כל גיליו חלפו לעיניו - המהדורה המודפסת - הארץ

כל גיליו חלפו לעיניו

הנובלה "זרמים באביב" של איוואן טורגנייב, מהיצירות הפיוטיות והמוסיקליות ביותר שנכתבו מעולם, יצאה לאור בתרגום עברי חדש. והוויכוח הספרותי הניטש סביבו זה דורות נמשך גם עתה: סיפור רומנטי שטחי או יצירה ביקורתית ונוקבת? הנה שלוש דעות שונות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יואב רינון

זרמים באביב, מאת איוואן טורגנייב, תירגם מרוסית פטר קריקסונוב, הוצאת כתר, 2011, 179 עמודים

"זרמים באביב", הנובלה של איוואן טורגנייב שראתה אור זה עתה בתרגומו הנאה של פטר קריקסונוב, פותחת בעייפות מרירה ונגמרת במסע. הגיבור, דמיטרי פאוולוביץ' סאנין, חש בראשית הנובלה את כל משא תפלותם של החיים, אותו taedium vitae (תשישות שנובעת מהתחושה שהחיים נמאסו עד זרא), שהוא התשתית המלנכולית שנמצאת בבסיסה של התפישה הרומנטית. המלנכוליה הזאת היא שדוחפת אותו לחטט במגירותיו ולהוציא משם את ניירותיו ואת מכתביו הישנים מתוך כוונה לשרוף אותם. אך התגלותו של חפץ מיוחד מן העבר מובילה לכיוון אחר מהמצופה: סאנין שוקע בזיכרונות הקשורים בחפץ, ובמקום לשרוף את המכתבים ועמם את העבר, הוא כותב מכתב נוסף, שמוביל מצדו לעתיד המתגלם בנסיעה שתחצה יבשות ואוקיינוס. בין שני הקטבים הללו - הגיאוגרפיים והרגשיים - מתגלגלת מרבית עלילתה של הנובלה, שהיא למעשה נובלת זיכרונות המשחזרת את אהבתו הגדולה והראשונה של הרומנטיקן סאנין.

כי אכן סאנין הוא רומנטיקן; רומנטיקן שקרא את גתה, רומנטיקן שמתאהב באיטלקייה שחיה בגרמניה, רומנטיקן שיוצא למען האשה שהוא אוהב לדו-קרב, ורומנטיקן שמוכן, לקראת סוף הנובלה, להפוך עבד נרצע לתשוקתו. סאנין, בדומה ליוצרו, טורגנייב, הרוסי שבחר לחיות בגרמניה ושברגע של סערת נפש התפרץ על דוסטויבסקי וטען כנגדו שהוא רואה בעצמו אזרח גרמני, הוא ללא ספק יצירה שמקורה בתערובת רוסית-גרמנית: תערובת כתביהם של שני עמודי התווך הרומנטיים גתה ופושקין, ולא פחות מכך, של דמותם ושל חייהם.

טורגנייב. איור: ערן וולקובסקי

    למותר לציין שהרומנטיקה של סאנין היא שטחית למדי, כפי שניתן לראות כבר מראשית הנובלה, כאשר המספר מציין שמכל יצירותיו של גתה קרא סאנין "בעצם רק את ‘ורתר' לבדו, וגם אותו בתרגום צרפתי" (עמ' 8). אבל השטחיות אינה הבעיה כאן, מכיוון שהיא תו אופי של הרומנטיקה, אפשר לומר כמעט סימן היכר, המושרש באופן שבו היא מתבוננת בעולם. עם זאת, בידיו של יוצר גדול, גם הרומנטיקה יכולה להיהפך ליצירת מופת. "אמה בובארי" היא דוגמה ליצירה כזאת, שכן פלובר בחר כגיבורה אשה לא משכילה במיוחד, לא מעניינת במיוחד, ובעיקר לא מרשימה במיוחד, ששקועה עד צוואר ברפש של דמיונות רומנטיים שבעזרתם היא מנסחת לעצמה מהי אהבה וכיצד יש לממש אותה. תודעתה של אמה בובארי אינה מעניינת; מה שמעניין הוא הניסוח של תודעתה המשעממת, אותו ניסוח עמוק של פלובר, שחודר לבינוניות הניזונה מהגיגים רומנטיים, שהם מצדם ניזונים מהספרות הזולה והפרברטית שאמה קוראת בזמנה החופשי. טורגנייב, לעומת זאת, לא השכיל לעשות זאת, ויצירתו, שחשיבותה ההיסטורית אינה מוטלת בספק, משכפלת במידה רבה את המגבלות של גיבורו.

    ניקח, לדוגמה, את פתיחת הנובלה, שעניינה, כזכור, taedium vitae. "לו היה סאנין צעיר", אומר המספר, "היה פורץ בבכי בגלל התפלות, הכעס, השיממון" (עמ' 5), אבל זה לא כבר מלאו לו 52 שנים, ולכן זה רגע של סיכום:

    "כל גיליו חלפו עתה זה אחר זה מול עיני רוחו (...) ושום גיל לא יצא נקי מלפניו. בכל אחד ואחד מהם - אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון, אותו פיתוי עצמי מתחסד למחצה ובה בעת מודע למחצה - ישתעשע התינוק במה שישתעשע, ובלבד שלא יבכה - ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזיקנה, ויחד אתה - אותו פחד מתגבר והולך, המאכל ומכרסם בכל... ואז - טראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל" (עמ' 6).

    לכאורה, יש כאן רגע של אמת: ההכרה הקשה שהחיים הסתיימו; התחושה שגם אם המוות אינו מוחשי, הזיקנה כבר מבשרת אותו, ומה שהוחמץ - הוחמץ לעד; ההבנה, אפילו היא רק חלקית, שהתשישות מהחיים של אדם זקן היא תשישות שמקורה בכישלון שיש לו בעיקר ממד אישי-פנימי (בניגוד לשיממון של האדם הצעיר, שמקורו בהשפעתה המדכאת של המציאות החיצונית).

    כל זה נראה, או לפחות יכול להיראות, מרשים למדי. ובכל זאת, משהו מזויף כאן. משהו באמת הזאת מעביר תחושה של ציטוט, של מיומנות של ניסוח ולא של חוויה, ואלה לא רק שאינן מאפשרות, לי לפחות, להזדהות עם סאנין - מה שמלכתחילה אין הכרח לצפות לו בקריאת ספרות - אלא אף אינן מאפשרות להתרשם, ובעיקר ללמוד דבר מה, מהאופן שבו הוא מוצג. גם בסיפור בעל נתוני פתיחה דומים למדי, "מות איוואן איליץ'" של טולסטוי, מתוארת דמות קטנה וקטנונית, שנמצאת בנקודת זמן בחייה הקרובה לזאת של סאנין.

    אך מה שטולסטוי מצליח להעביר, וטורגנייב לא, הוא משהו קיומי, משהו שהזמן ההולך ואוזל מעורר בתודעתו של האדם בעוצמה החורגת מעבר לכוחו האסתטי של "הסיפור היפה". סיכום חייו של איוואן איליץ', שמבחינת אישיותו רחוק מלהרשים את הקורא (אפילו לא לקראת המוות), צבוע בגוונים החזקים של חרדה אותנטית של מי שמצד אחד מבין שהוא עומד למות, אך מצד אחר אינו מצליח להבין מה באמת קורה לו. אצל טורגנייב, לעומת זאת, יש תחושה כל כך חזקה של "הסיפור היפה", האסתטי - שגם כאשר מופיע הכיעור הוא לא ממש מצליח לשכנע. על כך יש להוסיף את סופה המאוד לא משכנע של הנובלה, שמחלץ את גיבורו מהשיממון ושולח אותו למסע שמנסה לטשטש, שלא לומר למרוח, באמצעות התנהגות עתידית, את מעשיו המכוערים בעבר.

    אמנות גדולה יוצרת בדרך כלל סוג של יופי, אבל יופי זה אינו בהכרח אסתטי. יותר מכך, לעתים קרובות יש ביופי הגלום באמנות הגדולה משהו לא אסתטי במובהק ובמוצהר. באופן פרדוקסלי, באמנות גדולה דווקא הכיעור הוא שמצליח, באמצעות העיצוב האמנותי שלו, לייצר את היופי שחמק מיצירתו של טורגנייב. ודומה שהסיבה המרכזית לכך נעוצה דווקא באישיותו של הכותב. בניגוד לטולסטוי ולדוסטויבסקי, שהיו, כל אחד בדרכו, אנשים דוחים ובלתי נסבלים, אך העזו לנבור ביצירתם עמוק בתוך הרקב, טורגנייב, האציל בעל גינוני הדנדי, הסמל של האדם התרבותי והמיושב בדעתו, היה פחדן. ובהקשר זה, מן הראוי לקרוא את "זרמים באביב" לא כיצירה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על החיים (היא לא), אלא כיצירה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על כתיבה לא טובה.

    תגובות

    הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
    בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ