בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתאחד עם אללה ולהישאר פילוסוף

900 שנה למותו אל-ע'זאלי, ששילב את המיסטיקה הצופית והפילוסופיה היוונית בדרך אל חיים דתיים שלמים, ולא בכדי זכה בכינוי "הרמב"ם של המוסלמים"

2תגובות

לפני 900 שנה, ב-1111, הלך לעולמו אחד מגדולי המנהיגים הדתיים שקמו למאמיני האסלאם, אבו חאמד מאחמד אל-ע'זאלי (הגייה: אל-רזאלי). התאריך "העגול" צוין בשנה שחלפה בכנסים ברחבי העולם וגם בירושלים, בערב שהוקדש לו ולמיסטיקה האסלאמית.

כדי להמחיש את שיעור קומתו של אל-ע'זאלי, "מחיה הדת" (מחיי אד-דין), "מופת האסלאם" (חג'ת אל-אסלאם), כפי שנהוג לכנותו, אתלה בדברי תקי אד-דין אחמד אבן תימיה, המשפטן והתיאולוג החנבלי הידוע מדמשק של המאות ה-13-14, שהגדיר את אל-ע'זאלי כרמב"ם (מוסא בן מימון) של המוסלמים. שניהם, הוא אומר, משלבים את מורשת הנביאים ואת מורשת הפילוסופיה היוונית ומפרשים בדרך אלגורית את מורשת הנביאים בעזרת הפילוסופיה. ואכן, אל-ע'זאלי שילב בהגותו ובכתיבתו את כל תחומי הדעת החשובים בעולם האסלאם בתקופתו - הלכה, לפי האסכולה השאפיעית, תיאולוגיה, בנוסח אשערי - שתי אסכולות שמייצגות, כל אחת בתחומה, פשרה בין רציונליזם למסורת - ומיסטיקה (צופיות - תצופ) בגילויה המתון, הנומיסטי, הנאמן לחוק הדתי.

אל-ע'זאלי חי ופעל בתקופת "התחייה הסונית". בתקופה זו, תהליך ההתנתקות של תרבות האסלאם ממקורותיה הזרים והסתגרותה בדל"ת אמותיה היה בעיצומו, כמעין תגובת נגד הן להתפשטות ההשפעה השיעית והן ל"רנסנס של האסלאם", שבו, כמאה שנה קודם לכן, הגיעה לשיא הסינתיזה בין תרבות האסלאם ובין התרבויות השכנות, בעיקר היוונית והפרסית. והנה, בניגוד לרוח תקופתו, העז אל-ע'זאלי לשוב ולבחון בשיטתיות את תורותיה של הפילוסופיה היוונית, שבימיו נדחקה אל מחוץ למוסדות החינוך הגבוה שבחסות השליטים.

כתיאולוג מוסלמי פסל כמובן מכל וכל את המטאפיסיקה של הפילוסופים היוונים, ועל כך התפלמס אתם: הוא סירב לזהות את אלוהים עם "הסיבה הראשונה" בלבד וסבר, להפך, שהוא מתערב עד לפרטי פרטים בנעשה בעולם; הוא צידד ברעיון תחיית המתים הגופנית, לא רק הנפשית; ראה את העולם כ"חדש" ושלל את התפישה שהעולם קיים מאז ומעולם. לעומת זאת, את מדעי הטבע, את הלוגיקה, תורת הנפש ותורת המידות של הפילוסופים לא דחה דחייה עקרונית, ולמעשה נסמך בהגותו על ענפים מסוימים ללא שום היסוס. אבו בכר אבן אל-ערבי, אחד מתלמידיו, העיד על אל-ע'זאלי כי למרות מאמציו לא הצליח מעולם להיחלץ ממעגל הפילוסופים שבו נלכד, כביכול.

דוגמה שולית אמנם אבל מעניינת, לא רק לדמיון הכללי בין אל-ע'זאלי לרמב"ם, אלא גם לאפשרות ההשפעה שלו על הרמב"ם, שנולד כ-37 שנים אחרי מות אל-ע'זאלי ומת ב-1204, מתגלה בבירור מקור הכותרת "מורה הנבוכים". למרבה ההפתעה נמצא בחיבורו הגדול של אל-ע'זאלי, "אחיאא עלום אד-דין" (החייאת מדעי הדת), שהיה מוכר, לפחות בחלקו, לרמב"ם ושעליו ארחיב מעט את הדיבור בהמשך, את הצירוף "מורה הנבוכים" כשם תואר של אלוהים, לא פחות. למשל, "ואללה, יתעלה, הוא הפטרון המצליח את דרך ההולך לאור המופת של אדון השליחים (הנביא מאחמד) בעניין המידות, מצבי הנפש ושאר ציוני הדרך של הדת והוא (אללה) הנו מורה הנבוכים והנענה לקריאת הנזקקים".

ייתכן שאת ההשראה לכותרת חיבורו החשוב קיבל הרמב"ם בקריאה בכתבי אל-ע'זאלי. כמה מחיבורי אל-ע'זאלי היו מוכרים גם למלומדים יהודים אחרים, במיוחד בספרד ובפרובנס במאה ה-12, ומהם תורגמו לעברית במאות ה-13 וה-14. את "מיזאן אל-עמל" תירגם אברהם בן חסדאי במחצית הראשונה של המאה ה-13, תחת הכותרת "מאזני צדק", ואת "מקאצד אל-פלאספה" תירגם יצחק נתן בן קלונימוס, בן המאה ה-15, תחת הכותרת "כוונות הפילוסופים", תרגום שזכה לתפוצה נרחבת. לחיבור זה נוספו גם פירושים בעברית, שהידוע בהם הוא זה של משה נרבוני מהמאה ה-14. כאן אולי המקום לציין את היחיד מבין חיבורי אל-ע'זאלי שתורגם לעברית חדשה: "אל-מנקד' מן אל-דלאל ואל-מוצל אלא ד'י אל-עזה ואל-ג'לאל" - הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות" - תרגום מופתי של מורתי, הפרופסור חוה לצרוס-יפה, שהיתה מחשובי החוקרים בעולם של כתבי אל-ע'זאלי והגותו.

אל-ע'זאלי הותיר אחריו מורשת כתובה עניפה בכל התחומים שמניתי, סך הכל קרוב ל-75 חיבורים שמקוריותם כמעט אינה מוטלת בספק, נוסף לעשרים בערך, שעל האותנטיות שלהם נטוש ויכוח, ועוד כשלושים שיוחסו לו, בטעות או מתוך כוונה רעה, על ידי מחברים אחרים.

תחנות חייו של אל-ע'זאלי פזורות מטוס - משהד - עיר הולדתו בצפון-מזרח איראן, דרך ג'ורג'אן ממערבה לה, נישאפור בדרומה, ועד לבגדאד, דמשק, ירושלים וחברון מכה ואלמדינה וחזרה לבגדאד, נישאפור וטוס. בנישאפור, בירת המחוז ובסיס הכוח של השושלת הטורקית הסלג'וקית, למד אל-ע'זאלי הלכה ותיאולוגיה ובמקביל השתלם בתורה הצופית ואולי גם בפילוסופיה. כאן התעצבה אישיותו הלמדנית, כאן רכש את סמכותו והפך בן חסות ומקורב לממסד הפוליטי - הסלג'וקי והעבאסי.

מעמדו התבסס עוד יותר בבגדאד, שאליה הגיע ב-1091, לאחר שמונה לבעל הקתדרה במדרסה הנט'אמיה, "ספינת הדגל" של רשת בתי המדרש הגבוהים שהקים הווזיר הסלג'וקי נט'אם אל-מאלכ, ושמעו כסמכות הלכתית יצא ברחבי העולם המוסלמי. אבל באותה עיר עצמה, שבע אכזבות מעמיתיו אנשי הדת, העלמאא, אחוז פחד מהטרור השיעי-אסמאעילי שפטרונו, הווזיר, היה אחד מקורבנותיו, חווה אל-ע'זאלי משבר רוחני עמוק, משתק, שאותו ואת תוצאותיו הוא מתאר באוטוביוגרפיה הרוחנית שלו, "הפודה מן התעייה והטעות". בסיום המשבר, ולאחר שחזר ובדק את השיטות הרוחניות המוכרות בחיפוש אחרי הוודאות הדתית, מצא מקלט בחיק הצופיות, שאת תורותיה הכיר אמנם מגיל צעיר אך מעולם לא תירגמן לדרך חיים שלמה. וכך אמר: "הנני יודע בוודאות שהצופים הם-הם ההולכים בדרך אללה יתעלה... דרכם היא הדרך הנכונה ביותר ותכונותיהם הן התכונות הטהורות ביותר... כל מעשיהם מלבר ומלגו שאובים מאור גומחת הנבואה, וזולת אור הנבואה אין אור על פני הארץ שאפשר להאיר בו" (תרגום לצרוס-יפה, תל-אביב 1965, עמ' 58).

הוא נטש אפוא את המעמד, הכבוד והיוקרה, עזב את בגדאד ופנה, ב-1095, לחיי נדודים, התבודדות, הרהור וכתיבה. חיבורו המרכזי, "אחיאא עלום אד-דין" - מבנה ספרותי-הגותי מקיף ומתוחכם - הוא התוצר המובהק של אותו היפוך רוחני, קונברסיה, ששינה את חייו והעמידו כראש וראשון למורי הדרך של הצופיות האורתודוקסית.

קשר קרוב ואינטימי עם האל, הארה וגילוי אינטואיטיבי של האמת הדתית, זאת ביקשו פרושים ומיסטיקאים מוסלמים להשיג בדרך הסיגוף, הפרישות וההתבודדות עוד מאות שנים לפניו. כבר במאה התשיעית החלה מסתמנת בצופיות מגמה מסוכנת ומדאיגה בעיני הנהגת המדינה והדת. חוויות מיסטיות מטלטלות הביאו צופים יחידים לתחושה של התמזגות מוחלטת עם האל, וחמור יותר - להצהרות גלויות על כך. צליבתו של חוסין אבן מנצור אל-חלאג' בבגדאד ב-922, היתה קו שבר שאיים להרחיק את הצופים האקסטטיים מקהילת המאמינים.

אל-ע'זאלי חי בחילופי המאה החמישית והשישית לספירה ההג'רית, והחייאת האסלאם היתה בעיניו לא פחות מאשר הצלת האסלאם, השרוי, מנקודת מבטו הצופית-אורתודוקסית, במשבר קשה.

האמונה, כך הוא אומר במבוא לחיבורו, התרופפה בהעדר מודעות ליחס האמיתי שבין העולם הזה והעולם הבא. חכמי הדת האמיתיים, יורשי הנביאים, שאמורים היו להדריך את המוסלמים ב"דרך העולם הבא", נעלמו ואתם הידע שנוגע להכנות לחיי העולם הבא; את מקומם תפסו מתחזים, אחוזי השטן. חלל זה בא אל-ע'זאלי למלא.

במרכז החיבור עומדת העשייה הדתית, המתחלקת ל"פעולות האברים" מצד אחד, ול"פעולות הלב" מהצד האחר. בהתאמה מחולק גם החיבור לשתי חטיבות וכל אחת נחלקת אף היא לשתיים. כך מתקבלים ארבעה רבעים בני עשרה ספרים כל אחד, כלומר ארבעים ספרים, מספר שמסמל שלמות באסלאם בכלל ובצופיות בפרט. הרבע הראשון כולל שני ספרי מבוא: מבוא לחיבור כולו ("כתאב אל-עלם", ספר המדע) ומבוא לרבע הראשון ("ספר יסודות האמונה"). שמונת הספרים הנותרים ברבע הזה עוסקים בדרכי הקיום של המצוות הפולחניות (עבאדאת) - טהרה, תפילה, צדקה, צום ועלייה לרגל. עשרת ספרי הרבע השני, "רבע ההרגלים" (עאדאת) דנים ביחסים בין אדם לרעהו, למשל, בתחומי האכילה ונימוסי השולחן, חיי המשפחה, הפרנסה, האחווה והידידות.

בספרי המחצית הראשונה, כלומר, שני הרבעים שמנינו, יש לעתים שמלבד הפרטים ההלכתיים ה"חיצוניים" של קיום המצוות, מוארים גם ההיבטים ה"פנימיים", הנפשיים והמוסריים, או בלשונו של אל-ע'זאלי - סודותיהן (אסראר). המחצית השנייה של ה"אחיאא", לעומת זה, מוקדשת כולה לחיים הפנימיים: "הספר המבאר את נפלאות הלב" ו"ספר אימון הנפש". שמונת הספרים הנותרים ברבע זה עוסקים באיזון היצרים (כמו יצרי האכילה והמין) ובתיקון פגמים מוסריים, כגון כעס, קנאה, קמצנות, רדיפת כבוד והתנשאות, העלולים להביא את בעליהם לאבדון. הרבע הרביעי עוסק בתכונות המשובחות, אלה המקרבות, דרגה אחר דרגה, כמו במעלות הדרך הצופית, את בעליהן לאלוהים ומביאות הצלה וישועה: התשובה המלאה, העמידה במסה וההודיה לאל, הפחד והתקווה, העוני והפרישות, אמונה שלמה בייחוד האל והביטחון המלא בו, אהבה ותשוקה לאל.

אל-ע'זאלי הועיד את ה"אחיאא" בעיקר "לחזקים ולמעולים בין חכמי הדת", כלשונו, אלה השקועים בלימודי הלכה ועם זאת ניחנו ביכולת לקלוט את רמזיו האזוטריים ולקבל את ההדרכה שהוא מציע ברוח צופית. בה בשעה אין הוא מתעלם גם מאלה שכישוריהם הרוחניים אינם מספיקים כדי להתקדם בדרך שמתווה ה"אחיאא" מראשיתה ועד סופה, ומתייחס אל החיבור כאל מבנה מעין-מודולרי שקוראים שונים עשויים להפיק ממנו תועלת, איש-איש לפי יכולתו.

ניקח, למשל, את דיונו של אל-ע'זאלי בשאלת הנישואים וחיי המשפחה. בהתוויית הדרך לאימון צופים חדשים חייב היה אל-ע'זאלי להנחות את קוראיו המתלבטים בין חיי משפחה שהאסלאם הסוני מעודד ובין פרישות ממין שצופים בודדים אימצו כחלק מאורח חייהם. אין תמה שהנושא נדון ברבע השלישי של האחיאא, המיועד לחניכים צופים, בספר שמוקדש ל"שבירת שתי התאוות" ובו הפרישות המינית מועלית על נס. ברבע השני, לעומת זאת, המיועד לקהל קוראים רחב יותר ומשלב עיון הלכתי ואתי-צופי, "ספר האתיקה של הנישואין" פורש יריעה רחבה יותר של פתרונות ונותן ביטוי מלא למה שאפשר לראות כ"תורת היחסות" של אל-ע'זאלי. תורה זו מציעה דפוסי התנהגות מותאמים למאמינים בכלל ובפרט לצופים, על פי אופיים וכישוריהם האינדיבידואליים.

פיתוח תורה זו לא היה אפשרי ללא ההומניזם של אל-ע'זאלי במשמעותו הפסיכולוגית - היכולת לחדור אל נבכי הנפש האנושית ולהבינה, שמעניקה לכתיבתו ממד אוניברסלי, חוצה זמנים ותרבויות. אכן, המעיין בכתביו חש לעתים שאל-ע'זאלי דובר אליו כאדם אל אדם. כישרונו כמורה וכמחנך, העורך את דבריו בבהירות ובהגיון כאילו הקורא יושב לפניו, גם הוא אחד מסודות השפעתו הרבה, רחוקת הטווח, עד ימינו אלה, של הנציג המובהק של הצופיות האורתודוקסית.

אבנר גלעדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו