שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אבל השריטה הפנימית אינה נרפאת

סרטו של אלמודובר, "העור שבו אני חי", הוא מחווה למוזות כולן, אבל בעיקר למוזה של היצירה הפלסטית, הציור והפיסול, ולאלת היופי והאהבה אפרודיטה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

היה היה באי של אפרודיטה פסל ושמו פיגמליון. יום אחד ראה פיגמליון את בנותיו של תושב האי פרופואטוס, שהכחיש את אלהותה של אפרודיטה, מאבדות כל בושה, ומוציאות עצמן לזנות. זה היה העונש שהשיתה עליו אפרודיטה על שכפר באלהותה. בעקבות כל אלה גמר פיגמליון אומר שאין לו עוד עניין בנשים, וברא בשנהב פסל של אשה. היא היתה יפה כדי כך שהתאהב בה. בחגה של אפרודיטה הקריב קורבן לאלה והתפלל שפסל השנהב שלו יהפוך בשר ודם. בשובו הביתה נשק לשפתי הפסל והנה שפתותיה מפיקות חום. הוא נשק לשדיה והנה הם רכים. הוא הבין שאפרודיטה נענתה לבקשתו. אז נשאה לאשה. לימים נקראה גלתיאה - זו הלבנה כחלב - כשם נימפת הים.

המנתח הפלסטי ד"ר רוברט לדגארד, הגיבור הקר והמנוכר בסרטו של פדרו אלמודובר "העור שבו אני חי", הוא פיגמליון המודרני, שאינו בורא אשה בשנהב אלא בבשר ודם, כאלוהים שיצר את האשה מצלע אדם. לעצמו ולבני האדם הוא מבקש ליצור עור בלתי פגיע, חסין נגד מחלות, עקיצות ופגיעות אחרות.

העור - כסות האדם - הוא האבר הגדול ביותר והפגיע ביותר של גופנו, עד שיש המאמינים שהעור הוא האספקלריה של הנפש, וכל פגם בו, או מחלה התוקפת אותו, מקורם בעיוותי הנפש או בסיוטיה. עורו של האדם הוא מעטפת עדינה וחסרת הגנה. ליונקים אחרים יש פרווה, או עור עבה ושומני (לווייתנים, דולפינים), לדגים יש קשקשים שמגנים על עורם, לעופות - נוצות. ואילו האדם הוא בעל חיים שהשיל את פרוותו כדי לקנות תחתיה יתרונות מסוימים, כמו תבונה ויצירתיות. אבל תמורת אלה שילם מחיר גבוה, כי נהפך לפגיע, אולי יותר מכל שאר יצורי העולם החי. כך קשורה הפגיעות ביצירתיות קשר בל ינותק. היצירתיות מביאה עמה תיקון ל"מחלות" שממיטה על האדם פגיעותו, אבל אינה מרפאה אותה. אולי היא בגד, אבל שריון לא תוכל להיות.

תמונה מתוך הסרט "העור שאני חי בו"

רוברט, גיבורו של אלמודובר, הוא איש פגוע אנושות, באופן שאי אפשר לתקן: שכול (שני אובדנים), בגידה וכישלון מקצועי. רוברט, המומחה בכירורגיה פלסטית, המצוין במקצוע מכל עמיתיו, נכשל כישלון חרוץ משלא הצליח להחזיר לאשתו את צלמה לאחר שהושחתו פניה בדליקה; כשראתה את בבואתה משתקפת בזגוגית החלון, התאבדה (ההיפוך של נרקיסוס). אסון נוסף נחת עליו כשבתו התאבדה. אין תמה אפוא, שדוקטור לדגארד נעשה קר כאיזמל המתכת שבידו. מנותק מרגשותיו, הוא מבודד את האני שלו מכל מה שעשוי לפגוע בו ומבקש דרך להפוך את העור לבלתי פגיע ולהעניק לו חסינות. כך הוא מפתח עור סינתטי, קשיח, שאפילו יתושים לא יוכלו לעקוץ.

בסרטו של אלמודובר "העור שאני חי בו" (אולי "גר בו" מדויק יותר), אני רואה בעיקר מחווה רבת עוצמה למתת שניתנה לאדם במחיר פגיעותו: היצירתיות שלו. הסרט הוא מחווה למוזות כולן, אבל בעיקר לזו של היצירה הפלסטית, הציור והפיסול, ולאלת היופי והאהבה אפרודיטה, או בשמה הרומי, ונוס.

אלמודובר מתכתב בסרט עם יצירות אמנות רבות שמופיעה בהן ונוס, כמו בציוריו של טיציאן (ונוס מאורבינו, ונוס עם נגן עוגב) או בציור של גויה "מאחה העירומה", המתכתב עם טיציאן. אף עולה על הדעת "אולימפיה" של מאנה, המתכתב עם הקודמים, וכן הציור הגדול התלוי ליד ציורו של טיציאן על קיר בית האחוזה שבו מתרחש הסיפור, פרי מכחולו של גיירמו פרז ויילטה, ידידו של אלמודובר, ציור המתכתב עם ונוס של בוטיצ'לי.

כאורפיאוס היורד אל השאול להעלות ממנה את אהובתו בכישוף-נגן, או כדיוניסוס הבא לחלץ את אריאדנה מן האי שבו נטש אותה אהובה תיזיאוס, כך מנסה רוברט, גיבורו של אלמודובר, להחיות את אהובותיו בדרכו, על ידי בריאת אשה מצלעו של גבר. זו מומחיותו: הוא מנתח פלסטי, והוא הרב-אמן בסיפור הזה.

אין פלא אפוא שעם פתיחת הסרט מופיע בו מיד אזכור של הפסלת הצרפתייה-האמריקאית בת זמננו, לואיז בורז'ואה, שדימוייה מלווים את הסרט כמעט עד סופו. מדוע בחר אלמודובר דווקא בלואיז בורז'ואה? אולי על שום האסוציאציה הטבעית, שהוליכה אותו משם הרומאן שעיבד לסרט, "העכביש" מאת טיירי ז'ונקה, אל העכביש הענקי הניצב ברחבת המוזיאון של בילבאו, מעשה ידיה של בורז'ואה, פסל שהיא מכנה בשם "אמא", והוא לדבריה "אודה לאמי. היא היתה ידידתי הטובה ביותר, היא טוותה. משפחתי עסקה ברסטורציה של שטיחי קיר. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים, המביאים מחלות כידוע". באופן זה, בטווייתה, בהיותה עכביש, היא מגנה על סביבתה. גם כאן יש קשר חבוי בין אלמודובר לבורז'ואה, שהרי גיבורו עושה ניסויים ביצירת עור בלתי פגיע לעקיצות יתושים.

ד"ר לדגארד ממלא בסרט את תפקיד אלוהים מצד אחד, ואת תפקיד הבן הטוב מהצד האחר. למריליה, האם הגדולה, שצלב מנצנץ על חזה, שני בנים, קין והבל, או מוטב יעקב ועשו. האחד הוא רוברט, הבן האהוב והטוב, שאותו היא מטפחת ולו היא עוזרת ועליו היא מגנה, והשני, זקה, הוא הבן הרע והדחוי, המתחפש לנמר-מפלץ. זקה הוא הצייד, הבוגד והאנס, המסריח מעור חיה. האם ובניה הם ברזילאים. אלמודובר מרחיק אותם אל הארץ הפראית שמחוץ לתרבות, אבל ברזיל היא גם מולדת השירים הנפלאים שאלמודובר משבץ לעתים בסרטיו, כמו ב"דבר אליה", בצילום ההופעה של הזמר הברזילאי הגדול קאיטנו ולוזו.

כל פרט ופרט בסרט מחושבים. לצערי, לא הצלחתי לקרוא את שם הספר של אליס מונרו, המועלה אל האסירה של ד"ר לדגארד יחד עם המזון. אני מנחשת כי מדובר ב"הבריחה", שעליו, כך נמסר, יהיה מבוסס סרטו הבא של אלמודובר.

האמנות היא המתת שנקנתה במחיר הפגיעות שבהשלת העור, המתת שבסיועה נתעצבו מיתוסים עתיקים וארכי-טיפים עתיקים רבי עוצמה. עורן של נשים רך וענוג מזה של הגברים, מה שגורם להן להיות פגיעות מהם, ומאוימות על ידי נמרים כזקה אחיו של רוברט, הלובש את הפרווה שהושלה ונעשה שוב חסין מפני פגיעות. רוברט הורג אותו, כי אנס את יציר כפיו וחיללה.

אנס אחר הוא בחור צעיר ושמו ויסנטה, ששמו מוסב מאוחר יותר לוורה (אמיתית). גם הוא יוצר. הוא יוצר בובות שמולבשות בשמלות, כשם שזקה עוטה את עור הנמר. זנב הנמר של זקה, הפאלוס הגדול, המכאיב לנערה כשהיא נאנסת על ידיו, מתנועע בפראות כשהוא יוצא לטרף. מין הטרוסקסואלי או מין שבא באהבה לא מתממש בסרט הזה. אפילו לא באונס שאונס ויסנטה - יוצר הבובות - את נורמה, בתו חולת הנפש של רוברט, שמידרדרת עוד יותר אחרי ניסיון האונס ומזהה באביה, המבקר אותה בבית החולים, את התוקף.

אחת הסצינות המצמררות בסרט היא דיאלוג החרשים המתנהל בין ויסנטה ונורמה קודם האונס ובמהלכו. רוברט נוקם במי שמביא את בתו לידי התאבדות בעקבות האונס בכך שהוא מסרס את האנס והופך אותו לאשה-בובה. אני משוכנעת שסירוס אנסים הוא פנטסיה של כל אשה, ולאו דווקא של קורבן, בכל תרבות. רוברט מסיר מוויסנטה את איום הפאלוס, ויוצר תחתיו חור שצריך להרחיבו לאט לאט, כדי שאפשר יהיה להיכנס אליו.

מה פשר הנקמה הזאת? מה פשר העונש הזה? האם פירוש הדבר, הפיכתו של האנס לנאנס בפוטנציה, כדי שיבין את תוצאותיו הנוראות של מעשה כזה? ובד בבד מימוש המהות הפנימית שלו כיוצר בובות - כלומר: אובייקטים דוממים משוללי אנושיות, שאין להם דיבור?

בהיותו זכר יצר ויסנטה בובות של חלון ראווה. כנקבה, ורה, הוא מבצע תרגילי יוגה שמשחזרים בדייקנות תנוחות פסלים של בורז'ואה, ופסלונים רכים הדומים לעבודותיה. כן היא הופכת את קיר תא הכלא שלה לקנבס ענק שעליו היא כותבת מספרים, תאריכים ואותיות, ורושמת ביניהם רישומים קטנים, בדרך כלל בתים. במקום אחד אפשר לקרוא "האמנות מושיעה". האומנם האמנות מושיעה, או שמא היא סופחת כאב?

באחת התמונות הראשונות מורדת ורה בבוראה על ידי שריטות שהיא שורטת בעור המושלם והבלתי פגיע כביכול שהוא יצר בשבילה. רוברט מרפא את השריטות בעדינות ובסבלנות רבה. יצירתו חייבת להיות מושלמת, אבל השריטה הפנימית אינה נרפאת, המרד והכעס אינם שוככים. וכאשר הוא מגלה חולשה ומתאהב בברואתו, הוא מביא על עצמו את המוות. ורה מסיימת את ציור הקיר שלה בספרה 2012. האם זה מבטא את תקוותה לשוב ולהיות גבר? או את תקוותה להשתחרר מכלאה בשנת עתיד זו, ולחזור הביתה? אין זה ברור, כמו דברים רבים בסרט המסתיים בתמונת הסליל הכפול, שאינם נפתרים או מתפענחים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ