בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יחיאל, היום זה נגמר

הרגע שבו מנחם בגין נשבר, והודיע על התפטרותו מראשות הממשלה

12תגובות

מנחם, למה עשית זאת? (יעקב מרידור למנחם בגין)

זה קרה ביום ראשון, 28 באוגוסט 1983. לאחר תקופת זמן שבה בחן את עצמו, הגיע מנחם בגין למסקנה שאין ממנה חזרה. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר ראש הממשלה לראש לשכתו יחיאל קדישאי בבוקרו של אותו יום א', כאשר זה הניח על שולחנו, כנוהגו מדי בוקר, ערימה של מסמכים. קדישאי, שידע לפענח את כתב ידו המיוחד של בגין, ידע גם לקרוא את כוונותיו על פי "המוזיקה" של אורח דיבורו. עכשיו ידע כי נפל הפור.

עד ליום זה נקב בגין פעמים אחדות ביום ההולדת ה-70 שלו (הוא נולד ב-1913) כמועד הפרישה מכהונתו. לא תמיד העלה זאת בחדווה, ורק קדישאי היה עד לנסיבות. בגין אף תיכנן את מעשיו לאחר הפרישה - לכתוב את סיפור חייו, או כהגדרתו, "סיפור השואה והתקומה בג' כרכים". המבנה, הנושאים, החלוקה לפרקים, כבר היו ערוכים במוחו. בעבר פירסם כמה וכמה פרקים מרתקים ב"מעריב", תחת הכותרת "פרקים בספר שייכתב". אבל ביום הולדתו ה-70, שבת נחמו 1983, לא התייחס לעניין בכלל. הודעתו באה חמישה שבועות אחרי כן.

חנניה הרמן, ג'יררדו ריגורודצקי, לע"מ

וכך, דקות אחדות לפני השעה 9:00 ליווה קדישאי את בגין לקומה השנייה, שבה נמצא אולם הישיבות. באותו זמן טיפס במדרגות גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מתי שמואלביץ, שהעיר, משיח לפי תומו, שצפויה ישיבה ארוכה. אך קדישאי השיב ביובש, כי הוא מעריך שהישיבה תהיה קצרה. שמואלביץ חשב שזאת הערה סתמית, ורק אחר כך, בישיבה עצמה, התבהר לו פשר אמירתו הלקונית של ראש הלשכה. קדישאי, מצדו, התחבט אם, בניגוד למנהגו, ישתתף הפעם בישיבת הממשלה. באולם המלבני הזה, שידע כל כך הרבה שעות-בגין ואירועים היסטוריים דרמטיים, עמדה להתרחש עכשיו מערכה אחרונה וסופית של עמידתו בראש הפירמידה השלטונית מאז 1977. אבל בפתח האולם העדיף קדישאי לחזור לחדר עבודתו.

ארנס עזב בכעס

השבועות האחרונים היו קשים לבגין. הוא מילא את החובות המוטלים עליו כראש ממשלה, אבל גופו נחלש וכחש וממילא גם פחתה סמכותו. הוא היה בודד במשכן מגוריו. עליזה, עלה כפי שכינה אותה, הרעיה ששימשה לו משענת נפשית וחברתית אמיתית, נפטרה בשנה הקודמת והסתלקותה הותירה צלקת בנפשו. צערו נמסך לתוך כל מה שהתרחש בהמשך.

מבצע שלום הגליל, ביוני 1982, שנועד להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של המחבלים (40 ק"מ), היה כרוך בחיסולה של מדינת אש"ף שיאסר ערפאת הקים בדרום לבנון. אבל המבצע נקלע מראשיתו להסתבכויות. בניגוד לתרחישו של ראש הממשלה, שלמעשה אושר בממשלה, צה"ל לא נעצר בקו 40 הקילומטרים, שעליו התחייב בגין באיגרת ששלח לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן. גם הלחימה עם הסורים, שצבאם שהה בלבנון, לא נכללה בסדר היום של המבצע. בכוונת מכוון הוגדר המהלך כמבצע ולא כמלחמה.

באוגוסט 1982 נבחר לנשיא לבנון מנהיג הפלנגות, בשיר ג'מייל, בן טיפוחיו של המוסד הישראלי, אשר יצר את הקשר הראשוני עם ראשי הנוצרים בלבנון עוד בימי ממשלת יצחק רבין הראשונה ועזר להם לטפח את האגו שלהם. אך בשבתו על כס הנשיא, בזכותו של צה"ל, מיהר ג'מייל להתנער ממחויבותו הקודמת לכריתת שלום עם ישראל. הסיבה היתה חששו מפני הסורים, חשש שהתאמת; ג'מייל נרצח זמן קצר אחרי שהושבע לנשיא. בתגובה נכנס צה"ל למערב ביירות ואיפשר לפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בביירות. לוחמי הפלנגות, תאבי נקם על רצח מנהיגם, ביצעו במחנות טבח המוני.

בלחץ משולש שצלעותיו היו הנשיא יצחק נבון, השר זבולון המר, איש המפד"ל, וכן מרכיבים שונים בדעת הקהל, קמה ועדת חקירה משפטית לאירועים במחנות. בגין ניאות לכך רק אחרי שהרמטכ"ל רפאל איתן אמר לו, כי אין לו מה להסתיר. הוועדה, בראשות שופט עליון, הטילה על שר הביטחון אריאל שרון אחריות אישית עקיפה למה שקרה והמליצה על מסקנות אישיות לגביו. ראש אמ"ן, יהושע שגיא, הודח מתפקידו. ביקורת נמתחה אף על הרמטכ"ל איתן, אך מאחר שעמד לסיים את תפקידו הוועדה נמנעה מלהמליץ על נקיטת מסקנות אישיות בעניינו. מפקד הצנחנים והחי"ר, תת אלוף (ועוד מעט אלוף) עמוס ירון, הועבר לתפקיד לא פיקודי. ועדת החקירה אף מתחה ביקורת על תפקודו של ראש הממשלה בגין ועל התנהגותו של שר החוץ, יצחק שמיר, מבלי להטיל עליהם מסקנות אישיות.

עם הגשת דו"ח הוועדה בפברואר 1983 סבר בגין שהקטע המתייחס אליו מחייב, ולו בעקיפין, את התפטרותו שלו. אך שר המשפטים משה נסים ומזכיר הממשלה דן מרידור (שייצג את בגין בוועדת החקירה), שהסבו לצדו בעת קריאת הדו"ח, הניאו אותו מכך. שרון קיווה, לשווא, שבגין ידחה את ההמלצה להעבירו מתפקידו. שרון הגיב בעריכת הקבלה היסטורית עם הסגרתם של אנשי מחתרת אצ"ל לבריטים בימי טרום המדינה, כאשר נרדפו על ידי הממסד היישובי וארגון ה"הגנה". כפי שכתב בספרו "לוחם", שיצא רק באנגלית, אמר לבגין: "מנחם, אתה הוא זה שהסגרת אותי לידיהם (הכוונה להמון זועם שכינה אותו, וגם את בגין, 'רוצח', ועתה לכאורה בא על סיפוקו). אתה הוא זה שעשית זאת". במלים אחרות, הוא הלביש על בגין אדרת של מלשין ומסגיר.

משרד הביטחון

שרון בחר כנראה במודע בהמשלה שתפגע בבגין. מה בגין השיב לו, לא כתב שרון, אבל מה לעשות ובמרכז תנועת החרות היה חבר, בן-עמי זמיר, איש אצ"ל במגדיאל, אזור פעולתו של שרון בימים הרחוקים ההם כחבר ה"הגנה". זמיר העיד כי שרון נמנה עם רודפי המחתרות, והוא עצמו היה אחד מקורבנותיו, כאשר שרון פיצח את גולגולתו במהלומת מקל של טורייה (בשעתו פירסמתי עניין זה ב"ידיעות אחרונות" ושרון איים עלי ועל העיתון, באמצעות פרקליטו דב וייסגלס, בתביעה על הוצאת דיבה. אך עד מהרה נסוג מכך, כנראה לנוכח מספר העדים שהיו מוכנים לאשר את דבריו של זמיר, בכללם מפקדו של שרון בהגנה, אל"מ בדימוס אשר לוי).

המלחמה בלבנון הקשתה על היחסים עם ארצות הברית בכלל ועם הנשיא רייגן בפרט. לעניין זה התחברו מלחמות יהודים שהתנהלו בין השרים. בגין התקשה להבין כיצד אישים פוליטיים שהגיעו לפסגת חלומותיהם או לשיא שאיפותיהם אפשרו ליצריהם לשלוט בהם. הם המשיכו לשים מקלות בגלגלי הממשלה ויצרו מצבים שבגין כינה "קלקולים". בשיחות פנימיות בתוך לשכתו העלו חברים את הצורך בנקיטת צעדים דרסטיים נגד שרים בכירים עד כדי פיטוריהם, בהם כאלה שאותרו בעת יצירת הקלקולים. אך בגין סירב למצות עמם את הדין.

גם עכשיו, בבוקר יום ההתפטרות, היה בגין עד בישיבת הממשלה להתקפה חריפה של שר הביטחון לשעבר שרון על מחליפו, משה ארנס. בסיומה אף יצא ארנס בחרי אף מישיבת הממשלה, בשעה 10:45, וכך החמיץ את הודעת ההתפטרות של בגין. קדישאי נזכר כי כאשר ראה בגין שרים נצים נהג להמשילם להלך הצועד לתומו ברחוב והלך אחר מתיז עליו בוץ. התגובה, לדעת בגין, לא צריכה להתבטא בהתזת בוץ נגדית, אלא להיטהר מהבוץ שפגע בבגדך. והנמשל: מתיז הבוץ אינו ראוי אפילו לתגובה.

הסעיף הבא בסדר היום היה צירופו של שר חדש לממשלה. ואחריו ביקש בגין את רשות הדיבור.

סליחה, מחילה וכפרה

וכך אמר בגין:

"רבותי חברי הממשלה,

"מבקש אני למסור הודעה, ואני מבקש לציין כי אין לה כל קשר לדיון שנתקיים (זה עתה) בממשלה, ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה. הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי - איני יודע.

"ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת - תהליך זה כלל לא יתחיל".

יעקב סער / לע"מ

כל תיאור, ויהיה זה הצבעוני ביותר, לא יוכל לאפיין את התדהמה שאחזה בשרים. דברי בגין נעדרו נימת התרגשות. הם נאמרו בטון שקט, שהיה אופייני לו ברגעים שלאחר החלטה. הממשלה מנתה 20 שרים, ורובם השתתף במצעד השידולים. הם השחיתו דבריהם על אוזן שומעת אך לא קולטת.

מענהו של בגין הבהיר כי נקודת האין חזור היא מאחוריו.

"רבותי היקרים, ידידי,

"אני מודה לכולכם ולכל אחד מכם על הדברים העמוקים, הטובים והלבביים שהשמעתם בישיבה זו. אני מתאר לעצמי כי כל אחד מכם יודע שלא בקלות קיבלתי החלטה זו. עובדה היא שלא נועצתי בחברים היושבים ליד שולחן זה, משום שזו החלטה אותה קיבלתי לאחר שיקולים רבים מאוד ועמוקים.

"ישנה פנייה מחברים שאשקול מחדש. אני שואל, האם אותם חברים שהשמיעו פנייה כזאת, שאני יודע את ערכה וכל הרגישויות הקשורות בה, מניחים לרגע שעד אשר קיבלתי את ההחלטה להודיע על כך לחברים, בישיבה רשמית - לא שקלתי? היום אין לי אלא להשיב בשאלה כזאת, ואין לי עוד להוסיף.

"ברצוני להודות לכם, לכולכם, על שיתוף הפעולה וההבנה שהיו מנת חלקי ביושבי כאן עמכם. כן, נכון, היו תקופות קשות ולפעמים צריך אדם לקבל החלטה כשהוא יודע את כל הבעיות הקשות הקשורות בה. אני הגעתי למסקנה זו ולא הגעתי אליה כדי להביא לאיזושהי תוצאה שאנחנו מקווים שלא תהיה כזאת, אלא משום שלא יכולתי אחרת".

"האם תוכל לשבת עמנו?" שאל אחד השרים, והתכוון לפגישה לא רשמית בהמשך.

"תודה רבה לכם", אמר ראש הממשלה ואסף את ניירותיו.

אליהו הראתי

בפרוטוקול הישיבה, ה-68 ב-1983, נרשמה הודעת בגין כסעיף מס' 1777.

תקדים אטומי

בגין ירד לאיטו לחדרו. קדישאי נכנס אליו. בגין הפנה אליו את מבטו ואמר: "קיימתי את מה שאמרתי לך בבוקר". הידיעה כמובן פשטה כאש בשדה קוצים. ידידים החלו לבוא ללשכה. אחרים טילפנו. אמצעי התקשורת הבינלאומיים החלו לצור על הלשכה כמו בימים הגדולים בעת כניסתו אליה, או בעת בואם של מנהיגי מדינות ואורחים רמי דרג. כמה מהשרים נאספו בחדר הישיבות הקטן, הצמוד לחדר עבודתו, וחזרו על המנגינה שהשמיעו בישיבת הממשלה. בגין האזין לדבריהם, אך קולם היה כקול קורא במדבר.

מי שהצליח להשעות לפרק זמן את מימוש ההתפטרות היה השר יורם ארידור. ארידור, המשפטן, ציין כי בגין עדיין מכהן כראש ממשלה ועל כן ביקש ממנו לאפשר לעשות סידורים נדרשים כדי שראשות הממשלה תישאר בידי הליכוד. כלומר, להמתין עם מסירת ההתפטרות עד לבחירת מחליף וכינון ממשלה חדשה.

בגין חזר לחדרו, ביקש מקדישאי את ספר החוקים וניסח טיוטה של מכתב התפטרות לנשיא חיים הרצוג: "על יסוד סעיף 23(א) לחוק יסוד: הממשלה - הריני מתכבד להגיש לך את כתב התפטרותי מתפקידי כראש הממשלה".

ראש הממשלה ניאות לעכב את מסירת המכתב לנשיא הרצוג עד להשלמת בחירתו של ממשיכו. ב-1 בספטמבר בחר הליכוד ביצחק שמיר לתפקיד. בגין כינס ישיבת ממשלה ב-4 בספטמבר, אחרונה בראשותו. על סדר היום עמדו ענייני ביטחון. הקואליציה החדשה, בראשות שמיר, כבר ניצבה בפתח.

העיתונאים המתינו לבואו של בגין אל הנשיא עם מכתב ההתפטרות. אבל תחתיו הגיע למקום דן מרידור. מחלת עור נושנה שפשטה לפתע על פניו של בגין מנעה ממנו להתגלח, והוא לא היה מוכן להופיע ברבים ולפני הנשיא כשהוא עטור זקן. אחרי שהגיש מרידור את המכתב דיבר הנשיא בחום רב על בגין. "אין זה המקום לפרט את מגילת מעשיו הגדולים", אמר. "הדברים רשומים בדפי ההיסטוריה שלנו והם לא יימחו".

בזיכרוני שמור כי אחרי התפטרותו של שר החוץ משה דיין (1979) חלף הרהור בלשכת ראש הממשלה להציע את התפקיד להרצוג, שעד לא מכבר שימש שגריר באו"ם. לבגין היה יחס חיובי אליו, והוא זכר כי נשא במליאת האו"ם נאום מלומד ולפיו ההתנחלויות בשטחי יש"ע מותרות על פי החוק הבינלאומי, ולמעשה על פי רוחו של בגין. הרצוג, מצדו, בעודו מייצג את ישראל באו"ם, כינה את בגין באוזני דיפלומטים זרים בצמד המלים The Best - כלומר הטוב מכולם. פרשנו המדיני של "ידיעות אחרונות", ישעיהו בן-פורת, אשר בגין העריך מאוד את מקצוענותו, סיכם: "עם פרישתו של מנחם בגין נעלם מן הנוף הפוליטי אחרון מנהיגי ישראל בעלי שיעור הקומה ההיסטורי".

אצל אחרים חלפו הרהורים קשים, כמו זה של העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נח מוזס, שבדרך כלל מיעט בכתיבת מאמרים, אך הפעם, במפתיע, פירסם רשימה שבה שאל: "האם עם אכזר אנחנו, הלוקה בתסביך אב וטורף את בשרם של ההולכים בראש המחנה?" בכך קלע למעשה לאמירתו של משה דיין בימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור, על גורלם המר של ראשי ממשלה בישראל עד אז: "את כולם הורידו חיים שאולה". הוא התכוון לדוד בן-גוריון, למשה שרת, ללוי אשכול ולגולדה מאיר.

פעם שאלתי את בגין מהו, לדעתו, התפקיד הציבורי החשוב ביותר שאותו מילא לאורך שנותיו: נציב בית"ר בפולין לצדו של זאב ז'בוטינסקי, מפקד האצ"ל, ראש האופוזיציה, ראש הממשלה? הוא ראה בפיקוד על האצ"ל, בימי המנדט הבריטי, את שליחותו הציבורית החשובה ביותר. כדבריו, אין דבר היכול להשתוות למלחמת שחרור נגד משעבד זר.

ומה ראה כמשימתו החשובה בימי כהונתו כראש הממשלה? חוזה השלום עם מצרים (1979)? הפצצת הכור הגרעיני בעיראק (1981)? מבצע שיקום השכונות (ראשיתו ב-1977) שהיה חלק ממשימתו לזקיפת גבם של הישראלים ממוצא מזרחי? יישוב יהודה ושומרון (התעצם מ-1977)? בגין השיב, כי כל אחד מהנושאים עומד בפני עצמו. בניגוד למה שניסו לייחס לו, הוא לא ביטא כל חרטה על חתימת חוזה השלום עם מצרים, חרף העובדה שהחתימה גררה ויתור מוחלט על כל חצי האי סיני.

בגין היה סבור כי הפצצת הכור לא הסירה מסדר היום את תוכניותיה הגרעיניות של עיראק, אלא דחתה אותן לחמש שנים לפחות. על כן ניסח בעקבותיה דוקטרינה האומרת כי "על בסיס התקדים שיצרנו, כל ראש ממשלה וכל ממשלה בישראל ישמידו את הכור (החדש) לפני שיהפוך למבצעי". אף שהדברים כוונו לעיראק, עובתה הפרשנות לדוקטרינה זו, בייחוד על ידי יורשו של בגין, יצחק שמיר, שהצהיר: "הפצצת הכור הבליטה את נחישותה של ישראל ואת העובדה שבכל הכרוך להגנת קיומה אין גבולות פיסיים. בהגנה על ביטחוננו אי אפשר לפעול בלי נטילת סיכונים. אי נטילת סיכונים עלולה להיות פטאלית לביטחוננו".

שמיר קבע כהנחת יסוד, כי "במזרח התיכון אי אפשר לקיים מאזן אימה לפי הנוסחה האמריקאית-סובייטית, והסיבה לכך שאי אפשר לסמוך על שיקוליהם הרציונליים של אחדים מן השליטים הערביים". מהלך חשיבה זו עמד ביסוד החלטתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט לרסק את הכור הגרעיני שקם והלך בסוריה. בעיני ראש הממשלה בנימין נתניהו, זהו כנראה גזר דינה של מערכת ייצור נשק גרעיני באיראן.

יש פרק נוסף בתקופת ממשלו של בגין, שמשום מה לא ראה את אור הכותרות. הוא היה זה שאיפשר את כניסתה של ישראל למועדון החלל הבינלאומי. מאז מלחמת יום כיפור נוצרו מצבים שחייבו צילומי לוויין שישקפו את המתרחש בתחום הצבאי במדינות ערב. ארצות הברית לא ניאותה למלא את הבקשה. לא נותרה ברירה אלא להעניק לכך חותם כחול-לבן. את הרעיון החלו לגלגל בפועל, לפי הסדר, ראש מחקר ופיתוח באמ"ן חיים אשד, ראש אמ"ן שלמה גזית ויורשו בתפקיד, אלוף יהושע שגיא. שגיא, ראש אמ"ן בעת ההכנות להפצצת הכור בעיראק, חש היטב את הצורך בצילומי לוויין של הכור. הוא פנה לארצות הברית, אך זו דחתה גם הפעם את הבקשה. שגיא הקציב חמישה מיליון דולר מתקציב החיל לבדיקת היתכנות ראשונה לבניית לוויין.

אשד סיפר לי כי העלה את הרעיון לפני שר הביטחון עזר ויצמן עוד ב-1979. ויצמן הפנה אותו למדען הראשי של מערכת הביטחון, ד"ר מנס פרת, ובניצוחו החלו לעצב תוכנית ללוויין ישראלי. התוכנית המשורטטת הוצגה לראש הממשלה בגין ביולי 1981, כחודש אחרי הפצצת הכור העיראקי, על ידי אשד, פרת ואישים נוספים. בגין, נזכר אשד, ביקש לדעת מה יהיה חלקו של הלוויין בתחום הביטחוני, ושמח לשמוע כי זה יהווה בו מרכיב נכבד. "זו תהיה התגלמות הגניוס היהודי שיש לו יכולת לעשות דברים נפלאים", הגיב בגין. "צאו לדרך".

"בלעדי בגין", אומר אשד, "הלווייניזציה של ישראל לא היתה מתבצעת". שר המדע, פרופ' יובל נאמן, הקים את סוכנות החלל הישראלית שהובילה את ראשיתה של המערכת. כעבור חמש שנים שיגרה ישראל לחלל את לוויינה הראשון, "אופק 1". הדברים כלולים גם בעבודת הדוקטורט של ד"ר דגנית פייקובסקי, על תוכנית החלל של ישראל.

אולי הוא צודק

מטבעה יצרה הפרישה גלי תהייה ותיאוריות קונספירציה. העיתונאי-פובליציסט של "הארץ", יואל מרקוס, פנה לבגין במישרין, בלשון בוטה, אולי אף ללא שמץ מתבקש של דרך ארץ: "לא מתאים לך להיעלם סתם כך מחיינו כגנב בלילה. חסר לנו ההסבר מדוע הלכת... איזה דבר נורא נודע לך ב-28 באוגוסט?"

מרקוס הרבה להלקות את עידן בגין בשלטון. אבל בגין קרא אותו בעניין. פעם, במענה על רשימה קודמת שלו שעניינה החלקתו של בגין באמבטיה שגרמה לו לשבור את ירכו, אף העביר למרקוס עדות בכתב ידו המתארת באורח פרטני את סיפור המעשה. לעומת זאת, נזכר דן מרידור, על מאמר אחר של מרקוס שעניינו חוסר התכלית בהמשך המלחמה בלבנון, הגיב בגין במעין אמירה "אולי הוא צודק". הכוונה היתה להמשך המלחמה, אחרי שצה"ל כבר חיסל בפועל את המדינה-בתוך-מדינה שהקים ערפאת בתוך לבנון. בגין, אגב, מנע את חיסולו של ערפאת כאשר נחשף לכוונת רובה צלפים של לוחם צה"ל. הנימוק: הדבר היה בעת צעידתו של ערפאת לתוך כלי השיט שפינה אותו ואת לוחמיו שנותרו בחיים מלבנון, וחיסולו היה מהווה הפרה של ההסכם שנשא חותם בינלאומי.

ובכל זאת, מדוע פרש? הסבר, כנראה חלקי, זכה לקבל חברו הקרוב מימי המחתרת ועד ליומו האחרון, יעקב מרידור. דקות אחדות לאחר הודעת ההתפטרות ב-28 באוגוסט, נכנס מרידור לחדרו ושאל, "מנחם, למה עשית זאת?" בגין - כפי שסיפר לי מרידור - מיקד את תשובתו בסיבות הבאות: הקושי בהתמודדות עם המספר המתעצם של הנופלים במבצע של"ג; חולשה גופנית, שאינה מאפשרת לו לתפקד כהלכה; שלילת פרטיותו; ההפגנות שקיימו מתנגדי המלחמה מול ביתו, שנמשכו 24 שעות ביממה, הפכו את חייו לבלתי נסבלים. הוא היה ישן שעות מעטות וגם אלו נשללו ממנו בגלל הרעש. שר המשטרה, ד"ר יוסף בורג, אמנם הציע שהמשטרה תפנה אותם, אבל בגין עמד על זכותם להפגין; צר היה לו על מנוחתם המוטרדת של השכנים מסביב; מלבד זאת, היו דיווחיו הליליים של עוזר המזכיר הצבאי על מספר הנפגעים, שבגין עמד על כך שיובא לידיעתו בכל שעה. גם הנשיא הרצוג כתב (בספרו האוטוביוגרפי "דרך חיים") כי באחת הפגישות אמר לו בגין, "בכל פעם שהמזכיר הצבאי שלי (עזריאל נבו) נוקש בדלת וראשו מופיע מאחוריה, לבי מאיץ את פעימותיו. מפני שאני נתפס מיד לפחד שהוא עומד לבשר לי על כך שעוד בחור שלנו נפל בלבנון".

בגין לא שיתף אף גורם חיצוני במחשבותיו על שני קברניטי המלחמה, שרון ואיתן. שרון החל לכהן בתפקיד שר הביטחון בממשלתו השנייה של בגין, באוגוסט 1981. לפי כל הסימנים בגין היה חצוי בעניינו. לדברי אריה נאור, בספרו "בגין בשלטון", האילוץ שהביא את בגין למנותו לשר ביטחון היה ראש וראשונה ביטחונו בכך ששרון יוכל להוביל ללא שפיכות דמים את פירוק היישובים בסיני, במסגרת חוזה השלום עם מצרים. המתיישבים, ידע בגין, ראו בשרון את אבי ההתיישבות הנרחבת, גם בסיני, ובכך היה לידידם הצמוד, והם יסורו להוראתו.

הממשלה השנייה בראשותו של בגין נשענה על רוב של 61 ח"כים בלבד. ראש האופוזיציה שמעון פרס הזהיר את בגין כי "שרון יכול להיות הרוב הזה. הוא יהיה תחת פיקודו העצמי". אכן, חשש זה ניקר אף בלבו של בגין וכדי לאזן אותו החליט להאריך את כהונתו של הרמטכ"ל איתן, ואף לקיים עמו קשר ישיר. הנחתו היתה שאיתן יהיה "המשגיח מטעמו" על שרון.

חבר הכנסת אברהם מלמד, היונה הצחורה של המפד"ל, ביטא חוסר אמון מוחלט בשרון ואיים כי לא יצביע אמון בממשלה ששרון יכהן בה כשר ביטחון, מה שהעמיד את קיומה בסכנה. בגין זימן אותו לשיחה, ושאל מדוע הוא מתנגד למינויו של שרון. "האיש שקרן", השיב מלמד. לדברי מלמד השיב לו בגין בערך כך: חשבתי על כך מראש, ועל כן אמשיך לקיים קשר ישיר עם הרמטכ"ל. על טיעון זה, שלפיו הרמטכ"ל ישמש עינו הפקוחה של ראש הממשלה על שר הביטחון, "לא היה לי מה לומר", אמר מלמד. את הדברים שמעתי מפי מלמד בכנסת, אחרי שיחתו עם ראש הממשלה.

לגבי פירוק היישובים בסיני, בגין צדק. שרון ביצע אותו במקצועיות ראויה לציון. לגבי המלחמה בלבנון, פרס צדק. יתרה מכך, ערב הקמת ממשלתו השנייה ב-1981, נועד משה דיין עם בגין והזהיר אותו מפני מינויו של שרון לשר הביטחון. הוא, כך אמר, יסבך את ישראל במלחמה בלבנון. ואכן, שרון היה רמטכ"ל העל של המלחמה, וקשר אליו בעבותות את איתן. וכך הפכו את תרחיש המבצע לסיפור מלחמה.

די אם יסופר שרק מפי נציגה המיוחד של ארצות הברית, פיליפ חביב, נודע לבגין בראשונה שצה"ל נכנס לביירות וכי הטנקים של צה"ל מכתרים את ארמון הנשיא הלבנוני בבעבדה. בגין כפר במידע, משום שהכניסה לביירות לא היתה רשומה באג'נדה שלו, והורה לבדוק את המידע אצל שרון ואיתן. שניהם, בנפרד, הכחישו. חביב, לשאלת בגין, הכחיש את הכחשת השניים. בגין התעקש לדעת, והמזכיר הצבאי עזריאל נבו פנה, בפשטות, לחדר המבצעים של המטכ"ל, וקיבל אישור לטענת חביב.

הכניסה לביירות, שמעולם לא אושרה בממשלה, היתה ראשית שבירת האמון של השרים בשר הביטחון. אולי גם איששה מחדש את הפקפוקים שהיו מכבר אצל בגין לגבי יושרו של שר הביטחון שלו.

כתב אישום חמור

בגין, לאחר פרישתו, פרש לביתו. קדישאי היה בא מדי יום לבקרו בדירתו - בתחילה בירושלים וכעבור זמן בתל אביב. השניים שוחחו הרבה אך קדישאי, לדבריו, לא שמע ממנו שום מלת ביקורת על שרון. לעומת זאת היה אדם אחר שכן שמע: דן מרידור, שבגין הגה לו חיבה רבה והעריך מאוד את יושרו. מדי יום שישי היה פוקד את ביתו של בגין. השניים שוחחו על מגוון רחב של עניינים ומרידור העלה אותם על הכתב.

ב-11 בינואר 1985 שוחחו על מלחמת לבנון. וכך רשם מרידור מפיו של בגין: "אחד הדברים שגרמו יותר מכל לקושי, היו היחסים בין רפול (הרמטכ"ל) לאריק (שרון, שר הביטחון). (הם) שנאו זה את זה. הייתי צריך להתערב. רפול מסר לי תיאור על אופיו של אריק. לא היה אמון ביניהם. היה קשה מאוד. שניהם העמידו אותנו בפני עובדות מוגמרות. אמרתי פעם שידעתי (בעניין לבנון) הכל, לפעמים בדיעבד, לפעמים לפני מעשה... גם אריק וגם רפול רצו את המלחמה כפי שהתנהלה, אך רבו ביניהם".

והמשיך בגין: "רפול העריך את הפלנגות. היחידי (שהעריך) היה הוא. (ראש אמ"ן) יהושע שגיא, קצין חכם, לא האמין בהם. גם חקה (ראש המוסד יצחק חופי) לא האמין. הם (הפלנגות) התחנפו לרפול".

זוהי אמירה ראשונה של ראש הממשלה כיצד ראה, בסיכומו של דבר, את מבצע של"ג שנהפך למלחמה. אלה הם כמובן קטעי דברים, שאם צוללים לתוכם יש להצטער מדוע בגין באמת לא כתב את זיכרונותיו על תקופת כהונתו כראש הממשלה השישי. כי בגין, הידוע ביושרו, היה כותב את האמת לאמיתה. גם דבריו אלה די בהם להטיל צל כבד על שני הקברניטים הצבאיים, שעל אף איבתם ההדדית חברו יחדיו, ובעצם העמידו את ראש הממשלה בפני עובדות שלא רצה בהן.

כאשר אמר לאברהם מלמד כי הרמטכ"ל יפקח מטעמו עין על שר הביטחון, מנחם בגין באמת האמין בכך. אבל לא זה מה שקרה, ומה שקרה בפועל בין השניים איננו יודעים. המשפט הקובע בדברי בגין הוא "גם אריק וגם רפול רצו את המלחמה כפי שהתנהלה", ואמירה זו יש לכרוך במשפט קודם, "שניהם העמידו אותנו בפני עובדות מוגמרות". לאלה יש לחבר אמירות שנאמרו ופרסומים בכתב לאורך השנים של בני בגין, דן מרידור ואריה נאור. כל אלה אורגים יחדיו כתב אישום חמור נגד אריאל שרון, רמטכ"ל העל של המלחמה, וממילא נגד רמטכ"ל המשנה, רפאל איתן.

****************************************************************

עיתונות חופשית

מנחם בגין מיעט להתערב במה שהתפרסם בעיתון המפלגתי "חרות"

העיתון "חרות" היה בית הספר שלי לעיתונות. אף שהיה יומון של תנועת החרות, נשבו בו רוחות פרצים. עורכו, אייזיק רמבה, איש אשכולות, עיתונאי וסופר, פתח את שערי העיתון לכותבים מבחוץ, מבלי שבדק בציציותיהם הפוליטיות. הוא ביקש לרכוש קוראים מעבר לשורות המפלגה. ואמנם, הוא גידל דור של עיתונאים שעשו אחר כך קריירה מקצועית נאה בעיתונים אחרים. כך למשל עברו ל"ידיעות אחרונות" איתן הבר, זאב גלילי, צבי קסלר ואנוכי. אביעזר גולן, הראוי לתואר "מר ידיעות אחרונות", היה קשור בעיתון "חרות" עם צאתו לאור ב-1948 וכך גם שלום רוזנפלד, לימים עורך "מעריב", ששימש כתבו הפרלמנטרי של "חרות". ל"הארץ" עברה בהדרגה קבוצה נכבדה של עיתונאים מ"חרות", ואלה הם: יואל מרקוס, יהודית וינקלר, עודד זראי (זערור), עדה אושפיז, עוזי בנזימן, דן מרגלית.

מנחם בגין כמעט שלא התערב בעיתון. אבל פעם שזפו עיניו כתבה בחתימתי, שהציגה באורח אירוני את אורחותיו האישיות של מנהיג מסוים בתנועת העבודה. בגין זימן אותי אליו, שיבח את הכתבה, אבל אחר כך אמר: "עיתוננו הוא עיתון פוליטי. הוא נלחם ביריב בשל עמדותיו, אך אין זה תפקידו של העיתון לחדור לרשות הפרט של יריב, יהיה אשר יהיה".

ראש הממשלה שיילוק

מנחם בגין שינה זהויות עם חילופי דירות מסתור כמפקד האצ"ל, וכונה ד"ר יונה קניגסהופר (בתרגום מגרמנית: מקווה למלכות), רבי ישראל ססובר ובן זאב. כינויו המחתרתי המוכר כמפקד האצ"ל היה "בן דוד". בגיליון המעקב של הש"י ובמסמכים אחרים נקרא "בייגין" או "בגון" במשך תקופה לא מבוטלת, כפי שדיווח שלמה נקדימון. לעתים היה חותם גם בשם ביגר בנג'מין (זאת משום שלבנו הקטן קראו זאב-בנימין).

אבל לאחד מהכינויים שבהם התקשט בגין בחתימותיו יש רקע יותר אנקדוטלי. יהודה אבנר, מי שהיה יועץ לכמה וכמה ראשי ממשלה ישראלים, בין השאר יועצם האישי של רבין ובגין, וכיהן כשגריר, מספר בספרו "ראשי הממשלה", שיתורגם בקרוב לעברית, כי בזמן המשא ומתן לשלום עם מצרים, בגין החל לחתום על פתקים בשם "שיילוק" או "מנחם מנדל שיילוק".

בגין בחר בצעד הסרקסטי הזה לאחר שבעיתונות המצרית ציירו את דמותו כך, וזאת מאחר שהמשא ומתן בין ישראל למצרים התנהל בעצלתיים למרות הג'סטה המצרית הדרמטית שבהגעת אנואר סאדאת לירושלים. את יהודה אבנר עצמו, אגב, היה מכנה באותם פתקים בשם "שייקספיר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו