טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצגה אינטלקטואלית ומטלטלת נמצאת בסכנה

יש בה עוצמה אינטלקטואלית ורגעים מטלטלים, ובכל זאת ההצגה "גלילאו" שמעלה תיאטרון באר שבע, עלולה לרדת אחרי 23 הופעות

תגובות

בדרך כלל אני מתרץ את פרסום הביקורת הקצרה, החטופה והטלגרפית המכונה "אמש", בבוקר שאחרי הבכורה, בחשיבות שבהענקת תחושת המיידיות להצגת תיאטרון חדשה, על אף שההצגות ימשיכו להתקיים. אני ממשיך ומרגיע שהביקורת הארוכה יותר, המעניקה לכל מרכיבי ההצגה את משקלם, תופיע בהמשך. והנה, דווקא לביקורת הארוכה על הצגת "גלילאו" בתיאטרון באר שבע - שהיא מאמר זה - יש כאן תפקיד שאני מקווה כי תצליח למלא. שכן, כפי שהדברים מתוכננים עכשיו, הצגה זו של תיאטרון באר שבע תוצג בתל אביב פעם אחת בלבד היום, וב-15 במארס תתקיים הצגתה האחרונה. אם לא יגלו בהצגה עניין קניינים שיגרמו לתיאטרון להמשיך ולהחזיק אותה ברפרטואר, היא תסיים את חייה הקצרים בקרוב.

בניגוד לבשורתו של גלילאו גליליי, לפיה "אף על פי כן נוע תנוע" (שכביכול מילמל בשקט כשנאלץ באיומי הכנסייה לחזור בו מקביעתו שכדור הארץ נע סביב השמש, ולא להיפך), שהמשיכה להדהד עד שב-1992 - כ-350 שנים אחרי שנטבעה - גם הכנסייה הכירה בנכונותה, הצגה שיורדת מן הבמה נעלמת לעד. אם לא יהיו לה קונים מחוץ לתל אביב או בבתי ספר היא תרד מהבמה לעד אחרי 23 הופעות בלבד. לכן אני מפציר בכם, כבר בפתח הדברים, לראות הצגה זו, בבימויו (ועיבודו ותרגומו) של עידו ריקלין ובכיכובו של אמרי קריאף, בהזדמנויות המעטות שעוד נותרו.

אני ממליץ על כך מפני שבראש ובראשונה זה מחזה חשוב. כפי שמציין ריקלין בתוכנייה, ברטולט ברכט כתב שלוש גרסאות למחזה: אחת עוד לפני מלחמת העולם השנייה, כשמסלול הזוועות הנאצי כבר הסתמן היטב, שנייה בארה"ב בזמן המלחמה, בטרם הוכרעה לטובת המערב, ובפעם השלישית, בשובו לברלין המזרחית, לחיים תחת השלטון הטוטליטרי הסובייטי. בכל אחת מן העתים האלה יש משמעות קצת שונה למה שאומר גלילאו במונולוג חשבון הנפש שלו בתמונה האחרונה: "אם המדענים משתפים פעולה עם בעלי השררה, המדע הופך לנכה מסורס, אנחנו נהיה חבורה של גמדים יצירתיים שמוכרים את עצמם לכל המרבה במחיר".

אייל לנדסמן

את ההקשר האקטואלי של הדברים הקורא האינטליגנטי, במרחב שבין קרית ארבע, אריאל ותל אביב, יכול לעשות בעצמו. לזכות הפקתו של ריקלין ייאמר שהגרסה הבימתית שלו ל"גלילאו" איננה מתקרבת אפילו להיות פמפלט פוליטי. כל עשייתו כאן היא אמנותית, משרתת את האסתטיקה והאתיקה של המחזה ואת אמנותם של השחקנים. ולכן הדברים מדברים בעד עצמם בתוקף שכזה.

מדען סלבריטאי

כתבתי שזוהי הצגה בכיכובו של אמיר קריאף, ובחרתי במלה זו לא במקרה. קריאף סיים את לימודי המשחק שלו בבית צבי ב-1997. מאז שיחק בתיאטרון הספרייה (המסגרת המקצועית לבוגרי בית צבי), בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הקאמרי. שם בילה את רוב שנותיו בגילום התפקיד הראשי בהצגתם של אמנון לוי ורפי דנון "הצמה של אבא", שעם כל הכבוד לעשייתם אין בו כדי להעניק סיפור ומרחב התבטאות לשחקן.

נוסף לזה איתרע מזלו של קריאף שחמש שנים אחריו, ב-2002, סיים את לימודיו בבית צבי איתי טיראן, שאף הוא נקלט בתיאטרון הקאמרי. אני לא משווה כאן את יכולותיהם: אבל העובדה היא שבקונסטלציה שנוצרה מצא עצמו קריאף בשורה של תפקידי משנה (ב"דמוקרטיה", "המלט" או "היה או לא היה").

וזהו אחד מתפקידיו של תיאטרון פרובינציאלי טוב: לאפשר לשחקנים שאין להם הזדמנות לזהור במרכז להתמודד עם רפרטואר ותפקידים, לככב ולהעניק ברק ואיכות לתיאטרונים אלה. ואכן, קריאף עשה ועושה כבר תפקיד מעולה כרוזן מונטה כריסטו בבאר שבע (גם כן בעיבודו ובימויו של ריקלין) ועתה בתפקיד שהוא משאת נפש לכל שחקן תיאטרון, מן המבחר האמנותי הקלאסי של תפקידי גברים.

לדימוי "כוכב" יש במחזה הספציפי הזה משמעות נוספת, שריקלין (במאי שכתב היד הייחודי שלו ניכר בכל הצגותיו האחרונות, חלקן הניכר בבאר שבע דווקא), התפאורנית שלו טלי אוטולנגי והתאורנית עדי שמרוני מנצלים עד תום. גלילאו הוא אסטרונום, והוא חוקר את מסלוליהם של המאורות הקטנים והגדולים בשמיים. הוא זה שהעז לאמת בהתבוננות בטלסקופ את התיאוריה של קופרניקוס שכדור הארץ, השמש והכוכבים הם לא ישויות הקבועות במבנה אלוהי, אלא כולם כוכבי-לכת הנעים במסלולים, וכדור הארץ אינו מרכז הבריאה, אלא חלקיק נע ביקום גדול ממנו.

ואותו גלילאו, בפירוש מדען-סלבריטאי עוד לפני שהמושג הזה היה קיים - סטיבן הוקינג של זמנו - נע ללא הרף: הוא מתחיל את עלילת חייו בוונציה, המאלצת אותו להיות מדען יישומי בתמורה לחופש המחקר. הוא עובר לפירנצה כדי לחוג סביב הדוכס קוזימו מדיצ'י, ובאשליית חופש שדומה לזו של איקרוס הממריא למרום על גבי כנפיים הדבוקות בשעווה הוא מתקרב מדי לשמש החורכת של הכנסייה.

יוסטוס סוסטמנס

ולכן כל תפאורת ההצגה הזו בנויה על תנועת גופי תאורה: השחקנים מפעילים בידיהם פנסים הנראים על הבמה: הזרקור הגדול שהוא השמש, והרבה פנסים קטנים יותר הנעים על הבמה במסילותיהם. בכל רגע נתון הצופה לא רק שומע את הטקסט, ורואה וחווה את השחקנים; הוא חייב להיות ער לשאלה מי ברגע הנתון מאיר את מי; מי נמצא בצלו של מי; מי חג סביב מי.

תיאטרון גדול ועשיר יותר בפריפריה היה מן הסתם יכול להרשות לעצמו ללהק את כל התפקידים הרבים במחזה. אכן, הצגת "גלילאו" היא לרוב רבת משתתפים, כמעט כמספר הכוכבים בשמיים. כאן אילוצי הלהקה והתקציב משמשים גם לאמירה: בקונסטלציה של המחזה הזה הכוכבים הקטנים יכולים להתחלף בתפקידיהם. מה שחשוב שיש להצגה הזו נקודה קבועה אחת: זו של גלילאו-קריאף. וייחודו גם בכך שכשהוא נע הוא מסוגל לשנות את השקפתו, לדלג מיומרה חצופה, לחנפנות דוחה, לחרדה כנועה, כדי להגיע לבסוף לרגע בו הוא מסוגל ומוכן לעשות חשבון נפש נוקב, ולא לחסוך מעצמו דברי ביקורת חריפים.

דווקא במסגרת של במה חשופה, העושה שימוש באמצעי תיאטרון חשופים ובשחקנים כאביזרי תפאורה בחר ריקלין להלביש את שחקניו בתלבושות תקופתיות. זה מעניק להצגה אלמנטים טקסיים מסוימים (אם כי ריקלין מוותר על מעמד הלבשת האפיפיור החדש, שברכט כתב). זה מחייב את השחקנים לאקרובטיקה של חילופי תלבושות; זה יוצר לפעמים מעמדים כפולי משמעות: שחקנים בעלי אישיות בולטת ומובהקת המצטיינים בתפקיד בולט אחד כמו יוסי צברי (סאגרדו) ויונית טובי (וירג'יניה גלילאו, שהתמימות הבימתית שלה היא נכס שלא יסולא בפז) מזוהים מיד בתפקידים הקטנים האחרים. מצד שני זה מעניק להצגה תחושת התגייסות של כל הלהקה: אדווה עדני בתפקיד החשוב מאוד של סניורה סארטי, גיא אלון, תום חגי, אורן כהן, ורודיה קוזדלובסקי, בעיקר בתפקיד החשוב של הקרדינל האינקוויזיטור.

יחד עם זאת, התלבושת התקופתית יש לה תביעות משלה לשחקן. גם אם נסכים שרגליו של ירמי רייך שריריות מספיק כדי לא להיראות מגוחך בלבוש הוונציאני של לודוביקו, מחזרה של וירג'יניה, הרי שהתנהלות על הבמה בתלבושת תקופתית הוא פרק של הכשרת שחקן שלא נלמד די בבתי ספר למשחק בארץ, והדבר ניכר גם בהצגה זו, העשירה ביתרונות.

אבל העיקר נותר גלילאו-קריאף: יש לצופה הזדמנות לראות אותו עושה מהלך שלם. הוא מתחיל כצעיר נלהב, רעב לידע ובטוח בעצמו, מתרוצץ כאילו מתפוצץ מן האמת שהיא כל כך ברורה לו, ולאט לאט לומד את הגבולות שלו, עד לאותה תמונה אחרונה, שלהערכתי בגללה כתב ברכט את המחזה הזה: זוהי התמונה בה גלילאו כופר בתבונה שהיתה בהתכחשותו לאמת המדעית.

לא הייתי בסכנה

זו תמונה שיש בו עוצמה אינטלקטואלית גדולה: כשהיא מוצגת בימינו (והמחזה הזה הוצג הרי רק בימינו) אנחנו יודעים שהאמת של גלילאו ניצחה. הוא, במחזה, עוד לא יודע. לכן הוא מייסר עצמו ככישלון, ושופט עצמו לכף חובה כפחדן. לעומתו, תלמידו שהתכחש לו עם התכחשותו (תום חגי, שמיטיב לומר את מלות התקווה של המחזה, משורות הקהל, כשזרקור מן הבמה מאיר אותו), מאמין שדווקא בהתכחשות לאמת בחייו הציל גלילאו את האמת לדורות הבאים. הקהל הוא שאמור להכריע מי צדק, בחשבון האחרון.

המונולוג האחרון של גלילאו הוא מן הטקסטסים שמן הראוי לצטט, לזכור ולהפנים: "אפילו סוחר צמר צריך לדאוג למשהו מעבר לרווחים שלו. הוא צריך להבטיח שהמסחר בצמר יימשך גם בדורות הבאים. מדען שדואג לדורות הבאים חייב להיות אמיץ. נכון לעכשיו, רוב האוכלוסייה תועה בערפל של אמונות טפלות ודעות קדומות. ומי מתעה אותם לשם? האדונים, העשירים, אנשי הדת. כי הערפל הזה מסתיר מההמונים את האינטרס של בעלי הכוח. אנחנו, המדענים, באנו לפזר את הערפל, וזרענו סימני שאלה וספק.

"זה מפחיד את אנשי ההון והשלטון. הם רוצים לגרוף את הפירות של המדע, אבל מפחדים מסימני השאלה. לכן הם משתיקים אותנו בכיבודים ובאיומים. אנחנו חלשים, אנחנו נכנעים ללחץ. אבל כשהמדענים משתפים פעולה עם בעלי השררה, ומתרכזים רק ברכישת ידע לשם ידע, המדע הופך לנכה מסורס. אנחנו נהיה חבורה של גמדים יצירתיים, שמוכרים את עצמם לכל המרבה במחיר. יותר מזה, הגעתי למסקנה שאני אף פעם לא הייתי בסכנה של ממש. במשך כמה שנים היה לי כוח בדיוק כמו לשלטונות, אבל אני העמדתי את הידע שלי לשירותם, שישתמשו בו, או יחביאו אותו, או יורידו אותו לזנות - לפי הצרכים שלהם. אדם שעשה את מה שאני עשיתי - המדע מקיא אותו מקרבו".

בניגוד להצגות אחרות של "גלילאו" שראיתי, התוכן התיאטרוני של התמונה הזו הוא רגשי ונוגע ללב עד דמעות, גם בזכות הבימוי, גם בזכות משחקו של חגי, ובעיקר הצטברות הרושם מהופעתו של קריאף. ולכן התמונה הזו מדברת לא רק על תוכן המחזה: היא פנייה לקהל, שעבר עם גיבוריו מהלך רגשי מטלטל, הדורשת ממנו לא לפחד כלל, ולא ולהתכחש לאמת (כמו שגלילאו חושב שקרה לו) גם אם השלטונות מהלכים על אזרחיהם אימים. ספק אם תיאטרון יכול לדבר לקהלו בלשון אמנותית ברורה יותר. ולכן אני חושב שאף על פי כן היא צריכה להמשיך ולנוע על הבמות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות