום, צפה בסרטים והתעמק בקריאה אובססיבית של ספרות, שירה ופילוסופיה.

לישראל בא ב-1960 ולאחר לימודים באולפן יצא לשירות צבאי מלא בחיל התותחנים. הבמאי וחוקר הקולנוע יגאל בורשטיין, ששירת אתו בצבא, מספר כי ההיכרות ביניהם החלה בהכנות למפגן הצבאי החיפה ב-1963, עת עמדו שניהם והתמסרו לציטוט קולני ומבודח של דברי שירה בצרפתית ובפולנית, תוך כדי גירוז קני התותחים.

"היתה בז'אק המון כריזמה. הוא היה צייר והיה רושם באופן כפייתי, בסגנון שהזכיר את מאטיס", מספר בורשטיין. "היתה לו ספרייה נהדרת, הוא היה מעודכן, ובכל מצב, באימון גדודי, בשמירות, היה רושם וקורא. אני זוכר שבין היתר קרא ספרים של ניטשה ושל המרקיז דה סאד, שאז לא שמעו עליו בכלל בארץ. היה לו חוש הומור נהדר. הוא היה מאוד משכיל, אינטליגנטי, מרשים, ובקסם שלו היה כובש אנשים. שנינו היינו עולים חדשים, היינו קצת אאוטסיידרים, ורצינו להיות מעורבים הרבה יותר מכפי שהיינו".

ארכיון ז'אק מורי קתמור

לאחר השירות הצבאי, חלקו השניים דירה שכורה בתל אביב. בטקסט שכתב בורשטיין לקטלוג התערוכה הוא מספר על הקסם שהילך קתמור על נשים. "מעולם לא פגשתי אדם מצליח כל כך אצל נשים כמו ידידי", כותב בורשטיין. "לצד כמה מהיפות בנשות תל אביב אירחה מיטתו גם רס"רית תימנייה מבה"ד 12, פקידת בנק עם שיער מאפיר, תיירת שוודית מסוממת, מבקרת כרטיסים באוטובוס, מורות, תלמידות - ז'אק טען שהוא אוהב את כולן ללא קשר לגיל, למקצוע, למוצא או למראה. הוא אהב נשים בפרינציפ - מעצם היותן נשים.

"הצלחותיו העניקו לו אומץ, הוא היה ניגש אליהן ברחוב, אחרי שיח קצר כבר ניאותו לשבת אתו בבית קפה, הוא שירטט את דיוקנאותיהן על מפית, לפנות ערב הייתי פוגש אותן בחדרנו ופורש בדיסקרטיות לסרט. מעולם לא למדתי כל כך הרבה על קולנוע כמו בתקופה שבה גרתי עם ז'אק".

עד מהרה התיידד קתמור עם מבחר אמנים תל-אביבים והתערה בחוגי הבוהמה. ב-1963 נשא לאשה את הלית ישורון, בתו של המשורר אבות ישורון, שהיתה אז דוגמנית יפהפייה. אביה היה זה שהציע לו להמיר את שם משפחתו לשם ישראלי, והציע את קתמור, משחק מלים בין "קת" ו"מור" - ארבע מיתות בצרפתית (quatre mortes). הצעיר הכריזמטי - שבמשך חייו ינהל דיאלוג מתמשך עם המוות ויקצה לו מקום מרכזי ביצירותיו - התלהב ומיהר לשנות את שמו לז'אק מורי קתמור.

ארכיון ז'אק מורי קתמור

הוא הירבה לצייר ולרשום, בעיקר עירום נשי, הציג את ציוריו בכמה תערוכות בשנות ה-60 ותקופה קצרה היה חלק מקבוצת "עשר פלוס". "אני מצייר נשים ומתאר בציורי מצבים אירוטיים מסיבה אחת בלבד: הצורות והקווים הנוצרים כאשר שני גופות מתחברים הם נפלאים", אמר קתמור בראיון עיתונאי ב-1964. "האווירה האירוטית היא עניין טפל, והאשה, כאמצעי בציור, היא מקרה. אין ברישומי אווירה אירוטית. מי שדווקא מתעקש למוצאה שם - שיבושם לו. אני אוהב בעירום את היופי הקר, הקרוב לשלמות. כל יופי הקרוב לשלמות הוא קר, כי בשלמות אין מקום לאנושיות".

הדברים הללו רלוונטיים מאוד ל"מקרה אשה", הסרט שעליו החל קתמור לעבוד כשנה לאחר מכן. אמנם לא היה לו כל ניסיון קולנועי, אך בעקבות היכרותו עם צלם הקולנוע אמנון סלומון ב-1965, ולאחר מפגש עם צלם הסטילס הצעיר צחי אוסטרובסקי, החליט קתמור לעבות תערוכת ציורים שתיכנן.

"הוא תיכנן אז להציג תערוכת ציורים שתעסוק בנושא ‘ארוס תנטוס' (האהבה והמוות), ולאחר שנפגשנו החליט לשלב בה את ציוריו עם צילומי סטילס שלי ועם סרט קצר שיקרין בה", מספר אוסטרובסקי. "לתקופתו, זה היה רעיון מתקדם. במשך שנה וחצי נפגשנו שלושתנו כמעט בכל שבת וחג וצילמנו. סלומון עבד אז כצלם באולפני גבע. בכל יום שישי הוא היה לוקח משם את המצלמה בלי שאף אחד שם לב, ובכל מוצאי שבת לקח מונית בחזרה לגבע, החזיר את המצלמה בשקט לארון - והיה כלא היה".

ארכיון ז'אק מורי קתמור

יחד עם צוות גדול של מתנדבים, ממעריציו של קתמור, צילמו השלושה את הסרט בדירתו ברחוב דיזנגוף. "הוא הוציא את כל הרהיטים לגג, צבע את כל הקירות בשחור ולבן, הוריד את כל התמונות מהקירות, והבית נהפך למעין סטודיו למשך חודשים ארוכים", נזכר אוסטרובסקי. "צילמנו כל מיני דברים שדימו התפוררות של הגוף הנשי, כמו צבע לבן שמתקלף מהעור וצילומים דרך ניילון ערפילי שמטשטש את הדמות. יריעות ניילון וחוטים היו כוכבים ראשיים בסרט הזה.

"דברים שצילמנו יכלו להיחשב אירוטיים", הוא מוסיף. "צילמנו את הלית ועוד בחורות יפהפיות שז'אק אסף בעיר ושיכנע לבוא להצטלם, בעירום או כמעט בעירום. יום אחד צילמנו ילדה סקנדינבית באקווריום זכוכית גדול, עם קלוז-אפים ועשן, וביום אחר הוא פיזר בחדר מראות בגדלים שונים ובזוויות שונות והציב במרכזו שלוש בחורות עירומות. הן שכבו בכל מיני תנוחות, זזו, ובגלל המראות נוצרה השתקפות אינסופית של הדמויות".

כאשר ישבו בחדר העריכה, עבר במקום אורי זוהר ושיכנע את קתמור להפוך את החומרים לסרט קולנוע. הוא קישר אותו עם אברהם דשא פשנל, זה הסכים להשקיע בסרט, וקתמור וסלומון ישבו וכתבו תסריט, סיפור מסגרת שבו יוכלו לשלב את החומרים שכבר צילמו.

העלילה המעורפלת תיארה מפגש בין פרסומאי (יוסי ספקטור) לדוגמנית (הלית ישורון), שמעבירים יחד יום ולילה בתל אביב וירושלים, והתמקדה בכוחנות הגברית אל מול היופי החולף והשבריריות הנשית.

"אם מתעלמים מכמה יומרות אמנותיות מיותרות שיש בסרט, הדימויים שיש בו מדהימים", אומר בורשטיין. "מראה הגופה המתגלגלת עטופה בבד לאורך המסדרון, למשל, הוא אחד הדימויים החזקים ביותר שנעשו בקולנוע בארץ".

טריפ רע

נישואיהם של הבמאי והשחקנית הראשית שלו לא שרדו. קתמור התאהב בדוגמנית אחרת שהשתתפה בצילומים, אן טוכמאייר. עד מהרה הוא נפרד מאשתו ועבר להתגורר עם אהובתו החדשה. "אם הלית ייצגה את הממסד האמנותי - אביה הרי היה משורר חשוב - אן ייצגה את הבוהמה", אומרת גיסתו של קתמור, דוריס מורי, המתגוררת בפאריס. "היא רצתה לחיות חיים מיוחדים, לא רגילים, והדלת בדירתם היתה תמיד פתוחה. הגיעו לשם אולי 30 איש ביום, שמעו יחד מוסיקה, נשארו עד מאוחר. התקופה הקשה של ז'אק החלה".

הדירה של בני הזוג היתה לאבן שואבת לאמנים ופרחי אמנות תל-אביבים והתמלאה בניחוחות של סמים קלים, בחלומות על מין חופשי ובהווי של ילדי פרחים ותרבות הנגד. מוסיקה של "פינק פלויד", "מודי בלוז" ו"גרייטפול דד" התנגנה ברקע, ספריו ותורתו של טימותי לירי עוררו דיונים נלהבים, ואווירה יצירתית ריחפה כל הזמן באוויר. החבורה הקבועה כללה בין היתר את אמנון סלומון, מבקר המוסיקה מיכאל רורברגר, המעצב הגרפי מישל אופטובסקי, הבמאי דוד גרינברג, השחקנית יעל אביב ובעלה צחי שני וכן עדית גודיק, אורלי ז'בין, אורי כוגן ודפנה ערוד.

ארכיון ז'אק מורי קתמור

קתמור היה המנהיג, הרוח החיה והמלכדת, ובראשותו יצאה החבורה למגוון פרויקטים אמנותיים. "עשינו כל מיני מיצגים", מספרת אביב, "ואני זוכרת שהקמנו תערוכה בסופרמרקט, ‘להביא את האמנות לרחוב' - לקחנו ציורים ופסלים, הצבנו אותם בתוך הסופר ותלינו תמונות עירום מעל מחלקת הבשר. ניתצנו את כל הפנתיאונים, את השמרנות, את הערכיות הישראליות הבסיסית של אותה תקופה, והתנסינו בעולמות חדשים".

אביב מסתייגת מהמלה "קומונה" שבה נהגו רבים לתאר את החבורה, שלימים נקראה "העין השלישית", על שם חנות תקליטים וספרים שפתחה ברחוב דיזנגוף (ונסגרה כעבור חודש בלבד בהוראת המשטרה). "זה היה יותר סלון תרבותי", היא אומרת. "לפעמים נשארנו לישון שלושה ימים בבית של ז'אק ואן, ואחר כך היינו עוברים לבית של מישהו אחר.

"היינו קבוצה של אאוטסיידרים, רובנו לא ילידי הארץ, ולא נשאנו על כתפינו את האתוס הציוני. זה היה סקס, סמים ורוקנרול, אבל גם היינו מדברים המון. במיוחד ז'אק. הוא היה שוחט את כל הפרות הקדושות ויוצא נגד הממסד ונגד החברה הבורגנית".

בשלב מסוים נפגש קתמור כמה פעמים עם הסופר יורם קניוק והם חשבו לעשות יחד סרט, שיתבסס על חומרים שלימים שימשו ליצירת ספרו של קניוק "היהודי האחרון". "הוא רצה לעשות סרט גרנדיוזי, אוונגרדי", מספר קניוק. "אני כתבתי רעיונות לסצינות, והוא משך לכיוון הגיהנום, רצה לצייר גיהנום, הוא היה אדם אפל מבפנים.

"הוא רצה לעשות פה מהפכה, היה מגלומן. הוא רצה להניח בארץ איזה מסד של מודרניזם, ראה סביבו אנשים מאוד מרובעים ורצה לחולל מהפכה תודעתית. מה בדיוק היתה התודעה הזאת אני לא ממש הבנתי, אבל הוא היה משוגע שרצה לשנות את העולם. המלכות שלו על האנשים שהתקבצו סביבו היתה של מחולל מהפכה".

השימוש הגלוי והמוצהר של חברי "העין השלישית" בסמים היה התרסה נגד הבורגנות והאמנות הממוסדת, וגם כלי לשחרור אמנותי. "דיברנו הרבה, לקחנו אל-אס-די, עישנו גראס", סיפרה טוכמאייר בראיון ל"ידיעות תל אביב" ב-2001. "הסמים היו דבר חשוב באידיאולוגיה. הם נועדו לפתוח את התודעה, לעזור לאנשים להיות אמנים". ואולם בורשטיין, שעדיין היה מיודד עם קתמור אבל התבונן על החבורה מן הצד, מספר: "היה לי קשה עם המעריצים והסמים. ז'אק התמכר והתמסר. זו היתה תחילת הסוף שלו כאמן. יותר קל לצרוך סמים מלצייר ולעשות סרטים, והוא בחר בדרך הקלה".

ארכיון ז'אק מורי קתמור

במשך התקופה הזאת המשיך קתמור לצייר וכן צילם עם סלומון כמה סרטים ניסיוניים. ב-1973 הוא צילם את הסרט הקצר "הבור", שבו תיאר ריטואל של קבירה עצמית. קתמור צילם את הסרט בהשפעת אל-אס-די, וההשלכות, ככל הנראה, היו הרסניות. "הוא חווה את זה בצורה מטורפת, וכנראה החוויה העוצמתית הזאת של אדם שנקבר הזיזה לו כמה ארונות בראש", מספר אלי גרוס, צלם שהתיידד עם בני הזוג כעבור כמה שנים באמסטרדם. "בעקבות זאת הוא עבר תקופה מאוד קשה, ומי שסבלה מזה במיוחד היתה אן. הוא התחרפן, הוציא הכל עליה. יום אחד היא סיפרה לי שהוא אפילו רדף אחריה עם סכין".

לאחר מלחמת יום כיפור, המשטרה עצרה שוב ושוב חברים בקבוצה בחשד לשימוש בסמים, ואט אט החלה "העין השלישית" להתפזר. רבים מחבריה עזבו לחו"ל, ובני הזוג קתמור היגרו לקנדה. קתמור נקלע למשבר נפשי עמוק, עד כדי ניסיון התאבדות, ואחיו נאלץ לנסוע מפאריס לקנדה כדי לטפל בו. אן יצאה להתאוורר בארצות הברית, ז'אק נשלח למסע התאוששות במזרח הרחוק, ובסופו של דבר נפגשו השניים בפאריס. ב-1975 החליטו לשים פעמיהם לאמסטרדם.

אמסטרדם של שנות ה-70 נדמתה כמקום המושלם לבני הזוג: היא הציעה תמיכה ממשלתית באמנים, אווירה קוסמופוליטית, סמים חוקיים ושחרור מיני. הם שכרו בית על סירה באחת התעלות ועד מהרה חזרו להיות מוקד עלייה לרגל, הפעם ליוצרים מקומיים, לישראלים שהתגוררו בעיר ולחברים שבאו מישראל.

קתמור צילם (עם סלומון) את "השוטה", סרט שתיעד את "פסטיבל השוטים" השנתי שהתקיים בעיר, החל ליצור הולוגרמות באמצעות שקפים צבעוניים והמשיך לרשום באובססיביות צורות מופשטות, עירום ואברי מין נשיים.

בתחילת שנות ה-80 עברו בני הזוג קתמור להתגורר בסקווט (בית עזוב), יחד עם האמן בוקי גרינברג. "גרנו שם יחד כמשפחה, שלישייה", הוא אומר. השלושה צרכו סמים בכמויות גדולות. קתמור הוקסם אז מגלויות אירוטיות שהיו נפוצות בתחילת המאה והחל לנצל את הקסם האישי שלו כדי ליצור בעצמו גלויות כאלה.

"היינו הולכים שלושתנו לבר", מספר גרינברג. "ז'אק היה מסמן איזו בחורה צעירה, ניגש אליה ומשכנע אותה לבוא אליו כדי להצטלם צילומים אמנותיים. אני ואן היינו נשארים בבר, והוא לקח את הבחורות הביתה. מהר מאוד הושלו שם הבגדים, נוספו כל מיני אובייקטים לצורך הצילום, ובדרך כלל כמובן זה גם היה מסתיים בזיון".

אן מצדה ניצלה את גישתה המשוחררת לסקס לצורך פרנסה. היא עבדה במועדון ברובע החלונות האדומים כחשפנית ופרפורמרית. "אן ראתה עצמה כמי שנועדה לקדם את נושא האהבה על פני האדמה", אומר גרינברג. "היא מאוד אהבה סקס ומצאה שם מקום להפגין את כישוריה כמלכת מין מבלי שהיה עליה להזדיין עם לקוחות. זה היה נפלא מבחינתה. כשאני הגדרתי את המופעים שם כאמנות מיצג, ז'אק התיר לה להופיע שם, והיא פרחה".

בשלב מסוים עברו בני הזוג לדירת קבע והתחילו לצרוך גם סמים קשים. אט אט הלך מצבם והידרדר. "היצירה נעשתה פחות ופחות משמעותית בחייו של ז'אק", מספר גרינברג, "וההידרדרות שלו היתה קשורה למעבר להרואין ולקוקאין. הוא התעסק בצילומי עירום של בחורות שמצא ברחוב, היה מעין גורו שהצליח לרתום לצדו כל מיני צעירים חסרי עמוד שדרה. הוא הציג אולי פעם או פעמיים בגלריות לא ממש נחשבות, הפסיק ליצור אמנות והתחיל לייצר תכשיטים וגלויות ולקנות חפצים.

"פתאום תחומי העניין שלו לא היו יצירתיים, הוא הפך להיות צרכן פאסיבי. הוא אמנם ישב בבית ורשם הרבה, אבל לא עשה שום דבר חדש או מעניין. אן סיפרה לי שכל הזמן אמר לה ‘אני נגמר' והאשים אותה בכך".

אנרגיה שהפכה לחור שחור

חברים מישראל שבאו לבקר ניסו לשכנע את קתמור לחזור לארץ, אך הוא סירב. "כולם אמרו לו לחזור לארץ, אבל הוא כנראה פחד. פחד מהצל של עצמו. כלפי חוץ היה החזק, היודע, המורה, אבל בפנים חשש שהוא נגמר, שאין לו יותר מה למכור מבחינה אמנותית. את המפלט מצא בסמים", אומר גרינברג.

"לז'אק תמיד היו התפרצויות, אבל אחרי שעבר לסמים קשים, ההתפרצויות האלה כבר גבלו בטירוף. כבר היה לא נעים לשהות במחיצתו", מספרת האמנית דפנה ערוד, שהיתה חברתה הקרובה של טוכמאייר. "זו לא היתה דעיכה אלא טירוף מוחלט. באתי יום אחד לדירה שלהם באמסטרדם, והדלת נפתחה רק 30 ס"מ, לשביל צר בין גבבות של כל מיני אוצרות מעורבים בפסולת, הררים שהגיעו עד לתקרה. הכל היה מלא בספרים, פמוטים, פסלים, דברים מפלסטיק שלא שווים כלום, עד התקרה, בערימות.

"במיטה שלהם היה שטח פנוי ברוחב 60 ס"מ, ששם היה פרוש שק שינה מרובב כתמי שומן, וסביבו מגדלים של ספרים שפחד אלוהים אם ייפלו. כשרצינו לשבת יחד, נאלצנו לשבת על המיטה, בשורה, ברגליים מקופלות, כי לא היה שום מקום פנוי אחר".

בסופו של דבר, ב-1994 חזרו בני הזוג לישראל ופנו לגמילה. אבל קתמור המיר את ההתמכרות לסמים בהתמכרות לאלכוהול. "אחרי שחזרו מאמסטרדם, פגשתי את שניהם בבית הסופר. הם גרו אצל מישהו שטיפל בהם, ואני ניסיתי לעזור להם", מספר קניוק. "דיברתי עם גלריות, סיפרתי שהוא עשה דברים מאוד מקוריים, חדשים, חזקים. הצעתי לעשות לו תערוכה או להוציא ספר של עבודותיו.

"אני זוכר גם שפגשתי אותו ואת אן בבית קפה ונתתי להם כסף. אני לא מעשירי העיר, אבל הם היו ממש רעבים ללחם, היו אבודים. היו מתים-חיים. שום הבעה לא היתה על פניהם. חיכו שיקרה להם משהו, נס. היה בהם משהו אפור ועצוב. הוא היה תמיד מלא עזות וזעם, ופתאום נהיה קטן ומסכן. בפעם אחרת כשנפגשנו, אני זוכר שכאשר קמנו ללכת, ראיתי אותם צועדים לפני, והם נראו כשני צללים. אני זוכר שחשבתי שאני רואה אנשים מובלים אל מותם. צלליות שכבר היו מתות".

ארכיון ז'אק מורי קתמור

קתמור אובחן כסובל מדמנציה, ולקראת סוף שנות ה-90 אושפז בבית חולים. בספטמבר 2001 נקבע מותו, ושלוש שנים לאחר מכן מתה טוכמאייר באמסטרדם. "ז'אק היה אדם שלא הצליח להגיע למיצוי עצמי. היתה לו כמות אדירה של אנרגיה בתוכו, אבל כידוע, כמויות גדולות של אנרגיה יכולות גם להפוך לחור שחור", אומר אלי גרוס. "הוא שפע חוכמה, יצירתיות וידע, היה אנציקלופדיה מהלכת ואינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, אבל לא הצליח להפוך לאמן גדול, לבמאי גדול, אף על פי שהיו לו כל הכישורים לכך. היה בו גאון שלא הצליח להגיע למיצוי, וזה גרם לו תסכול גדול".

"אני קצת כועס עליו. מרגיש שבגד", אומר בורשטיין. "הוא היה האמן הראשון שהכרתי ועשה עלי רושם מוחץ. אני התחלתי לעסוק בקולנוע בהשפעתו. היתה בו הבטחה גדולה, גם בהתנהלות שלו וגם ביצירה שלו. הוא יצר הבטחה של אדם שמתמסר לאמנות שלו, שהיא חשובה יותר מכל. היה לו כישרון נפלא לרישום, אבל זה לא הספיק לו.

"בשלב מסוים בחייו הוא הפך להיות חשוב יותר מהיצירה שלו, וזה היה תחילת הסוף, כי כדי לאשש את החשיבות העצמית שלו, הוא התחיל להקיף עצמו בנהנתנים ומעריצים סוג ב' ובסמים. הרבה סמים. הוא הפסיק לצייר, הפסיק לעשות סרטים והחל לסחור בגלויות דואר ישנות. הוא איבד מהברק שלו, איבד את ההומור, צילם תמונות חצי פורנוגרפיות של בחורות הולנדיות, היה פתטי.

"כשחזר לארץ, הוא התחיל לעבוד כשומר ברכבת. אן סיפרה לי ששכב שעות מול הטלוויזיה ולא עשה כלום. נפגשנו פעם, אבל אני העדפתי לשמר את הזיכרון שלו כאיש חזק. כשהוא היה קורא צעיר של ניטשה, ז'אק מאוד אהב כוח, אהב חוזק. היה לו הרבה בוז לחלשים ולחולשה. ובסופו של דבר, הוא חזר לפה חלש, אכול מסמים, חולה, וזה היה מאוד מדכא. היה מתאים לו יותר למות צעיר, אבל הוא אהב לחיות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו