בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד קרע במסך הברלינאי

יותר מדי ניסיונות ליצור "סרטי איכות", פחות מדי תעוזה ושאר רוח. התחושה הכללית בקרב הצופים בפסטיבל ברלין ה-62 היתה שהוא ממשיך להידרדר

תגובות

ייתכן שבין המון הסרטים שהוקרנו השנה במספר רב של מסגרות בפסטיבל הקולנוע ה-62 של ברלין, שטקס חלוקת הפרסים שלו התקיים במוצאי שבת וננעל רשמית אמש, הסתתרה לה איזושהי יצירת מופת שלא ראיתי. אבל התחושה הכללית של הצופים בסרטים, וזו תחושה הנמשכת כבר כמה שנים, היא שהרמה הכללית של הפסטיבל, הנחשב לאחד משלושת פסטיבלי הקולנוע התחרותיים החשובים ביותר - יחד עם ונציה וקאן - היא עגומה למדי, ושהמצב הזה רק הולך ומידרדר.

זו השנה השנייה שהייתי בברלין, לאחר הפסקה של כשני עשורים, ועלי להודות שהייתי שותף לתחושה הכללית הזאת. גם בשנה שעברה הרמה היתה נמוכה, אבל בתחרות לפחות הוקרנו שתי יצירות בעלות ערך רב: "הסוס מטורינו" של הבמאי ההונגרי בלה טאר, ו"פרידה", סרטו של הבמאי האיראני אשגאר פרהאדי, שזכה לבסוף בפרס דב הזהב (הסרט הנפלא הזה עלה השבוע על האקרנים בישראל); אבל השנה, אפילו את הנחת הזאת לא סיפקו סרטי התחרות שבהם צפיתי (עלי לציין שלא שהיתי בברלין בכל ימי הפסטיבל, ואולי החמצתי את הסרט האחד בתחרות שיכול היה לכפר על האפרוריות של כל השאר).

רוב הסרטים בהם צפיתי ייצגו עשייה קולנועית מהסוג שנהוג לכנות היום באירוניה מסוימת "סרטי איכות": הן מבחינת נושאיהם והן מבחינת סגנונם השואף למכובדות קורקטית. הם ממשיכים בדרך זו או אחרת את מסורת הקולנוע האירופי האמנותי, מסורת שאני מאמין בה ותומך בה (ולאחרונה איבדנו את אחד מגדולי ממשיכי דרכה, הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס, שנהרג בתאונת דרכים וטקס לזכרו התקיים בפסטיבל). הבעיה היא שהם עושים זאת ללא מקוריות ובעיקר ללא שאר רוח. בסרטים שראיתי היתה חסרה לרוב תחושה של דחיפות קולנועית ורעיונית, והתוצאה נראתה לרוב כתרגיל שמיועד למצוא חן בעיני מי שמחפשים "איכות" בקולנוע, ולא תעוזה.

לא כל מי שרוצים להיות האחים דארדן או הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן יכולים להיות כמותם, רק בגלל שהם עוסקים במצוקתם של ילדים או מתארים נופים מרוחקים. צריך משהו נוסף כדי להתעלות לרמתם של היוצרים האלה, ואותו משהו לא היה בסרטים שראיתי. בכתבה קודמת סקרתי כמה מהסרטים האלה, בהם "קיסר חייב למות" הבולט, שאכן זכה בפרס דב הזהב; כאן אסקור עוד כמה.

רוג'ר ארפז'ו

המעניין מביניהם היה "טאבו" של הבמאי הפורטוגלי מיגל גומז, שלפחות ניסה לעשות בסרטו משהו ייחודי וחריג, אף שהתוצאה מצדיקה רק לעתים רחוקות את היומרה. הסרט, שזכה בפסטיבל בפרס מיוחד, מצולם כולו בשחור לבן ומורכב משני חלקים שונים בסגנונם וגם בשייכותם הקולנועית. החלק הראשון, שמתרחש בליסבון, מייצג קולנוע ריאליסטי המתאר את ניסיונה של פילאר, אשה טובת לב ובעלת מצפון חברתי, לעזור לאורורה, השכנה הקשישה שלה, שדעתה הולכת ומשתבשת עליה. החלק השני, שמלווה כולו בווייס-אובר המתאר את מה שאנו רואים, ויוצר איזו מהות של סרט אילם - סגנון שהוא באופנה כעת - מעביר את הצופים לאפריקה, למדינה שבשליטת פורטוגל, ומספר על אורורה הצעירה שנקלעה למשולש רומנטי פטאלי עם בעלה האמיד ועם הרפתקן שרמנטי.

גומז ניסה לעמת בין החיים כפי שהם לבין הפנטסיות הרומנטיות שחבויות בתוכם. הניסיון היה עשוי להניב יצירה בעלת נפח אירוני סוחף; אלא שהדמויות אינן מעניינות דיין, הסרט נסחב ולכן מאכזב.

מצוקתם של ילדים שימשה נושא בסרטים מצוינים רבים, החל ב"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו ו"400 המלקות" של פרנסואה טריפו וכלה ב"הילד עם האופניים" של האחים דארדן, שמוקרן כעת בישראל. סרטה של הבמאית אורסולה מייר, שהשתתף אף הוא בתחרות ובאנגלית ניתן לו השם "אחות", עוסק גם הוא בנושא, וגם הוא זכה בפסטיבל בפרס מיוחד.

גיבור הסרט הוא סימון בן ה-12 (קייסי מוטט קליין, שהופעתו היא אחת המעלות של הסרט), שמתגורר בסמוך לאחד מאתרי הסקי באלפים עם אחותו לואיז (לאה סיידו). בעונת הסקי הוא נוהג לטפס לפסגה ולגנוב חפצים מרכושם של הנופשים באתר שאותם הוא מוכר כדי לפרנס את אחותו ואותו. בסרט יתגלה סוד משפחתי שישנה את מערכת היחסים בין האח לאחותו. הסיפור יפה למדי, ותיאור עולמו המבודד של סימון צובט לעתים את הנשמה, אבל חסר בסרט אותו רובד של חסד וגאולה שהופך את סרטיהם של האחים דארדן, למשל, למפעימים כל כך. זה סרט קטן מדי, שלמרות מעלות הצניעות שלו אינו משאיר רושם רב.

הסרט הגרמני "מה שנשאר", שבאנגלית נקרא "הביתה לסוף השבוע", כולל רגע של משבר במשפחה, הכוללת אב שפרש מעבודתו כבעל הוצאה לאור של ספרים; שני בנים, שאחד מהם הוא סופר והשני רופא שיניים שהקליניקה שלו בצרות; ואמא שסובלת ממניה דיפרסיה. המשבר העיקרי מתרחש כשהאמא מבשרת שהיא חדלה לקחת את התרופות שאמורות לאזן את מצבה הנפשי, כיוון שהיא מרגישה שאינה זקוקה להן יותר. ההחלטה מבהילה את המשפחה ומרתיעה במיוחד את בעלה, שתכנן מסע למזרח הקרוב כחלק ממחקר לספר שהוא מתעתד לכתוב.

הסרט, שביים הנס-כריסטיאן שמיד, כתוב ומבוים כסרט טלוויזיה עשוי היטב. ייתכן כי על המסך הקטן הוא מהנה יותר. אלא שבמרכזה של תחרות פסטיבלית יוקרתית הוא נדמה כלא ממש שייך: מינורי מדי, צפוי מדי.

המבקרים קראו בוז

הממד המעניין ביותר של "מחילה", קו פרודוקציה גרמנית, נורווגית ובריטית, שביים מתיאס גלאזנר, הוא האתר שבו הסרט מתרחש: האמרפסט, עיירה בנורווגיה, שממוקמת באחד המקומות הצפוניים ביותר בעולם, שכמעט רק לילה שורה בו במשך השנה. הלילה הכמעט נצחי הזה עוטה משמעות סימבולית בסרט שמציג את סיפורו של זוג נשוי פלוס ילד, שמגיע לעיירה מגרמניה, כיוון שהאב, מהנדס במקצועו, מצא בה עבודה. האשה עובדת בהוספיס לחולים סופניים, ויום אחד, לאחר שהיא נוהגת הביתה כשהיא עייפה עד מוות, היא מבצעת תאונת פגע וברח בנערה, בתם של שכנים.

אומברטו מונטריאולי

הסרט מתאר את ייסורי המצפון שהאשה חשה ואת השפעת האירוע על יחסיה עם בעלה ובנה. האם היא תסגיר את עצמה למשטרה? ומה עם אותם שכנים שאינם יודעים שהיא פגעה בבתם ובבריחתה מהמקום גרמה למותה? הסרט הוא בעל נפח של דרמה טלוויזיונית אבל למרות זאת אינו חוקר את השאלות האלה לעומק, וסופו נדמה כמו התחמקות לא נעימה מכל מידה של חומרה מוסרית. היה זה, אגב, הסרט היחיד בתחרות שקריאות בוז נשמעו בתום הקרנתו לעיתונאים (נוהג שכיח הרבה יותר בהקרנות לעיתונאים המתקיימות בפסטיבל קאן; בברלין הקהל מנומס הרבה יותר).

"רק הרוח", סרטו של הבמאי ההונגרי בנס פליגאוף, שזכה בפסטיבל בפרס דב הכסף, יכול היה להיות סרט רציני וחשוב אילו בוים טוב יותר. הסרט עוסק בשנאתם של ההונגרים את הצוענים שחיים במחיצתם ומתאר את אימתה של משפחת צוענים ביממה לאחר שהמשפחה השכנה לה נרצחה. האם הם יספיקו להימלט בזמן? סגנון התיאור של אותה יממה אינו תואם את החומרה שהנושא משדר, הדמויות אינן מעוצבות בצורה מעניינת דייה, וכיוון שהסוף די צפוי נוצרת תחושה לא נעימה של ציפייה לטבח.

הסרט אינו מעניק לסיפור המוצג בו הקשר היסטורי, חברתי ותרבותי מספק. הסרט גם אינו מעורר תחושה של אימה אמיתית, והיובש שבו יכול היה לשרת אותו אילו היה בו איזה סימן לחזון קולנועי חדש ומצמרר כלשהו.

בחציו הראשון של הפסטיבל נכחו בברלין אנג'לינה ג'ולי (עם סרטה הראשון כבמאית, "בארץ זבת דם ודבש") ובראד פיט; בחציו השני של הפסטיבל נכח בו מי שהיה בעלה, השחקן והבמאי בילי בוב תורנטון, שהציג בתחרות את הסרט העלילתי הארוך הרביעי שהוא ביים, "מכוניתה של ג'יין מנספילד". כגודל הציפיות מהסרט כך גם היה גודלה של האכזבה.

ב-1996 זכה תורנטון באוסקר על כתיבת התסריט המעובד של סרטו הראשון, "סלינג בלייד", בחירה שנדמתה אז תמוהה למדי. סרטיו הבאים הוערכו פחות והוא לא ביים סרט עלילתי במשך 11 שנים, כך שהסקרנות בנוגע אליו היתה רבה.

הסרט שהוקרן בברלין הוא שילוב מסורבל בין מלודרמה לקומדיה שמתאר את קורותיה של משפחה באלבמה ב-1969, כאשר הדי השינוי החברתי ששוטפים את אמריקה מתחילים להגיע אל הדרום השמרן. עיקר הסרט מתאר את המפגש בין שתי תרבויות: ג'יימס קולדוול (רוברט דובאל), אב המשפחה הדרומית, קפדן אך הוגן, שיש לו שלושה בנים ובת, מקבל את הבשורה שגרושתו, שהיגרה לבריטניה ונישאה לגבר אנגלי (ג'ון הארט), מתה ממחלת הסרטן ובצוואתה ביקשה להיקבר באלבמה. זה אומר שבעלה ושני ילדיו מנישואים קודמים עומדים להגיע לאלבמה לרגל האירוע. האם אב המשפחה ייקלע לעימות עם בעלה האלמן של גרושתו?

הסרט עוקב אחר הסיפור הזה - וגם אחר הצאצאים של שני הבעלים שמתאחדים זה עם זה - בצורה שהיא לא תמיד אמינה אך תמיד צפויה. אחד מבני משפחת קולדוול (קווין בייקון) הוא היפי מזדקן, מכור לסמים ומתנגד למלחמה; האחר (בילי בוב תורנטון עצמו) הוא דמות מעט תמוהה, שנפצע קשות במלחמת העולם השנייה והוא מכור למכוניות האלגנטיות שהוא רוכש; האח השלישי (רוברט פטריק) הוא סתם רכיכה והאחות (קתרין לאנאסה) כלואה בנישואים לא מאושרים.

אף שהסרט מבוסס על תסריט מקורי, הוא נדמה כמו עיבוד של אחד מאותם מחזות שעוסקים בדרום האמריקאי השמרן והפרוורטי כאחד. ומה הקשר לג'יין מנספילד ולמכוניתה? מנספילד היתה אחת מאלילות המין של שנות ה-50 וב-1967 היא נהרגה בתאונת דרכים, בת 34. במנספילד היה תמיד ממד מעט גרוטסקי וגם המכונית שבה היא נהרגה נהפכה לבעלת נפח פטישיסטי; וכך לוקח קולדוול באחת הסצינות בסרט את אורחו הבריטי, שלא מבין מה רוצים ממנו, לראות את המכונית, שנודדת ברחבי ארצות הברית בתצוגה עלובה מתמדת.

זו היתה יכולה להיות סצינה אפקטיבית, שנוגעת במשיכה של אמריקה למוות סנסציוני, אבל תורנטון מחמיץ גם אותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו