בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מיוחד מחומס

פרק 1: מרד התרנגולות

מעבר מבית לבית, ממכונית למכונית, מיד ליד. בכבישים הצרים של הר הלבנון. מעבר לגבול פרושים משקיפים של צבא סוריה החופשי מתריעים מפני תנועת כוחות

19תגובות

הדרך מלבנון לחומס עוברת מכפר לכפר, משביל לשביל. תמיד תחת איום מחסומי הפתע של הצבא הסורי.

"מההתחלה", אמר מבריח הגבול שמעל לזקנו העבות חיוך קונדסי, "קראו לי אל חדאב, ‘הזעם', למרות שאני צוחק כל הזמן". הזעם, גוץ לבוש אימונית שחורה המחזיק בידיו שני טלפונים ניידים, חי בדירה קפואה בטריפולי בצפון לבנון. מתלווים אליו שני לבנונים, כנראה מבריחי סחורות. אבל הוא אינו מקצוען. "כשהכל התחיל, בדיוק עמדתי להתחתן. הייתי צריך לבחור, מהפכה או נישואים", אמר. ביולי, עם הקמת היחידות הראשונות של צבא סוריה החופשי, החל לשמש מוביל בשבילן: הוא מבריח פצועים, עיתונאים, כמונו, ציוד רפואי ודברים אחרים. הזעם בא ממשפחה אמידה. "אני לא עושה את זה בשביל הכסף", הוא אומר.

בוקר. הגשם כבד. אחד משני הלבנונים מאחורי הגה המיניוואן מסיע אותנו - הזעם, מאני הצלם ואנוכי - בכבישים הצרים של הר הלבנון. הוא נמנע ממעבר ליד עמדות צבא לבנון, עד שאנחנו מגיעים לשטח נרחב מכוסה אבנים. סוריה ממול. באחד הסיבובים ממתינים לנו שלושה צעירים על אופנועים. גם הם לא מקצוענים, רק חקלאים מהסביבה שידיהם אדומות ומיובלות. הם מסיעים אותנו בדרכים בוציות, בין בתים לשדות. אנו נתקלים בילדים זבי חוטם ולבושי קרעים, בכוורות, בסוסים בודדים, ומגיעים לבית שבו הוגש לנו קפה בידי איכרים מחייכים. קשר רדיו: הדרך פנויה. אנו יוצאים לבית אחר, רחוק יותר, באותו הכפר. באותו הרגע מגיע לטלפון הנייד מסרון ממשרד התיירות הסורי. "ברוכים הבאים לסוריה". עברנו לצדה האחר של המראה.

בשונה מהכפרים המרוחקים יותר, הכפר הזה שקט. "כאן אין הפגנות", מסביר המארח שלנו. "אנחנו לא רוצים למשוך את תשומת לב המוחבראת ולהעמיד בסכנה את מקור הפרנסה שלנו, ההברחות". אבל צבא סוריה החופשי אינו רחוק. הזעם חוזר עם טנדר, דוחס את כולנו במושב הקדמי, ואנו יוצאים. שדות, מטעים, דרכים עקלקלות. נתקלנו בקצין צבא סוריה החופשי ברכבו, ובהמשך, במחסום על גשר ובו לוחמים שבודקים את שיירת המשאיות והטנדרים, מבריחים המגיעים מלבנון ומביאים כל מה שחסר לאנשים. דגל המהפכה הסורית, פסים בשחור-לבן-ירוק ושלושה כוכבים אדומים, מתנוסס מעל המחסום.

אי-פי

הטלפון של הזעם מצלצל בלי הפסקה. לצבא סוריה החופשי יש משקיפים בכל מקום, כדי להתריע במקרה של תנועת כוחות או הצבת מחסומי פתע, שנחשבים מסוכנים ביותר. ואכן, למחרת נהרג במחסום כזה, לא רחוק מכאן, אחד מידידיו של הזעם שערק משירות הביטחון ונורה למוות כשניסה לברוח. הזעם מחזיק רימון ליד ההגה: אם יתפסו אותו, זה לא יקרה כשהוא בחיים.

על הכביש, בולט לעין ממרחק מאות מטרים, נראה אחד ממחסומי הקבע המקיפים את העיירה אל-קסאיר. הזעם פונה לדרך עפר ועוקף את המחסום דרך שטחים שבהם מתגוררות משפחות בדוויות. בהמשך העיירה, שבה אנו נוסעים בסמטאות, בין בתי קומותיים מבטון מתפורר, קודרים תחת הגשם. שבועיים לאחר מכן, בחומס, יאמר לי פעיל אזרחי כי "צבא סוריה החופשי ישחרר את חומס לפני שישחרר את אל-קסאיר. המשטר לא יוותר לעולם על אל-קסאיר. אם אל-קסאיר תיפול, הם יאבדו את כל הגבול".

ובכל זאת, נראה שהצבא הסורי כבר אינו שולט בעיר. מלבד המחסומים ההיקפיים והטנקים המוסתרים מעט בשל ההסכם עם הליגה הערבית, הוא מחזיק רק בבניין העירייה ובבית החולים במרכז העיר.

בהמשך אעבור כמה פעמים ליד בניין העירייה, מבנה גדול בן ארבע קומות, בנוי בסגנון הסובייטי, חלונותיו שבורים ועל גגו שקי חול האמורים להגן על הצלפים. עד לאחרונה ירו הצלפים בקביעות לעבר הרחובות, בעיקר בשעות הערב. אבל לאחר מתקפה שאיפשרה להם כניסה לבניין, צבא סוריה החופשי הגיע להסכמה עם המפקד במקום, ואנשיו יושבים כעת בשקט. למעשה, כוחות צבא סוריה החופשי נעים בעיר כרצונם, לעתים בכלי רכב נושאי מקלעים כבדים שדלתותיהם מעוטרות בסמלי כאתיבה אל פארוק (גדוד אל פארוק), היחידה הממונה על האזור. בכל ערב, כשהאזרחים מתכנסים ברחוב להפגין נגד המשטר, מתייצבים עשרות חיילים חמושים של צבא סוריה החופשי בצמתים, להגן עליהם.

"אנו מתערבים לעתים רחוקות", אמר קצין שפגשתי בלוויית כ-15 מאנשיו בחווה מחוץ לעיירה. "המחסומים נותרו כשהיו, הם לא מפריעים לנו. נתקוף רק כאשר הצבא ייצא לפעולה".

רשת הנגד

הנסיעה מאל-קסאיר לחומס, מרחק כ-30 ק"מ, תיעשה באותה דרך שבה באנו לשם: מעבר מבית לבית, ממכונית למכונית, מיד ליד. רשת אזרחית רחבה מסייעת לצבא סוריה החופשי ולמהפכה. בכל שלב, מכונית או אופנוע יוצאים לוודא שהדרך פנויה. ובשעת הנסיעה, תמיד יש אנשים מלפנים, מסביב, מאחור. הטלפונים מצלצלים בלי הפסקה כדי למסור מידע עדכני. הכל נראה כאילו מול רשת המשטרה וכוחות הביטחון של מפלגת הבעת והמוחבראת - רשת השולטת במדינה זה עשרות שנים, שכל האוכלוסייה נפלה בה בדרך זו או אחרת - כוננה בחודשים האחרונים רשת נגדית, יעילה כמעט באותה המידה. מרכיביה הם פעילים-אזרחים, נכבדי הקהילה, אנשי דת ויותר ויותר חיילים, עריקים שהצטרפו לצבא סוריה החופשי.

רשת הנגד הזאת מתמודדת עם הרשת הוותיקה, מכתרת אותה ומתחילה אפילו לבלוע חלקים ממנה. כשנוסעים בין גבול לבנון לחומס היא נראית לעין בבירור. מאז ומעולם היתה התנגדות לרשת המשטרית, אבל כיום השתחררה הרשת החדשה לחלוטין מקשריה עם הישנה. כאילו החברה הסורית התפצלה מאז האביב, ושתי חברות מקבילות חיות זו לצד זו בלב הסכסוך.

דבר נוסף שבולט הוא האינטליגנציה הפוליטית של הסורי הפשוט, המעורב במרי. אבו עבדו, אחד מנהגינו, תהה: "נו, אז ראיתם כאן סלפים, כמו שאומר בשאר?"

"זה תלוי", ענה מאני. "למה אתה מתכוון בסלפים?"

"בדיוק. למלה יש שני מובנים. המוסלמים בסוריה הולכים בדרך של איפוק, וכדי לחיות כראוי עליהם לעקוב אחר אב קדום ירא שמים. זה מובנה המקורי של המלה. המובן האחר, הזרם הטאקפירי (קיצוני), ג'יהאדיסטי, טרוריסטי, הוא מעשי ידי האמריקאים והישראלים. אין לזה שום קשר אלינו".

מאוחר יותר, התגלה הנהג כביקורתי ביותר כלפי מפלגות האופוזיציה. "היום, בניגוד לחמה ב-1982, העם הוא שמתקומם. האחים המוסלמים, הקומוניסטים, הסלפים ושאר התנועות הפוליטיות, כולם רצים להשיג אותו ולהיתלות עליו. אבל הרחוב הסורי מתנגד לפוליטיזציה של התנועה. הוא מוכן לקבל עזרה מכל מקום, אבל אסור שהעזרה תהיה מותנית. הרחוב לא התמרד כדי לתבוע אופציה פוליטית מסוימת, אלא בתגובה לדיכוי ולהשפלה. בני העם הסורי הוחזקו כמו בלול תרנגולות. זכויותיהם הסתכמו ברשות שניתנה להם לאכול, לישון, להטיל. זה הכל. אין מקום למחשבה. זו צפון קוריאה של המזרח התיכון".

עקפנו מפעל כימי גדול מעלה סירחון. במרחק משתרע אגם חומס, לשון תכולה וצרה. עננים מכסים את האופק, אבל השמש מאירה את הנוף הכאוטי המכוסה בוץ, שבולט בו ושולט עליו הדינוזאור התעשייתי, מוקף ערימות אבקה צהובה. לפנינו נמתח הכביש המהיר דמשק-חומס, שהתנועה בו רבה, כמו בימים רגילים. זה המכשול האחרון שעלינו לעבור, והוא מצוי תחת שמירה כבדה של הצבא. אבל גם כאן יש לצבא סוריה החופשי שיטות פעולה משלו, שאותן הוא אינו חושף כמובן.

בצד הכביש ממתינה לנו מכונית אחרת, ובה שני לוחמים צעירים מצבא סוריה החופשי. נוסעים במהירות. הנוף העירוני קרוב יותר וצפוף. הגענו לפרבר הראשון. רחוק יותר, במרכז שדרה רחבה, שולט מחסום של צבא סוריה החופשי על הצומת. רובע באבא עאמר המשוחרר נמצא ממש מעברו האחר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו