בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסבתא של תחרות הסיפור הקצר

עלילות נעורים" אינו רק אוסף ראשון של עשרים אוטוביוגרפיות, אלא גם מחקר יסודי ועשיר של עידו בסוק, והוא בא לידי ביטוי במבואות, באחרית דבר ובהערות רבות

תגובות

עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, מבחר מבוא והקדמות: עידו בסוק, תירגמו מיידיש ומפולנית: עידו בסוק, גיטה וייסלר וגרז'ינה אהרן, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, מרכז זלמן שזר ובית שלום עליכם, 2011, 802 עמודים

סיפורים רבים, יש אומרים רבים מדי, הנשלחים לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", הם בעצם רשימות אוטוביוגרפיות. כך טוענים בדרך כלל השופטים בתחרות, הנפתחת כאן השבוע. ראוי אפוא לספר בשיא תקופת הסיפור הנרקיסי על ימים אחרים, שבהם השימוש ב"אני" היה ראשוני וחתרני.

בימים הרחוקים ההם, בשנות השלושים של המאה העשרים, הכריז ייוו"א - המכון למדעי היהדות בווילנה - על תחרות "האוטוביוגרפיה המעולה של צעיר יהודי". התחרות הזאת התקיימה בתקופה שהיחיד ביטא בה את עצמו בעיקר באמצעות הכלל: המפלגה, תנועת הנוער, הקהילה. במודעה על התחרות (שהתפרסמה בעברית, ביידיש בפולנית, והתקיימה שלוש פעמים: ב-1932, ב-1934 וב-1939) נכתב: "חיי הנפש של הדור הצעיר בימינו שונים מחיי הנפש של הדור העבר ושונה גם מקומו בחברה. אולם השינויים שחלו מה הם - על שאלה זו אי אפשר לענות באופן מספיק טרם יתברר המצב כהווייתו. ובשביל להכיר את המצב צריך לשאול את פי הנוער גופו".

הנוער נענה למודעה ושלח לייוו"א יצירות כתובות בגוף ראשון: למעלה מ-600 בשלוש התחרויות. רוב הכותבים נספו בשואה, אבל כחצי מן האוטוביוגרפיות - 302 בדיוק - שרדו מפני שהנאצים גילו בהן עניין מחקרי. הן הועברו מווילנה לפרנקפורט, ואחרי המלחמה חזרו לייוו"א, שעבר בינתיים לניו יורק. זה סיפור מופלא, אבל מופלא ממנו הוא אוצר האוטוביוגרפיות עצמו: מקור ראשון, מהימן ככל שכתיבה בז'אנר הזה יכולה להיות מהימנה, על תקופה מופלאה. "עלילות נעורים" אינו רק אוסף ראשון של עשרים אוטוביוגרפיות, אלא גם מחקר יסודי ועשיר של עידו בסוק, והוא בא לידי ביטוי במבואות, באחרית דבר ובהערות רבות.

זו היתה תקופה מופלאה מפני שבה החלה לתת את פירותיה התמורה שחלה ביהדות פולין, שמנתה אז שלושה מיליון וחצי איש. משעה שקיבלה פולין את עצמאותה יצאו יהודי פולין ממצב של קטנות למצב של תודעה, כפי שהגדיר קאנט את ההשכלה. המוני העם יצאו מ"תחום המושב" לעולם הגדול. כמעט כל צעיר וצעירה חזו את התמורה הזאת מבשרם, וכותבי האוטוביוגרפיות חדורים בתחושה שהם אכלו מפרי הדעת ועיניהם נפקחו; כולם מתמודדים עם כאבי התודעה הנפתחת, עם ייסורי החילוניות, המיניות, הלאומיות והמעמדות החברתיים.

התודעה מוציאה בהכרח את היחיד מן הכלל ומבחינה אותו בראש וראשונה ממשפחתו, כפי שמתאר אברהם רוטפרב בן ה-18 באוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה במקור בפולנית ונשלחה לתחרות של 1939. "פרט לדברים חומריים דבר לא קושר אותי אליהם (=אל בני משפחתי)... אינני סובל אותם, את הנעבעכדיקע מענטשן (=האנשים המסכנים) האלה, ואני חש כלפיהם בוז מהול בחמלה. אני מרחם עליהם, כי אני מכיר אותם מהרגע הראשון של חיי, ואני בז להם מהיכרותי אתם כיום. אני אומלל ונשמתי קרועה, כי לפעמים אני כועס ממש שאינני ריק ויצרני כמוהם, ומאידך שהם אינם בעלי תודעה כמוני" (עמ' 587).

הקשר בין תמורה (קונברסיה) לאוטוביוגרפיה אינו מקרי. מאז "הווידויים" של אוגוסטינוס, דחף חשוב לכתיבת אוטוביוגרפיה הוא הרצון לספר על מהפך חשוב בחיים; שאם לא כן, מדוע הסיפור מיוחד ומעניין את השאר? מבחינה זו, האוטוביוגרפיה של גרשון פיפה-גבעוני היא הטיפוסית ביותר: הוא בן לחייט מסורתי וחסר השכלה - טיפוס אופייני של יהדות פולין הישנה - שבגיל הבר מצווה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", ולימים עבר תמורה מלאה מיהודי גלותי לקיבוצניק ישראלי. באוטוביוגרפיה הארוכה שלו (שנכתבה ביידיש) הוא מספר על גילוי האוננות והמין, הפולנית והעברית, המתחים המעמדיים, המדעים וכיו"ב. זו אוטוביוגרפיה כתובה היטב, ובעצם היא כתובה טוב מדי לספרות טובה באמת, שיש בה תמיד משהו רע, לא בסדר, יוצא דופן.

לעומתו, האוטוביוגרפיה של "האנזי" היא ספרות אמיתית, ויש עוד פרחי רע אחרים בכרך הזה. בסוק מצליח לזהות ב"עלילות נעורים" רבים מכותבי האוטוביוגרפיות, שאמורות היו להתפרסם בעילום שם, ולכן פרטי השולחים לא נשמרו. האנזי בת ה-17 אינה מזוהה, אבל דמותה מיוחדת וחד-פעמית: כמו לאה גולדברג, בת גילה כמעט, היא ילידת ליטא, וגם היא בחרה לכתוב בעברית - יפה וטבעית - על חייה המעטים והרעים. היא מתארת את הבית ההרוס שבו גדלה ואת תחושת הנחיתות הגופנית הנובעת ממום בעין וממחלת עור. היא יודעת שהוריה אינם אוהבים אותה. על אביה היא כותבת: "נדמה היה לי כי הוא שונא אותי תכלית שנאה, ואני דווקא אהבתיו בלב ובנפש, אהבה שלא מתוך הכרה אולי, אבל ברגש ובלב" (עמ' 165). אשר על כן, היא כמעט מודעת למהלך הפסיכולוגי שבו היא מתאהבת בתחליף אב, הסופר העברי מארץ-ישראל נתן ביסטריצקי, שהיא חשה כלפיו "דבר מה יותר מאהבה" (עמ' 192).

רעה-טובה גם האוטוביוגרפיה של ח.ב.ד - תלמיד ישיבה בן 21 ובנו של רב. כתיבתו אינה "רעה" רק מבחינה צורנית. כפי שמציין בסוק, הוא מתחיל את דבריו באמצע התרחשות מילדותו המוקדמת: "האהוב ביותר היה לרוץ בכל לילה אחרי הגרמני עב הכרס" (עמ' 107). גם בהמשך מצייר הכותב תמונה אקספרסיוניסטית, המתאימה לתוכני האוטוביוגרפיה. הוא מתאר את תהליך ההתפקרות שעובר עליו, ומספר על אחד הבחורים בישיבה שהתאהב בו, "היה מלווה אותי לכל מקום ומלטף את ידי. אף על פי שהייתי חסר כל ידע בענייני מין, נמשכתי בלא דעת אל קרבתו. מרצוני נעשיתי למחמדו" (עמ' 117). בהמשך הוא מספר על "דגנרט" שפגש בעיירת קיט, ושם "התקרבנו לראשונה, ובמעמקי היער ערכנו אורגיות הומוסקסואליות" (עמ' 118). אמנם ייתכן כי הכותב מנסה למשוך את תשומת לבם של הקוראים-השופטים בסנסציות כאלה, אף על פי שבמודעה התבקשו הכותבים להיות כנים ומדויקים, ולא "לספר דברים שלא היו ולא נבראו"; אבל אין הכרח להניח, כפי שסבור בסוק, שאותן "אורגיות הומוסקסואליות" "לא חרגו מאוננות הדדית" (בסוק, ככלל, נוטה להגזים בהערות ובאבחנות, בשיפוט מוסרי ובעיקר צורני). בסופו של דבר הכותב מגיע לדרך ביניים ונעשה דתי-ציוני.

גם האוטוביוגרפיה שכתבה "אסתר", נערה בת 19 (ששמה האמיתי רוזה-רוז'ה שפייזר), אינה משלימה את התמורה. אסתר היא בת למשפחה חסידית, הלומדת בבית הספר "בית יעקב" שבעיירה. עם השנים, היא מתוודה, "קראתי הרבה. אל נשמתי הצעירה התגנבו ניצוצות של מחאה. לא יכולתי להשלים עם ההגבלות יוצאות הדופן... מדוע עלי לסבול כל

כך, כשיש לי דחף לדעת? מדוע עלי להיחנק בצרות החובות המוגבלות, כשהכל בתוכי נמשך אל האופקים הרחבים?" (עמ' 553-554). עם זאת, בגלל מצב משפחתה הקשה היא נאלצת להשלים עם גורלה ונעשית מורה בבית ספר חרדי.

אסתר מתייסרת בגלל הדיכוי המיני בחברתה, שאליו מתייחס גם "אנקור", אינטלקטואל מבריק בן עשרים, שהאוטוביוגרפיה שכתב בפולנית מלאה אלוזיות לספרות האירופית (הוא קורא אפילו את שלונסקי ומולודובסקי, בני דורו), וכן לפילוסופיה ולפסיכולוגיה. "בני הנוער היהודים", כותב אנקור, "ובפרט בניהם של הורים שמרנים, מתחנכים בעולם מושגים לא בריא בנוגע לענייני המין אצל האדם. ההסתרה וההצנעה מפני הנוער של כל דיבור השייך ולו במעט שבמעט לחיי המין... כגון איסורי ?קול באשה ערווה', שיער באשה ערווה'... חיזקו את הדחף הסקרני של הנוער לחפש תמיד את המקומות האסורים" (עמ' 470). דבריו של אנקור מדברים בעד עצמם, ואין צורך להצביע על הרלבנטיות שלהם לחברה הישראלית, שחלקים ממנה חוזרים היום מרצון אל מצב הקטנות. אותו אנקור מסיים את דבריו במשאלה שלא הוגשמה, "שבקרוב מאוד יעלה בידי להיחלץ מן האווירה הפרובינציאלית המעיקה והצרה, ואוכל להפעיל מחדש את כוחות היצירה הרדומים שבי" (עמ' 481).

מעטים בין כותבי האוטוביוגרפיות השלימו בעצם את התמורה כמו גרשון פיפה-גבעוני ונהפכו, כביכול, מזחלים לפרפרים. גם לולא השואה היו נקלעים כנראה למבוי סתום בפולין של סוף שנות השלושים. כמעט כל הכותבים מתארים דלות נוראה בביתם. האנזי, למשל, מאבדת את עינה מפני שמשפחתה אינה יכולה לשלם לרופא, ואסתר נידונה לחיי שקר מפני שאביה אינו מצליח לפרנס את משפחתו. "אליעזר אחימאיר" (שם העט של ליפמן בוסק), ששלח את חיבורו בהיותו בן 18, כותב: "כאן בירידים התוודעתי אל אומללותו של עמנו: אנשים שפופים, שחזם שקוע, רזים, רעבים, עקומי גוף, הקורסים ממש תחת מעמסת גורלם. בצעדים ארוכים היו הולכים מהשוק לבית הכנסת ומבית הכנסת לשוק בחיפוש מתמיד אחר פרוטה עלובה. אנשים מפוחדים, שהיו קופאים פתאום מפחד למשמע עלה שנשר" (עמ' 372).

פולין העצמאית, שרצתה תחילה להעביר את יהודיה תהליך פולניזציה ומודרניזציה, דחתה אותם אחרי שנהפכו לפולנים ולמודרנים (על כל אלה מורחב באחרית הדבר של הספר, שכתבו עידו בסוק ואברהם נוברשטרן). היו אלה אמצעים חוקיים, כמו הגבלות מסחריות קשות וגזירות נגד שחיטה כשרה למשל, ובהעלמת עין מפעולות בריונים נגד היהודים. ואמנם, הלאומנות הפולנית עוררה את הלאומיות היהודית. צעירים רבים שלמדו פולנית וביקשו לדבוק בלאום הפולני ותרבותו, התפכחו באותן שנים מהאשליה ועברו לציונות: "פלשתינה היא קרש הצלה אחרון" (עמ' 153).

עשרים האוטוביוגרפיות, שאפשר לראות בהן מייצגות של הנוער היהודי בפולין, ממחישות כמובן את האובדן והפוטנציאל שירד לטמיון בשואה. אבל הם רומזות גם על מה שהפסידה פולין עוד קודם לכן, בגלל מדיניות מפלה וצרת אופקים. סמלי הוא הסיפור שמספרת האנזי, וסמליים גם הדברים הנאמרים בסופו: "היה סוף החורף וראשית האביב. בשבת בבוקר ראיתי חתול פעוט מונח בחוץ והוא גווע מקור ומרעב. גנבתי אז מהמזנון חלה ופרסתי לחתול באמצע הרחוב. מאחור ניגש אלי סנדלר פולני והוא נשק לי במצח ואמר שפולין לא ראויה לבחורה כמוני" (עמ' 172).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו