שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

ביולי 1947 עקב העיתונאי והסופר מאיר לוין בדריכות אחר פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס". לוין, יהודי אמריקאי שהיה מהעיתונאים הראשונים שנכנסו בשעריהם של המחנות בוכנוולד, ברגן בלזן ודכאו, שהה באותם ימים בניו יורק. הוא היה מרותק לדיווחים על אוניית המעפילים, שכ-4,500 נוסעיה, לאחר מסע מפרך שנמשך כמה חודשים ולאחר שנים של סבל בל יתואר, לא הורשו להיכנס לתחומי ארץ ישראל והוחזרו בכוח לגרמניה.

בעקבות זאת החליט לוין לקום ולהגשים תוכנית שעלתה בו מיד לאחר המלחמה. הוא גמר בלבו ליצור סרט שיתעד את מסעותיהם של העקורים היהודים. לוין אמנם לא ביים סרט עד אז, אבל זה לא עצר בעדו. נחוש בדעתו הוא יצא לאירופה ויצר מסמך קולנועי בעל חשיבות היסטורית יוצאת דופן ואיכויות קולנועיות מרשימות.

צילומיו של "הבלתי לגאלים", שלוין כתב, ביים והפיק, החלו לקראת סוף אותה שנה. הוא גייס כסף, רתם לפרויקט כמה אנשים, וצוות הצילום הקטן שלו נדד במשך חודשים ארוכים ברחבי אירופה. הם ליוו מאות עקורים יהודים שיצאו למסע ארוך ומתיש ותיעדו אותם חוצים מדינות, גונבים גבולות, נדחקים במשאיות מאובקות וברכבות מאיימות, מטפסים על הרים מושלגים, מסתתרים שוב ושוב מפני חיילים ומבלים ימים ארוכים בתנאים קשים במיוחד בספינת מעפילים.

לוין העיתונאי הבין את חשיבותו של התיעוד ההיסטורי הזה, אבל נראה שהיה זה התסריטאי והסופר שבו שהחליט להוסיף למסמך הדוקומנטרי עוד נדבך. למסעם של ניצולי השואה הוא החליט לצרף בסרטו שתי דמויות בדיוניות: שרה ומיקה, זוג צעירים יהודים המצפים לתינוק ושמים פעמיהם לפלשתינה במטרה שילדם ייוולד במולדת החדשה.

טרסקה טורס (משמאל) מתוך "הבלתי לגאליים", 1948. תחושה של שותפות גורלצילום: ארכיון סטיבן ספילברג לקולנוע יהודי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

סיפורו הבדיוני של הזוג הצעיר שזור במציאות התיעודית שמנציחה המצלמה, ומחדיר אל קרביו של המסמך ההיסטורי הזה גם טשטוש גבולות מעורר השתאות בין קולנוע עלילתי לקולנוע דוקומנטרי: לא רק ששני השחקנים בסרט היו שותפים מלאים למסעם של פליטי המלחמה, במשך כשבעה חודשי צילום, אלא שגם העקורים, ניצולי השואה, נרתמו מפעם לפעם, תוך כדי מסע ההישרדות שלהם, לשחק בסצינות מבוימות.

"אין זה סרט עלילתי רגיל - רק לעתים רחוקות יגיע סרט עלילתי למתח גבוה כסרט הזה. אין זה סרט דוקומנטרי רגיל - רק לעתים רחוקות יזכה סרט תעודתי לנושא כה נעלה כהעפלת עם למולדתו", נכתב בהתלהבות על "הבלתי לגאלים" בעיתון "דבר" ביוני 1950, כאשר הוצג הסרט על מסכי הקולנוע בישראל. אף על פי כן, הסרט לא נחל הצלחה אז.

מחרתיים, ביום שישי, יוקרן סרטו של לוין המנוח בסינמטק תל אביב, באירוע שיתקיים בשיתוף כתב העת "תקריב" ו"פורום היוצרים הדוקומנטריים". היסטוריון הקולנוע אריאל שוייצר, שיישא הרצאה על הסרט, מסביר כי במשך השנים סורס "הבלתי לגאלים": מהגרסה המקורית של 73 דקות שהוקרנה בבתי הקולנוע ערך לוין בשנות ה-60, בהזמנת הסוכנות היהודית, גרסה מקוצרת של 55 דקות, בארבע שפות: עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית.

בגרסה המקוצרת הוחלף שמו של הסרט ל"לא תפחידונו", ובניגוד לגרסה המקורית, היא נשאה קריינות אידיאולוגית, שנראה שהושפעה מהטון התעמולתי של הקולנוע הציוני. בהקרנה ביום שישי יציג שוייצר לפני באי הסינמטק את גרסתו המלאה של "הבלתי לגאלים" - הגרסה המקורית.

במשך השנים, רוב חוקרי הקולנוע בארץ התייחסו אל "הבלתי לגאלים" - או אל גרסתו המקוצצת, "לא תפחידונו" - בעיקר כאל חומר היסטורי ותו לא. בכך הם החמיצו את ייחודו הקולנועי. "לצערי", אומר שוייצר, "הקריאה של הסרט הזה נהפכה עם השנים לקריאה סוציולוגית אידיאולוגית בלבד, וזאת מפני שהשיח הקולנועי הדומיננטי פה במשך שנים היה שיח אידיאולוגי, סוציולוגי, הרבה יותר מאשר שיח אסתטי".

מבט מצמרר על הגטו החרב

"כשבעלי שמע על גירושם של מעפילי ‘אקסודוס', הוא החליט שהוא רוצה לעשות סרט תיעודי שיביא את סיפורם של הפליטים היהודים, של מסע ההישרדות שלהם", מספרת טרסקה טורס, שהיתה אשתו של לוין שנים רבות והשחקנית הראשית בסרט "הבלתי לגאלים".

"כשגמלה בו ההחלטה לעשות את הסרט, הוא ניגש למשרדי ארגון ‘אמריקאים למען ההגנה' בניו יורק וניסה לשכנע אותם לתת לו סכום כסף לעשיית הסרט הזה. בתחילה הם אמרו לו שזו משימה בלתי אפשרית: ‘יאסרו אותך, לא תצליח לצלם אותם לכל אורך הדרך, לא תצליח לעבור את הגבולות, ובטח שלא תצליח לעלות לספינה', הם אמרו לו. אבל הוא התעקש ושיכנע אותם. הם נתנו לו סכום כסף, וחשוב לא פחות, הם גם סיפקו לו רשימה של אנשי קשר: אנשי ‘ההגנה' שישבו במדינות אירופה השונות ואירגנו את מבצעי העלייה הללו".

כשבכיסו רשימת אנשי הקשר וסכום כסף (בכתבה ב"דבר" מ-1958 מצוין כי סכום זה היה 35 אלף דולר) יצא לוין לאירופה. תחילה היה עליו למצוא שחקנים. במקום לפנות לשחקנים מקצועיים, הוא גייס שני יהודים צרפתים: את טורס, צעירה נאה, שלוין הכירה שנים וזמן קצר לפני כן ביקש את ידה; ואת יעקב (יענקל) מיקלוביץ', צעיר שחי בפאריס וטיפל ביתומים יהודים ששרדו במלחמה.

מאיר לוין וטרסקה טורס בעת צילומי הסרט. מהמחתרת הצרפתית למבצע ההעפלה

"מאיר סיפר לי על הפרויקט, ואני לא היססתי. מיד הסכמתי", מספרת טורס, ילידת 1920, בראיון טלפוני מביתה בפאריס. "ההרפתקה קסמה לי, וגם רציתי ללמוד על המצב שהיה אז בפלשתינה. הבנתי שאם תקום שם בסופו של דבר מדינת יהודים, סרט כזה יהיה מסמך היסטורי יוצא דופן בחשיבותו".

את הצילומים הם התחילו בפולין. באחת הסצינות הראשונות בסרט, הנשימה נעתקת. זוג הגיבורים, שרה ומיקה, מגיעים לוורשה, בירת פולין, ויוצאים לשוטט בה. בשלב מסוים נושאות אותם רגליהם אל האזור שבו שכן הגטו היהודי של העיר. הכל שם הרוס. עיי חורבות. מה שפעם היה בניינים, בתים, רחובות שוקקים, עכשיו אינו אלא גבבה אינסופית של סלעים ואבנים.

מיקה מטפס על אחת הגבעות הללו ומביט סביב. המצלמה מצטרפת אל המבט שלו, ובתנועה אטית וממושכת של 360 מעלות חושפת מרחבים עצומים של הריסות וחורבות. הפסקול החרישי מדגיש את ההרס האדיר, הבלתי נתפש, ואת המוות המרחף מעל החורבות הללו. השוט מרהיב ומזעזע כאחד. הדמויות אמנם מגולמות על ידי שחקנים, אבל הסביבה אמיתית, העוצמה דוקומנטרית.

"החלטתי שהעלילה בסרט שלי תהיה גמישה די הצורך, בכדי שתוכל להתאים לקורותיהם של הפליטים: זוג צעיר שהתחתן במחנות חוזר לפולין, על מנת לראות אם אפשר לחדש שם חיים יהודיים", כתב לוין ב"מעריב" ביוני 1950. "ואז האשה מרגישה שהרתה ללדת, והם מחליטים שילדם ייוולד בארץ ישראל. סבור הייתי שמעשה זה ייצג את קורותיהם של כל היהודים באירופה. הדיאלוגים שהכינותי בשביל הסרט היו למעשה הד משיחות של תריסר נשים הרות: ‘ילד?... לא כאן'".

בפולין יצר לוין קשר עם אנשי ארגוני "הבריחה" ו"ההגנה", שאירגנו את הברחתם של היהודים העקורים לארץ ישראל, ויחד עם צוותו הזעיר - שני שחקנים וצלם - הצטרף למסעם של המעפילים.

טרסקה טורס כיוםצילום: אלסטר מילר

"לא עקבנו אחרי קבוצה אחת, אלא אחרי כמה קבוצות שונות של עקורים", מספרת טורס. "כשצופים בסרט אמנם יש הרגשה שהסיפור הוא סיפורה של קבוצת עולים אחת שעושה את מסעה לארץ ישראל, אבל בפועל זה היה בלתי אפשרי, כי לקבוצה כזאת נדרשה לא פעם כשנה כדי להשלים את המסע הזה. כך שבכל מדינה שהגענו אליה, צילמנו את המעפילים שהיו שם באותו זמן. תפקידם של זוג השחקנים בסרט היה, בין היתר, לסייע ליצור את התחושה כי מדובר בקבוצה אחת של מעפילים".

שוייצר סבור שהיתה סיבה נוספת להחלטתו של לוין לשלב סיפור בדיוני בסרטו התיעודי: "אני מניח שהיה לו גם שיקול דרמטי. הוא הבין שעוצמות החורבן וההשמדה באירופה היו כה גדולות, עד שבשביל הצופים של אותם ימים זה עלול היה להיות בלתי נתפש. לכן הוא חשב שסיפור בדיוני יאפשר לצופה להזדהות עם זוג אחד ספציפי, עם סיפור אהבה, שכולל גם אלמנט של מתח (מיקה נעצר בשלב מסוים במסע, והזוג זוכה להתאחד מחדש רק בספינת המעפילים, נ"א). כך ביקש לוין להכניס את הצופים לסרט וליצור אצלם תחושה של שותפות גורל עם האירועים ההיסטוריים האלה".

אוטוביוגרפיה אובססיבית

לוין, שנולד בשיקאגו ב-1905, החל את הקריירה שלו כעיתונאי והתפרסם לראשונה כאשר סיקר את פרשת לאופולד ולב, שני סטודנטים יהודים שרצחו ב-1924 נער בן 14 בשיקאגו בניסיון לבצע את הפשע המושלם.

כשהיה בן 22 יצא לוין לפלשתינה ובילה כאן חצי שנה בקיבוץ יגור. במשך השנים הירבה לכתוב על נושאים יהודיים, בנה לו בית גם בארץ ישראל, והוא וטורס - שלימים היתה אף היא לסופרת - נישאו ב-1948 וחילקו את זמנם בין ארצות הברית, אירופה וישראל.

ב-1972 קבע ה"לוס אנג'לס טיימס" כי לוין הוא הסופר היהודי האמריקאי החשוב ביותר של זמנו. הסופר נורמן מיילר אמר כי לוין הוא אחד הסופרים האמריקאים הטובים ביותר הפועלים במסורת הריאליסטית, וארנסט המינגווי אמר כי ספרו של לוין "Citizens" (1940) הוא אחד הרומנים האמריקאיים הטובים ביותר שקרא.

חייו של לוין היו מרתקים, רבי תהפוכות ונשקו לצמתים היסטוריים חשובים. במלחמת העולם השנייה הוא סיקר בעבור "סוכנות הידיעות היהודית" את המתחולל באירופה והיה מהעיתונאים האמריקאים הראשונים שכתבו על השואה. ב-1946 כתב לוין תסריט לסרט עלילתי, "בית אבי", שצולם בארץ ישראל ובוים על ידי האמריקאי הרברט קליין. היה זה אחד הסרטים העלילתיים הראשונים באורך מלא בתולדות הקולנוע המקומי, ועלילתו תיארה את קליטתו של יתום ניצול שואה בפלשתינה.

בנוסף לכך היה לוין מהאמריקאים הראשונים שקראו את יומנה של אנה פרנק והבינו את חשיבותו. הוא כתב ביקורת על היומנים ב"ניו יורק טיימס", פירסם ראיון עם אביה של אנה, אוטו פרנק, וקיבל ממנו רשות לעבד את היומן למחזה. המחזה שכתב הגיע עד כדי חזרות בברודוויי, אבל לא הוצג שם מעולם, מפני שלוין הסתכסך עם אוטו פרנק, וזה הניח לשני יוצרים אחרים - פרנסיס גודריץ' ואלברט האקט - לכתוב עיבוד תיאטרוני נוסף ליומן. המחזה שהם הוציאו תחת ידיהם היה עד מהרה ללהיט ענק.

פרשת העיבוד של יומני אנה פרנק גרמה ללוין עוגמת נפש גדולה ונהפכה אצלו לאובססיה ארוכת שנים. המאבק בינו לבין אוטו פרנק היה לסכסוך משפטי שנמשך יותר מ-20 שנה. לוין מתח ביקורת חריפה על כך שבסופו של הדבר המחזה שעלה על הבמות הציג גרסה אוניברסלית לסיפורה של אנה פרנק וסילק ממנו כמעט כל אלמנט יהודי.

ב-1966 עלה סוף סוף מחזהו של לוין, בעל הזווית היהודית הציונית, על הבמות: זה קרה בישראל, בבית החייל בתל אביב, בהצגה שביים פיטר פריי. ההצגה זכתה להצלחה רבה, אבל כעבור 50 הצגות בלבד הצליחו עורכי דינו של אוטו פרנק להביא להורדתה מהבמות. לוין כתב שני ספרים שהתבססו על הפרשה, "הקנאי" (1964) ו"האובססיה" (1972) האוטוביוגרפי, שבו טען בין היתר כי גורמים קומוניסטיים הם שעודדו את אוטו פרנק לצאת נגד המחזה שלו.

ב-1956 כתב לוין רומן שהתבסס על פרשת לב ולאופולד שפירסמה אותו בצעירותו, וספר זה, "כפייה", זכה להצלחה ולשבחים רבים ואף עובד לסרט בכיכובו של אורסון ולס. ב-1981 מת לוין בירושלים, בן 76.

פילם בחדר המכונות

למרות שלל ההרפתקאות והאתגרים שקיבל עליו במשך השנים, בספר האוטוביוגרפי "In Search" שפירסם ב-1949 ציין לוין כי העבודה על הסרט "הבלתי לגאלים" היתה החוויה העשירה והמתגמלת ביותר בחייו עד אז.

טורס מספרת שלכל אורך הצילומים, לוין, שני השחקנים והצלם שהתלווה אליהם נטמעו לחלוטין בחוויית המסע של העקורים שאליהם הצטרפו. "חיינו בדיוק כמוהם, באותם תנאים. אכלנו יחד אתם, ישנו יחד אתם, היינו יחד אתם בספינה. עם זאת, אני לא זוכרת את כל זה כחוויה קשה, אני לא זוכרת שהיה לי קשה. אני בעיקר זוכרת זאת כהרפתקה גדולה", היא אומרת.

לעתים היה עליהם לשחזר בשביל הסרט אירועים שקרו במציאות ולא היה אפשר לצלמם בזמן אמת. "כך, למשל, כשחצינו עם קבוצת מעפילים את אחד הגבולות, אחד מאנשי ‘ההגנה' אמר להם ‘מהר, תיפטרו עכשיו מכל הניירות שלכם'", מספרת טורס. "מאיר רצה לצלם את ההתרחשות המקורית, אבל איש ‘ההגנה' שנתן את ההוראה הזאת לא הסכים שיצלמו אותו. הוא הסביר שאם גורם עוין יתפוס את הסרט ויחרים אותו, מישהו יוכל לזהות אותו כאחד ממארגני המבצע. לכן נאלצנו לשחזר אחר כך את הסצינה הזאת מול המצלמה, ומאיר עצמו שיחק את איש ‘ההגנה' שמורה לחברי הקבוצה להשמיד את המסמכים שלהם".

לכל אורך הדרך הבין לוין כי גורמים שונים יכולים להחרים את הסרט. משום כך, את כל החומר שצולם באירופה הוא התעקש שלא לקחת לספינת המעפילים שעליה עלו בסופו של דבר באיטליה.

"מאיר השאיר את כל החומרים המצולמים אצל חברים באירופה", מספרת טורס. "כשהתקרבנו לחופי פלשתינה והבריטים התקרבו אל הספינה שלנו, החבאנו את כל מה שצילמנו עליה, במשך 13 ימים, בחדר המכונות. אנשי ‘ההגנה' ידעו שאחרי שכל הנוסעים יירדו בקפריסין, הספינה תחזור לנמל חיפה, ושם יעלה אליה צוות ניקיון, ובו גם כמה אנשי ‘הגנה', כדי לנקות אותה. הם הבטיחו לנו שהאנשים שלהם ייקחו את הסרטים מהמחבוא, וכך אכן היה".

אבל את החומרים שצילמו לוין וצוותו על הספינה מרגע שהבריטים השתלטו עליה, הם כבר לא יכלו להחביא. "הם הרי ראו שצילמנו אותם", מסבירה טורס. הבריטים שלחו את הספינה על כל נוסעיה למחנה בקפריסין, ואילו את לוין ושלושת אנשי הצוות שלו שלחו לכמה ימים לכלא בחיפה, "בטענה שנכנסנו למדינה ללא רשות", כדבריה.

כעבור כמה ימים, לאחר ששוחררו ממאסר, הלכו לוין וטורס לפגוש את הקצין הבריטי שהחזיק בסלילים שעליהם צולם חלק מהסרט. "הוא הסביר שבכוונתו לשלוח את הסרט לבריטניה, כדי ששם יצפו בו ויחליטו אם צריך להשמידו", מספרת טורס. "ואז מאיר אמר לו: ‘דמיין לעצמך שהיית חי בימי התנ"ך, בימים שמשה הנהיג את עם ישראל במסעו הארוך במדבר סיני אל ארץ כנען. דמיין לעצמך שמישהו היה מנציח את המסע הזה בסרט, ואז היה מגיע אדם אחר ומשמיד את הסרט הזה. נסה לחשוב מה ההיסטוריה היתה חושבת על האדם הזה'.

"הקצין הבריטי הקשיב, חייך ואז אמר למאיר: ‘תראה, יש פה כמה קופסאות, חלק עם חומר מצולם וחלק עם פילם ריק שלא השתמשתם בו. האם תוכל לומר לי באילו סרטים השתמשתם ואילו ריקים?' מאיר ענה לו שאם ייתן לו לגשת עם החומר לחדר חושך, הוא יוכל למיין את הסרטים הללו. הקצין חייך שוב, הסכים, ומאיר באמת נכנס לחדר חושך. כשהוא יצא משם, הוא הושיט לקצין את הקופסאות עם החומר הלא-משומש, ואת הסרטים המצולמים השאיר בידיו".

מיד לאחר מכן, כשחזר לוין לאירופה, הוא מסר כמה קטעים מהחומר שצילם לידי חברה שהפיקה יומני חדשות. "היה זה באמצע ינואר. המטרה שלנו היתה לחשוף את החומר הזה לפני ציבור גדול ככל האפשר ברחבי העולם, מהר ככל שניתן", כתב לוין בספרו "In Search". "'חדשות פאתה' שיחררה באופן מיידי לקט קטעים מהמסע. הלכנו לכמה בתי קולנוע (באירופה, נ"א) כדי לצפות בקהל. האפקט היה מהמם. חמש הדקות הללו על המסך הועילו להסברת הבעיה היהודית יותר מאשר שנים של דיבורים. סוף סוף הציבור ראה את הפנים של האנשים, סוף סוף הם ראו את ההגירה ההמונית".

"הבלתי לגאלים" בגרסתו המלאה הוצג בניו יורק ובפאריס ב-1948. "אלה שצפו בסרט ללא ספק התרגשו. אבל יש להכיר בכך שבאופן כללי, רוב האנשים פשוט לא רצו להתמודד עם המציאות", כתב לוין בספרו על ההקרנות בניו יורק. לדברי שוייצר, בפאריס הסרט דווקא נחל הצלחה והוקרן שם במשך כחודשיים.

שוייצר מדגיש, כי "הסרט הזה הוא קודם כל עדות קולנועית היסטורית בלתי רגילה. אלה אירועים היסטוריים שתועדו בזמן אמיתי, אבל בגלל כל מיני נסיבות היסטוריות לא זכו כאן לתשומת הלב הראויה". עם זאת, אופיו המיוחד של הסרט נובע, לדבריו, מטשטוש הגבולות בין התיעודי לעלילתי. "אינני מכיר עוד פרויקט קולנועי שיש לו אופי כל כך אמביוולנטי ומטריד, פרדוקסלי. יחסי המציאות-בדיון בסרט הזה מעוררים שאלות שהן אקטואליות מאוד בקולנוע העכשווי, הפועל ללא הרף לחתירה תחת ההפרדה המסורתית בין הקולנוע העלילתי לקולנוע התיעודי", אומר שוייצר.

שוייצר. "פרויקט עם אופי אמביוולנטי ומטריד"צילום: דניאל צ'צ'יק

לוין סיפר בספרו, כי במשך יותר משנה הוא נאבק כדי לשכנע גורמים שונים בישראל להציג את הסרט גם כאן. "מדהים ככל שזה נראה, היה עלי לנהל מסע הסברה של ממש בעיתונות העברית לפני שזה קרה", כתב.

בסופו של דבר הוקרן הסרט בארץ רק ב-1950. למרבה האירוניה, דווקא כאן הוא לא הצליח ועד מהרה ירד מהמסכים. שוייצר מעריך כי הסיבה לכך היתה בין היתר העיתוי: "הסרט יצא בישראל לאחר הכרזת העצמאות, השערים כבר נפתחו, העולים זרמו לארץ באופן חופשי, ולכן הוא נתפש אז כקצת בלתי רלוונטי".

ואולם, במשך השנים ניכרה השפעתו של הסרט ביצירה הקולנועית הישראלית. עמוס גיתאי, למשל, בסרטו "קדמה" מ-2001, בנה לדברי שוייצר את כל הסצינות הראשונות שמתרחשות על ספינת המעפילים על פי חומרים הלקוחים מ"הבלתי לגאלים". ואילו בסרט התיעודי "הים האחרון" של חיים גורי וז'אקו ארליך מ-1979 שולבו קטעים מתוך "הבלתי לגאלים" כקטעי ארכיון תיעודיים לכל דבר. בסרט החשוב הזה, אומר שוייצר, לא צוין שחלק מהקטעים הללו בדיוניים ושחלק מהמצולמים הם שחקנים.

בראיון ליוסף לפיד שהתפרסם ב"מעריב" ב-1960 התייחס לוין לגורל העגום של "הבלתי לגאלים" בישראל. "קטעים מהסרט הזה צצים בכל מיני תוכניות טלוויזיה הדנות בתולדות המדינה, וישנו פרק בסרט ‘אקסודוס' שהוא ממש העתק מן הסרט שלי", אמר לוין. "זה אופייני לגורלי: ‘אקסודוס' עשה חיל, בעוד שאת הסרט שלי כמעט אין מכירים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ