בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חושבים שאתם רואים הכל? תחשבו שוב

נדמה לנו שאנחנו רואים מצוין, וזוכרים טוב מאוד מה ראינו, והאינטואיציה שלנו לא משקרת. ובכלל, אנחנו תופסים את המציאות שסביבנו ממש טוב. קריאת הכתבה שלפניכם עלולה לערער את הביטחון הזה

71תגובות

בתשעה בפברואר 2001, פחות מחודש לאחר שג'ורג' וו. בוש נכנס לתפקידו, התרחשה בארצות הברית תקרית בינלאומית חמורה. הצוללת הגרעינית יו-אס-אס גרינוויל, ששייטה בסמוך להוואי, ביצעה "צלילת חירום", תמרון פתאומי שבמהלכו הצוללת שוקעת בחטף ומתרוממת חזרה במהירות מרבית, עד שחרטומה עולה אל מחוץ למים.

לפני תמרון כזה, חייבים לוודא שאין שום כלי שיט אחר בסביבה. ואכן, קומנדר סקוט ואדל, מפקד הצוללת, הביט בפריסקופ, ומאחר שלא ראה כל כלי שיט הורה על ביצוע התמרון. אלא ששניות לאחר שהצוללת החלה לעלות אל פני המים, נשמע רעש מחריש אוזניים וכלי הברזל הזדעזע כולו; הצוללת פגעה בעוצמה בספינת דיג יפנית ששמה "אהימה מארו". בתוך פחות מעשר דקות שקעה הספינה, ותשעה מנוסעיה (בהם ארבעה נערים) נהרגו.

אף שנכתב דו"ח מקיף בן 59 עמודים על התקרית, שאלה אחת נותרה פתוחה ומטרידה: כיצד ייתכן שקומנדר ואדל וקצין הסיפון התבוננו בפריסקופ, הביטו היישר לאזור שבו שייטה הספינה ולא הבחינו בה? האם יכול להיות שאדם שראייתו תקינה יסתכל על דבר מה כה בולט ופשוט לא יראה אותו?

לפי הפסיכולוגים כריסטופר שברי ודניאל סימונס, התשובה חיובית. המקרה של אהימה מארו מתואר בספרם של השניים, "הגורילה הבלתי נראית", שרואה כעת אור בעברית (הוצאת כנרת, זמורה ביתן; תרגום: אורי שגיא). האירוע הזה, ורבים אחרים, מובאים בספר כדי להדגים סוג מסוים של "עיוורון" - שאינו נגרם מליקוי בראייה. במקרה הזה מדובר ב"עיוורון קשבי" - אי-הבחנה בגופים בלתי צפויים שמופיעים ממש במקום שאליו מסתכלים, משום שתשומת הלב מופנית לדבר מה אחר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

המקרה של יו-אס-אס גרינוויל לא הפתיע אפוא את צמד הפסיכולוגים. שנתיים לפני כן הם פירסמו ניסוי שהדגים עד כמה עיוורון קשבי הוא תופעה ממשית וקיצונית. המחקר נהפך מאז לאחד המדוברים ביותר בתחום הפסיכולוגיה; הוא נלמד בקורסי מבוא לפסיכולוגיה ברחבי העולם; נסיינים שונים חזרו עליו פעמים רבות; הוא זיכה את צמד החוקרים בפרס האיג נובל (הניתן על "הישגים שגורמים לאנשים לצחוק תחילה, ואז לחשוב"), תואר בכתבי עת כמו "ניוזוויק" ו"ניו יורקר" ובתוכניות טלוויזיה כמו "דייטליין אן-בי-סי", ואף הוזכר באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה "סי-אס-איי".

הניסוי היה מורכב מסרטון שהציג שתי קבוצות של אנשים שמתמסרים בכדור. אחת הקבוצות לבושה בחולצות לבנות, והשנייה בחולצות שחורות. הנבדקים בניסוי התבקשו לספור בשקט את המסירות רק בין שחקנים בחולצות הלבנות. בנקודה זאת, אם אינכם מכירים את הניסוי ואתם רוצים לבדוק אותו על עצמכם, הפסיקו לקרוא והיכנסו לאתר הספר, שבו יש קישור לסרטונים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מיד עם תום הסרטון, הנבדקים התבקשו לדווח כמה מסירות ספרו, אבל למעשה, זה לא היה חשוב כלל. מטלת הספירה נועדה רק להעסיק את הנבדקים בפעולה שדורשת תשומת לב, על מנת לבדוק אם יראו או לא יראו את הגורילה. גורילה? ובכן, לא אמיתית, אבל סטודנטית לבושה בחליפת גורילה משכנעת למדי הופיעה על המסך במשך הסרט. היא צעדה באגביות למרכז מעגל המתמסרים, נעצרה ביניהם, הסתובבה למצלמה, טפחה על החזה ואז הסתלקה לה. הופעתה נמשכה תשע שניות.

 

"אני זוכר שבכלל לא האמנתי שזה יעבוד", אומר כריסטופר שברי בראיון טלפוני משותף עם דניאל סימונס. "כשאתה צופה בזה אתה חושב לעצמך: 'זה כל כך ברור, איך אפשר לפספס את זה'", מוסיף סימונס. אלא שלהפתעת החוקרים התברר, שכחצי מהנבדקים לא הבחינו בגורילה. התוצאה המפליאה הזאת חזרה על עצמה פעמים רבות, בתנאים שונים, עם קהלים מגוונים ובמדינות שונות.

ההחמצה של הגורילה אינה נגרמת מכך שהמבט אינו מופנה אליה. דניאל ממרט, חוקר מאוניברסיטת היידלברג, ערך את ניסוי הגורילה תוך שימוש במתקן המכונה "מעקב עיניים", המראה לאן ובמשך כמה זמן מביט נבדק בכל רגע בניסוי. הוא גילה שהנבדקים שלא ראו את הגורילה הקדישו, בממוצע, שנייה שלמה להתבוננות בחיה - פרק זמן דומה לזה של הנבדקים שראו אותה.

הגורם המשמעותי שפועל בניסוי הוא העובדה שהקשב של הנבדקים מופנה לביצוע מטלת ספירת המסירות, וכן שהופעתה של הגורילה היא אירוע בלתי צפוי. המוח שלנו מתוכנן להבחין בתבניות באופן אוטומטי, כך שאירועים שחורגים מהתבנית אינם נקלטים באותה הקלות שבה נקלטים אירועים צפויים. במוח האנושי, ציפיות ומטרות שזורות ללא הפרד בתהליכים הבסיסיים ביותר של התפיסה, ולא ניתן לבטלן בקלות. ציפיות מתבססות על ההתנסויות הקודמות שלנו בעולם, והתפיסה מתבססת על הציפיות הללו. הניסיון והציפיות מסייעים לנו להכניס סדר במה שאנחנו רואים, ובלעדיהם העולם הוויזואלי היה לא יותר מסדרה חסרת פשר של קרני אור - "ערבוביה פורחת והומה", במילותיו הקלאסיות של ויליאם ג'יימס.

האמונה הרווחת היא שדברים בולטים, יוצאי דופן, מזדקרים לעין. זאת ההנחה שמתבססים עליה כשמקפידים ללבוש בגדים זוהרים כשרוכבים על אופניים בחושך, למשל. אך לפי סימונס ושברי, ההיגיון הזה מוטעה - שכן דווקא היוצא דופן, הבולט, הוא זה שקשה להבחין בו.

אם ההופעה של גורילה באמצע משחק מסירות לא היתה דוגמה ברורה מספיק, יצרו צמד החוקרים בשיתוף עם עמיתיהם סטיב מוסט ובריאן שול גרסה ממוחשבת של סרט ה"גורילה", שבה השחקנים הוחלפו באותיות והגורילה בצלב אדום שחצה את המסך במפתיע. המטרה היתה לבדוק אם אירוע בלתי צפוי שצבעו בולט בשטח יהיה קל יותר להבחנה.

30 אחוז מהצופים החמיצו את הצלב האדום הבולט, אף שהיה הצלב היחיד, העצם הצבעוני היחיד והגוף היחיד שנע בקו ישר על המסך. מהסיבה הזאת, השימוש בבגדים בולטים ובמחזירי אור כשרוכבים על אופניים מוגבל ביכולתו לסייע לנהגים להבחין ברוכבים; הצבע הזוהר משפר את מצבו של הרוכב רק אם הנהג מחפש לראות אותו. אבל הסיבה שבגללה רוכבי האופניים והאופנועים נפגעים מלכתחילה היא דווקא מפני שהם יוצאי דופן בנוף - נהגים מחפשים מכוניות אחרות ולא כלי רכב דו גלגליים.

מה שלא רואים

תופעת "עיוורון הקשב" עניינה את סימונס ושברי בעיקר משום שהיתה כל כך לא אינטואיטיבית. "העובדה שאנשים מחמיצים דברים חשובה", הם כותבים בספר, "אבל מה שהרשים אותנו יותר היה ההפתעה שהפגינו כשהבינו מה החמיצו. כשצפו שוב בסרט, הפעם בלי לספור מסירות, כולם ראו את הגורילה ונדהמו". לדברי החוקרים, חלק מהאנשים התעקשו שהגורילה לא היתה שם בפעם הראשונה.

רוב בני האדם לוקים ב"אשליית קשב": ההנחה שאנחנו תופסים חלק גדול יותר מהעולם הוויזואלי מכפי שקורה בפועל. "תשומת הלב שלנו - כמה מהעולם אנחנו רואים בכל רגע - מוגבלת הרבה יותר משנדמה לנו. למעשה, אנחנו קולטים רק כמות קטנה של מידע בכל רגע. כשאדם מתבונן בכדורים שנמסרים על המסך, הוא משתמש במשאב הזה, כך שלא נשאר הרבה כדי להבחין במשהו לא צפוי", אומר סימונס.

יש הבדלים בין אלה שרואים את הגורילה לאלה שמחמיצים אותה?

"השאלה שיש לשאול היא אם החלוקה בין הרואים והלא רואים היא עקבית", מסביר סימונס. "האם החצי שראו את הגורילה תמיד יראו אותה ואלה שלא - אף פעם לא? הממצאים עד כה מראים שאין שום קשר בין ההבחנה בגורילה לנתונים כמו אינטליגנציה, זיכרון או אפילו לשאלת היכולת לבצע את מטלת הספירה. ייתכן שיש נתונים אישיותיים מסוימים שיכולים לצפות זאת, כמו כמה אתה מעורב במטלה וכמה אתה מעוניין להצליח בה. אנשים שנוטים למלא אחר הוראות עשויים לא להבחין בגורילה, אבל בגדול אין הבדלים משמעותיים בין אלה שמבחינים בה ואלה שלא. זה מעניין משום שיש הבדלים גדולים בין אנשים ביכולת למקד את תשומת הלב, אבל לא ביכולת להבחין במשהו לא צפוי. במקרה הזה, מדובר, ככל הנראה, בעניין של מזל".

החוקרים מציינים בספרם כי בניגוד לדעה רווחת, שלפיה נשים טובות יותר בביצוע כמה משימות במקביל, אין הבדל בין נשים לגברים בשאלת ההבחנה בגורילה. המסקנה העיקרית העולה ממחקרים על ביצוע משימות במקביל היא שזה גורם לכולנו לבצע כל אחת מהמטלות פחות טוב מכפי שהיינו עושים אילו היינו מבצעים כל אחת לבד.

סימונס ושברי מסבירים שהיכולת להבחין בגורילה אינה יתרון שיש לשאוף אליו. "אנשים הרבה פעמים אומרים לי שהם מאוכזבים מכך שלא ראו את הגורילה בעוד האשה, הבעל או הקולגה שלהם ראו", אומר שברי, "ואני מקפיד לומר להם שזה לא משהו שאתה רוצה להיות טוב בו. התהליך האבולוציוני 'מצא' שהיכולת למקד את תשומת הלב מועילה יותר מהאפשרות להבחין בכל דבר כל הזמן. זה לא נראה לי טוב להיות נתון להסחות דעת בכזאת קלות".

סימונס מוסיף: "הקושי להבחין בדברים לא צפויים הוא תולדה של היכולת הטובה שלנו למקד תשומת לב. אנחנו טובים במיקוד תשומת הלב שלנו במה שחשוב לנו וסינון הסחות הדעת. תוצר לוואי של זה הוא שלעתים אנחנו מחמיצים גם דברים חשובים.

"חשובה מכך העובדה שאיננו מודעים לכמות המידע שאנחנו מסננים, ומשום כך אנחנו חושבים שנבחין בדברים שבפועל איננו מבחינים בהם. זה נובע מכך שאנחנו מודעים רק לפעמים שבהם אנחנו קולטים דברים. זה מעניין כמה חזקה האינטואיציה שאם משהו חשוב יקרה, הוא ימשוך את תשומת לבנו. אנחנו סומכים על האינטואיציה הזאת, למשל, כשאנחנו משוחחים בטלפון בזמן נהיגה. אבל במציאות אנחנו לא שמים לב".

בספר, סימונס ושברי טוענים שההיגיון העומד בבסיס החוק האוסר לדבר בטלפון בזמן נהיגה, אלא אם כן משתמשים בדיבורית או באוזניות, מתבסס על ההנחה המוטעית כי מה שמפריע בשיחת הטלפון הוא החזקתו ביד. למעשה, הטלפון הנייד גוזל מאיתנו את תשומת הלב, בין שנאחז בו ובין שלא. נהיגה ברכב וניהול שיחת טלפון שואבים שניהם ממשאבי הקשב המוגבלים של המוח.

בחלק השני של ניסוי הגורילה הועלתה רמת הקושי של מטלת הספירה, והחוקרים מצאו שחלה עלייה של 20 אחוז במספר הנבדקים שהחמיצו את הגורילה: ככל שהמוח מבצע יותר משימות הדורשות את תשומת לבו, כך תפקודו גרוע יותר בכל אחת מהן.

אנשים מתחלפים?

ניסוי הגורילה של סימונס ושברי לא הומצא יש מאין. הוא התבסס על סדרה של מחקרים מבריקים על קשב ומודעות ויזואלית, שערך פרופ' אולריך נייסר בשנות ה-70. בשיחתנו סימונס מתאר את נייסר כ"דמות מפתח בהיסטוריה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שחיבר את ספר הלימוד הראשון בתחום, והיה בשבילי גיבור אקדמי-אינטלקטואלי". סימונס מספר כי בשנה האחרונה ללימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת קורנל, פרופ' נייסר עבר לשם ושיחותיהם הרבות העניקו לו השראה: "היתה לי הזדמנות לדבר איתו ולראות חלק מהצילומים המקוריים מהמחקרים שלו, שבדקו נושא קרוב לשלנו. נייסר סבר שאם אדם עסוק מאוד במשהו, הוא עלול להחמיץ משהו אחר שמתרחש ממש מולו. אבל בגלל הטכנולוגיה הישנה שבה השתמשו אז, התוצאה היתה צילום מוזר ומגורען בשחור-לבן".

סימונס ושברי נפגשו לפני יותר מעשור בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרווארד. שברי, היום פרופסור לפסיכולוגיה ביוניון קולג' (במדינת ניו יורק), היה דוקטורנט בחוג כאשר סימונס, שמלמד היום באוניברסיטת אילינוי בשיקגו, הגיע לשם כמרצה צעיר, והשניים התחברו. יחד עם הסטודנטים שלהם, ששימשו כשחקנים, הם צילמו את סרטון הגורילה וערכו את הניסוי. מטרתם היתה לשחזר את תוצאות הניסוי של נייסר, שלא זכה כמעט לתשומת לב בעולם המדעי. אחת הטענות שהופנו כלפיו היתה שאי-בהירותם של סרטיו היתה הסיבה העיקרית לכך שהצופים החמיצו את מה שהיו אמורים לראות. סימונס ושברי רצו לשחזר את הניסוי עם צילומי וידיאו ברורים, שלא יותירו מקום לספק באשר לסיבה לאי-הבחנה בגורילה.

על הבחירה דווקא בגורילה, אומר סימונס: "רצינו להשתמש במשהו שיהיה מדהים לפספס אותו. בחנו כמה אפשרויות, אבל לאחד מעמיתי בהארוורד במקרה היתה חליפת גורילה במעבדה שלו".

פרופ' אשר כהן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מלמד את הסטודנטים שלו על הניסוי של סימונס ושברי. בראיון טלפוני הוא מסביר שחשיבותו של הניסוי נעוצה במובהקות שלו, באופן המשכנע שבו הציג את העובדות כך שלא היה אפשר להתווכח בנוגע אליהן.

"העובדה שאיננו תופסים את כל מה שנמצא לפנינו היתה ידועה כבר משנות ה-50", אומר כהן, ומתאר ניסוי מ-1953 של החוקר קולין צ'רי, שבחן "שמיעה דיכוטית". הנבחנים הרכיבו אוזניות שהשמיעו לכל אוזן תוכן אחר. הנבדקים התבקשו להקשיב רק לצד אחד של האוזניות - למשל, על ידי המטלה לחזור על מה שנאמר באוזן ימין. תוצאות הניסוי הראו שאף כי הנבדקים שמעו את התכנים שהושמעו בשתי האוזניות, הם לא קלטו את התוכן שהועבר דרך האוזנייה שלא התמקדו בה, עד כדי כך שלא הבחינו בשינויים במשמעות, בתוכן ואפילו בשפה. כמו בניסוי של סימונס ושברי, לא נמצאו כל הבדלים משמעותיים בין הנבדקים ביחס ליכולתם לשחזר את מה ששמעו.

"החוויה שלנו היא שאנחנו תופסים את המציאות באופן המשכי", אומר כהן, "אבל למעשה, במשך שליש מחיינו העין שלנו נמצאת בתזוזה, זה נקרא 'סקדה', וכאשר העין זזה איננו תופסים דבר. חוויית ההמשכיות נוצרת מכך שאנחנו משלימים את החסרים מתוך הידע שלנו". חשוב לציין שתנועת הסקדה לעצמה אינה מסבירה את העובדה שאנחנו מחמיצים את הגורילה, אלא רק משמשת דוגמה לכך שקיים פער בין האופן שבו אנחנו חווים את תפיסת המציאות שלנו לבין האופן שבו התפיסה שלנו עובדת בפועל.

כהן מזכיר את סרטו מ-1977 של הבמאי לואיס בונואל, "תשוקה אפלה", שבו הוחלפה השחקנית במהלך הסרט. בונואל רצה להדגים את הרעיון שאובייקט התשוקה לעצמו איננו חשוב, מעבר ליחס שנוכחותו מייצרת. "העניין המטריד בקשר לסרט הזה", אומר כהן, "הוא שרוב האנשים בקהל כלל לא הבחינו בכך שהשחקנית התחלפה".

סימונס ושברי מתארים בספרם ניסוי שערך סימונס יחד עם החוקר דניאל לווין. הנבדקים בניסוי צפו בסרט קצר שבו נראה אדם יושב לצד שולחן, קם וניגש למצלמה. לאחר מכן המצלמה עוברת למסדרון ומראה אדם יוצא מהדלת ועונה לטלפון המחובר לקיר. המצלמה משתהה על התמונה הזאת למשך חמש שניות ואז המסך מחשיך. כאשר המצלמה עוברת מסצינת השחקן הצועד לדלת לסצינת השחקן שנכנס למסדרון, מוחלף השחקן המקורי באדם אחר - ולא רק זה, הוא גם לובש בגדים שונים, תסרוקתו שונה ומשקפיו אחרים. בשונה מסרטו של בונואל, הסרט הזה קצר מאוד והשחקן המוחלף הוא היחיד שמשחק בסרט. ובכל זאת, איש מהנבדקים שצפו בסרט לא דיווח על כך שהשחקן הוחלף.

אותה תופעה מתרחשת כאשר אנחנו צופים בסרט רגיל, ולא מבחינים בטעויות העריכה שנעשו בו. בספר מתואר כיצד בסרט "אשה יפה", למשל, ג'וליה רוברטס אוכלת ארוחת בוקר עם ריצ'רד גיר בחדרו במלון. היא לוקחת קרואסון, אבל רגע לאחר מכן נוגסת בפנקייק. ברוב המקרים איננו מבחינים בשגיאות ההמשכיות האלה, משום שאנחנו לוקים ב"עיוורון לשינוי".

התופעה הזאת אינה מוגבלת רק למצבים שבהם אנחנו צופים פסיביים. בניסוי נוסף בנושא, סימונס ולווין הציבו בקמפוס אדם שהחזיק בידו מפה וביקש מעוברים ושבים לכוון אותו. במהלך השיחה, עברו בין מבקש ההסבר לאלה שעצרו לעזור לו שני אנשים שסוחבים דלת גדולה. בזמן הזה, הוחלף האדם המקורי באיש אחר עם מפה. כמעט 50 אחוז מהנבדקים לא שמו לב שהם מדברים עם אדם אחר מזה שהיה לפני ההפרעה.

אשליית הביטחון

סימונס ושברי מבחינים בין תופעת "העיוורון לשינוי" לבין העיוורון הקשבי, שכן עיוורון לשינוי קשור באי יכולתנו להשוות בין מה שאנחנו רואים כעת לבין מה שאנחנו זוכרים שראינו. "עיוורון לשינוי" הוא חלק מאשליה אחרת, שסימונס ושברי מתארים בספרם: אשליית הזיכרון.

האשליה נוגעת ל"נתק בין מה שאנחנו חושבים על פעולת הזיכרון לבין פעולתו הממשית", כותבים סימונס ושברי. לעתים קרובות, שני אנשים שהיו באותו אירוע זוכרים דברים שונים. במקרים כאלה מתעורר הרבה פעמים ויכוח סוער על השאלה מה אירע באמת; כל אחד הרי בטוח שמה שהוא זוכר, נכון.

"אנחנו נוטים להתייחס לזיכרונות שלנו כאילו היו סרט וידיאו שניתן להריץ לאחור, לצפות בו ולראות מה באמת קרה, אבל האמת היא שזיכרונות הם סיפורים, הם נבנו והשתנו במשך הזמן בהתאם לנרטיב האישי לנו", אומר סימונס.

על פי הספר, בכל פעם שאנו מעלים זיכרון, אנחנו משלבים בין הפרטים שאנחנו זוכרים לבין הציפיות שלנו בנוגע למה שאנחנו אמורים לזכור; הזיכרון תלוי במה שאירע בפועל ובדרך שבה אנו מכניסים סדר באירועים: אנחנו מוצאים היגיון פנימי באירוע או בדבר שחווינו, ולפרשנות הזאת יש השפעה מכרעת על מה שאנחנו זוכרים ממנו.

"הזיכרון שלנו אינו מאחסן כל דבר שאנו קולטים", כותבים סימונס ושברי, "אלא נוטל את מה שראינו או שמענו ומקשר אותו למה שאנחנו כבר יודעים". בספר מתואר ניסוי של הפסיכולוגים ויליאם ברואר וג'יימס טריינס: הנבדקים בניסוי התבקשו להמתין במשרד של תלמיד דוקטורט, לכאורה כדי שהנסיין יהיה מוכן להכניס אותם לניסוי עצמו. כעבור רגעים אחדים הם הובלו לחדר אחר והתבקשו לכתוב רשימה של כל החפצים שראו בחדר ההמתנה. הרשימות הכילו את מה שבדרך כלל מצוי במשרד, וחלקן כללו גם "ספרים" ו"ארוניות תיוק". אלא שהמשרד לא הכיל ספרים ולא ארוניות תיוק - הנבדקים השלימו את החפצים האלה מתוך הציפיות שלהם, ולא מתוך מה שראו באמת.

"הקשרים מסייעים לנו לפענח מה חשוב ולזכור פרטים על מה שראינו. הם מספקים לנו 'רמזי איחזור', שהופכים את הזיכרונות שלנו לחלק מרצף שיש בו משמעות... אבל ההקשרים הללו יכולים גם להטעות אותנו, בדיוק משום שהם מעוררים בנו תחושה מוגזמת של זיכרון מדויק", כותבים סימונס ושברי.

כפי שמדגים ניסוי השמיעה המוקדם של צ'רי, אשליית הקשב אינה מוגבלת רק לתחום הוויזואלי. "ב-2008 הוענק פרס פוליצר לג'יין ויינגרטן על כתבת השער של העיתון 'וושינגטון פוסט', שתיארה 'ניסוי' חברתי שערך ויינגרטן בעזרתו של הכנר הווירטואוז ג'ושוע בל", כותבים סימונס ושברי. בל, יחד עם כינור הסטרדיווריוס שלו, התייצב בבוקר יום שישי עמוס בתחנת רכבת תחתית בעיר וושינגטון, פתח את נרתיק הכינור כמקבץ נדבות, והתחיל לנגן. 43 דקות נמשכה ההופעה של הגאון המוזיקלי, יותר מאלף בני אדם חלפו על פניו, ורק שבעה נעצרו להקשיב. "מאמרו של ויינגרטן", כותבים סימונס ושברי, "קונן על חוסר ההערכה ליופי ולאמנות בחברה המודרנית".

בעוד שוויינגרטן, בל ורבים אחרים הופתעו מכך שאיש כמעט לא עצר להאזין, סימונס ושברי ראו בכך מקרה של "חירשות קשבית" - האנשים בתחנת הרכבת היו עסוקים בניסיון להגיע לעבודה ובעיקר, הם לא ציפו לפגוש ברכבת התחתית מוזיקאי מקצועי. הם פיספסו אותו כפי שהנבדקים של סימונס ושברי פיספסו את הגורילה. ההפתעה של רוב האנשים מכך שאיש כמעט לא עצר להקשיב לבל מדגימה, בתורה, שוב, את אשליית הקשב.

נוסף על אשליית הקשב ואשליית הזיכרון, הספר עוסק בעוד ארבע אשליות יומיומיות המשפיעות באופן עמוק על חיינו: אשליות של ביטחון, ידע, סיבתיות ופוטנציאל, כולן נוגעות לאמונות מסולפות שיש לנו בנוגע למוחנו, ואנו מחזיקים בהן, לדברי סימונס ושברי, אף שאינן סתם שגויות, אלא לפעמים גם מסוכנות.

אשליית הזיכרון, למשל, מעמידה בספק את יכולתנו לסמוך על עדויות בבית המשפט; אשליית הביטחון גורמת לנו להפריז ביכולותינו, או לסמוך יותר מדי על כל מי שמביע ביטחון בדבריו; כשמדובר ברופאים או בפוליטיקאים, התוצאות יכולות להיות הרות אסון.

המשבר הכלכלי של 2008 מובא בספר כדוגמה לתוצאה כזאת. המערכת הפיננסית העולמית משקפת החלטות של מיליארדי אנשים בכל יום, המבוססות, לדברי סימונס ושברי, על אמונה בדבר הידע שיש או אין למשקיעים שונים. "בכל פעם שאתם קונים מניה כלשהי", כותבים המחברים, "אתם פועלים על סמך אמונה מרומזת שהשוק מעריך את המניה בחסר. רכישתכם מייצגת טענה שיש לכם ידע טוב יותר מלרוב המשקיעים לגבי הערך העתידי של המניה".

אבל האמונה הזאת, מסבירים סימונס ושברי, היא אשליה, שהקורבנות שלה הם לא רק האדם הפשוט, אלא גם המקצוענים. לפני התמוטטות השוק, האנליסטים התבססו על מודלים שהכירו היטב, על התמצאות באוצר מילים מסוים ועל שפע הנתונים שהיה להם, ועל סמך זה האמינו שהם מבינים את שוק הדיור עצמו - אבל גם זאת היתה אשליה שהתנפצה. במקרה הזה, אשליית הביטחון חברה לאשליית הידע.

"אנחנו מזכירים בספר סוחר שאיבד מיליארדי דולרים מפני שהימר על שוק הגז הטבעי, אבל מזג האוויר לא שיתף פעולה עם התחזיות שלו", אומר שברי. "הוא חשב שהוא יודע משהו על השוק שאחרים לא ידעו, אבל האמת היא שזה נדיר שמישהו יהיה היחיד שיידע דבר מה בעל ערך. גם אשליית הקשב משחקת כאן תפקיד: לאנשים יש נטייה לחשוב שהמידע שבידם מכסה את כל מה שהם צריכים לדעת, אבל זה לא כך".

נא להטיל ספק

הקריאה בספר של סימונס ושברי יכולה ליצור את הרושם שיכולת השיפוט האנושית מונחת על כרעי תרנגולת. אם כל כך הרבה מהאמונות שלנו בנוגע לידע שלנו הן אשלייתיות ואם אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא באמת, שומה עלינו לאמץ עמדה ספקנית?

"אני חושב שמידה בריאה של ספקנות היא חיובית", אומר סימונס. "האינטואיציות שלנו בנוגע להיבטים מסוימים של העולם מדויקות מאוד, ובמקרים מסוימים נקיטת עמדה ספקנית לא תהיה יעילה. אבל הידיעה על אודות המגבלות שלנו תהפוך אותנו לספקניים יותר, ובצדק. אני חושב שקצת ספקנות ביחס ליכולות שלנו ולגבולות שלנו עשויה להפוך אותנו לסובלניים יותר כלפי פרספקטיבות של אנשים אחרים".

"אין צורך להפוך לציניקן גמור", מוסיף שברי, "נדרשת רק מידה מועטה של ספקנות כלפי הביטחון שאנשים אחרים מביעים. כדאי, למשל, לשאול אותם על מה הם מבססים את הטענות שלהם ולבדוק אם הם באמת יודעים מה שהם טוענים שהם יודעים. אפשר להימנע כך מהרבה החלטות שגויות".

אבל האם אי אפשר לטעות לכיוון ההפוך? המסקנה שעולה מהספר היא שהנטייה שלנו לסמוך על האינטואיציה גורמת לנו לטעות. אבל מה בנוגע לטעויות שיקרו אם נפסיק לסמוך על האמונות שלנו, ונפצח בפרויקט קרטזיאני אינסופי ובלתי מעשי של ניסיון לבסס כל אחת ואחת מהן?

"אם ניפטר מכל מה שלא ודאי לגמרי, נישאר בלא כלום", מסכים שברי. "צריך למצוא את שביל הזהב שבו מביאים בחשבון לא רק את מה שנאמר, אלא גם את הראיות שמגבות זאת".

ראיות - המילה הזאת חוזרת שוב ושוב בספר וגם בראיון. ההיגיון שמנחה את סימונס ושברי הוא שהרבה מהאמונות שלנו נכשלות כשהן עומדות לבחינה מדעית.

אבל אולי יש גם דבר כזה "אשליה מדעית" - משהו כמו הנטייה לחשוב שכל מה שלא מגובה בראיות אינו נכון, וכל מה שיש לו ראיות הוא בהכרח אמיתי?

שברי: "להרגשתי, אנשים לעתים מאמינים במדע באופן כזה שהם בוטחים מיד בכל מה שנראה מדעי, ואינם טורחים לבדוק את הראיות. מובן שאנחנו צריכים להאמין למה שמדענים אומרים, אבל יש דבר כזה שנקרא 'סיינטיזם', שהוא מין צירוף של רעיונות ומחשבות שאינו מבטא הימצאות של ראיות".

ומה בנוגע לתחומים שבהם ראיות אינן מן העניין, אני מקשה, הרי במקרים מסוימים, כמו באמונה דתית או באהבה, הבחירה אינה צריכה לנבוע מתוך שקלול של ראיות. סימונס ושברי מסכימים: "כל מה שלא ישתפר בזכות אנליזה ומחשבה נוספת - מוטב שכבר נשתמש באינטואיציה שלנו כדי להכריע בנוגע אליו. לא משנה כמה אנליזה נעשה, לא נוכל לקבוע באמצעותה אם אנחנו מעדיפים גלידת וניל או שוקולד".

למעשה, חשיבת יתר על נושאים מסוימים יכולה אפילו להזיק. סימונס: "יש ראיות לכך שקיימת תופעה ששמה 'האפלה ורבלית' ולפיה, אם ננסה להפוך משהו למפורש, זה לא ישפר את יכולתנו לקבל החלטות. מי שאת אוהבת, מה שאת מעדיפה - אלה דברים שבנוגע אליהם מוטב לסמוך על תחושת הבטן".

שברי: "אני חושב שתחומים מסוימים, כמו אמונה דתית באמת, צריכים לקבל אנליזה נפרדת. אנשים מנסים לספק טיעונים לוגיים וראיות לאמונה דתית, וזו לדעתי תוצאה של האינסטינקט שלנו למצוא סיבתיות. זאת יכולת מנטלית מרשימה שבני אדם פיתחו באבולוציה, אבל לעתים היא פועלת יתר על המידה, גם במקומות שבהם היא אינה מועילה. מצד שני, אני חושב שיש יותר תחומים שבהם יש די והותר ראיות מדעיות כדי לקבל החלטה מושכלת. יש לנו תחושה חזקה שאנחנו חווים את החיים שלנו, יש לנו זרם תודעה ותפיסה חיה של העולם החיצוני, אנחנו מאחזרים זיכרונות בקלות - הכל נמצא שם באופן זמין רוב הזמן, אבל החוויה הזאת מסתירה עיוורון אדיר".

בעמודים האחרונים של הספר, סימונס ושברי מצטטים את וודי אלן שלקראת סיום מופע הסטנד-אפ שלו אמר: "הלוואי שהיה לי מסר חיובי כלשהו לומר לכם. אין לי. תסכימו לקחת שניים שליליים?" המסקנות הלא נעימות שנגזרות מתוך הספר הן שהמשאבים המוחיים שלנו מוגבלים הרבה יותר משנדמה לנו, שקשה לנו להיות מודעים לעובדה הזאת, שהאי-מודעות יכולה להיות מסוכנת ואף שהחיים המודרניים עתירי הטכנולוגיה מסיחת-הדעת רק מחריפים את התופעה. אנחנו לא יכולים להתפכח לחלוטין מהאשליות הללו, אבל החדשות הטובות הן שהמודעות לקיומן יכולה לשפר את מצבנו. כפי שכותבים סימונס ושברי, "אתם יכולים להחליט החלטות טובות יותר, ואולי אפילו לחיות חיים טובים יותר, אם תעשו כמיטב יכולתכם לחפש את הגורילות הבלתי נראות בעולם שסביבכם".*

 

noa.limone@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו