השיפוצניק שהפך ארטיסט - סוף שבוע - הארץ

השיפוצניק שהפך ארטיסט

הוא נולד למשפחת צרפתים ממוצעים, שאהבו לשחק ראגבי, לשיר ולצחוק, וגילם גברים טיפשים בטלוויזיה. עם קבלת האוסקר לשחקן הטוב ביותר הבין ז'אן דוז'רדן שגם בעולם יודעים ש"כל מה שהוא יודע לעשות זה לשחק"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זה סיפור על בחור שלא ידע לעשות שום דבר אחר. אפילו חברו הטוב מארק ליוורמון, שהיה מאמן קבוצת הראגבי של הרובע ה-15 (ואימן גם את נבחרת צרפת), מוכן להודות בכך, גם אם פעם העמיד פנים שהוא מתקשה לחטוף ממנו את הכדור. "מזל שז'אן בחר לעשות קולנוע..."

ז'אן דוז'רדן, הצעיר בארבעת הבנים שנולדו להוריו, לא היה ילד מבריק. צנום, שתקן, אחרון התלמידים בכיתה, הוא סבל מלקויות למידה שהקשו עליו לכתוב במחברת או לקרוא ברצף. אפילו על מגרש הראגבי היה חייב להתאמץ במיוחד, כדי שאחיו לא ישיגו אותו. "מה יהיה הסוף אתו?" נאנחה אמו.

בגלל החולמנות שאיפיינה אותו דבק בו הכינוי "ז'אן הירח". "אבל לא הייתי אומלל", הוא מבהיר בחיוך כובש, החושף ניב ימני בולט במקצת. "היה לי טוב בעולם הקטן שלי. התבוננתי, ציירתי, בסוף השנה חיקיתי את המורים, הכיתה צחקה ואני הייתי בעננים. כל מה שידעתי לעשות זה לשחק".

זה סיפור על גבר צרפתי, הכי צרפתי שיש, שנולד בהו-דה-סן וגדל באיוולין, שם מנשבות רוחות דרום מערביות קלות. שם המשפחה שלו, דוז'רדן, כאילו נלקח מהמורשת הגאלית. להיקרא דוז'רדן (מהגן) ולגדול בפלזיר (עונג): כמה נפלא!

דוז'רדן. ביחד אחת האוסקר, ביד השניה הכלב מ"הארטיסט" צילום: תצלום: רויטרס

עוד כתבות בנושא: אוסקר 2012 - כל הכתבות | "הארטיסט" הוא הזוכה הגדול של האוסקר | ראיון עם ז'אן דוז'רדן | אורי קליין מסביר למה "הארטיסט" הוא הרבה יותר מגימיק

הוא נולד לאם אוהבת וכנועה ולאב שתלטן ומשופם. האב ז'אק, שכונה בחשאי "השפם" בפי ארבעת בניו, היה חייל בדימוס, מנהל חברת בנייה וחובב ראגבי שלקח את כל בניו למגרש.

במלים אחרות, בעיניהם של בני משפחה זו של צרפתים ממוצעים מהמעמד הבורגני, שחונכו לאחריות על פי ערכי המסורת הקתולית, באווירה של צחוק לבבי שופע, לא היה דבר חשוב יותר מההפסקה בין מחציות המשחק: ללגום כוסית עם החבר'ה, לספר בדיחות על בנות, להתלוצץ, להקניט ולשיר את שירי ז'ו דאסן. ולשחק. תמיד.

הבחור נגע בכוכבים בלי שאיש הבחין בכך. בחור כל כך צרפתי בהווייתו וכל כך לא צרפתי בסגנון משחקו. היפוכו של השחקן השכלתני: גשמי, עם כריזמה גברית א-לה קלרק גייבל, קול מאנפף של מדובבי מערבונים, גוף שנולד לתפוס את הבימה ולעמוד באור הזרקורים. ה-French Lover שהאמריקאים אוהבים, עם מבטא כבד ואלגנטיות שובבה.

בתוכניות האירוח הטרנס-אטלנטיות הפופולריות, הגיבור האילם של "הארטיסט" נתן להם את כל מה שביקשו: הוא רקד סטפס, חיקה את רוברט דה-נירו, השמיע קולות של גמל. לג'יי לנו הוא סיפר על שיחה שניהל בילדותו עם פסיכולוג שהיו לו ארבע אצבעות בכל יד. "הוא שאל מה לא בסדר אצלי. אמרתי לו: אצלי דווקא הכל בסדר..." האוסקר כבר היה בכיס.

משהו קודר

לפני שהפך לאילם בסרט שחור-לבן, רק מעטים הבחינו ביופיו של ז'אן דוז'רדן. הוא היה מוכר, בראש ובראשונה, ככוכב המערכונים הקומיים "הוא והיא", שבהם הופיע עם אלכסנדרה לאמי ערב-ערב מ-1999 עד 2003 לפני מהדורת החדשות של שמונה בערב בערוץ פרנס 2; גבר נורמלי כבן 30, שכמותו יש בכל בית - אגואיסט, מלא רוך, קנאי, רוטן, פחדן ומעצבן, שמצחיק את כולם בטלוויזיה. ב-2004 הפך לבריס דה ניס, חובב גלישה מטופש שחולם לתפוס גל אין-סופי. בין 2006 ל-2009 הוא גילם את OSS117, מרגל מטומטם, שחצן, גזען, שונא נשים ולאומני, שגילגל את הצופים מצחוק.

היום הוא מככב בתפקיד הגולם שחושב-רק-על-זיונים ב"בוגדנים", סדרה קומית שהפיק עם ז'יל ללוש. בקריירה הקצרה שלו, דוז'רדן התמחה בגילום גיבורים טפשים. "זו קרקע מוכרת", הוא מטיח בהנאה. "הגיבור הפראייר הוא התנ"ך של הקומדיה; לזכותו ייאמר, שהוא הופך את הצופה לחכם יותר ממנו". "לגלם את הפחדן פירושו להיות קרוב מאוד לאנושי", אומר ללוש.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הבמאית ניקול גרסיה היתה בין הראשונים ששלפו אותו מהמשבצת הזאת. בסרט "מרפסת מול הים" כבר לא צוחקים. גרסיה חשפה את החלק המוצל, הדרמטי, באופיו של השחקן. "יש בו איזו מלנכוליה", היא אומרת, "משהו קודר חולף בעיניו אפילו כשהוא מגלם את OSS; הוא התאים לדמות הגיבור הרומנטי שלי".

מאז "המרפסת" דוז'רדן קורא לגרסיה "הבוס שלי". אולי משום שהוא חב לה את דמעותיו הראשונות. היא השכילה להשיל ממנו את כל השכבות ולגרום לו לבכות בסצינה שבה הגיבור חוזר לבית ילדותו באוראן. היא אמרה לו: "תוציא, תוציא עוד". "הסברתי לו על הגלות. הוא לא ידע מה זה", היא מספרת, "הדבר הזה שרוחש בתוכך ושאינו צער, ושחוזר אליך אפילו שחשבת שאבד. ז'אן אמר לי, ‘בסדר'. הוא התיישב במרפסת, בחום של 40 מעלות על רקע הרעש מחריש האוזניים של העיר, השתחרר לגמרי ופרץ בבכי. הוא נתן לי את זה".

הוא נתן את זה גם ב"בוגדנים" ואף הרחיק לכת. עמנואל ברקו דחפה את פגיעותו עד הקצה, בפרק המתחיל בדו-שיח עסיסי ומסתיים בטרגדיה של זוג שאינו מסוגל לעמוד באמת, שדוז'רדן שיחק עם בת זוגו לחיים, אלכסנדרה לאמי. הבמאית השתמשה בצילומים "גנובים", שבהם הוא שינן, התעצבן, חיפש. באחת הסצינות בסרט הגיבור חובט בקיר וזועק מכאב. למעשה, הסצינה הזאת צולמה בהפסקה באתר הצילומים. היא מנציחה את פרץ האומללות של דוז'רדן, על כך שאינו מצליח לבטא אומללות.

ילד טלוויזיה

הלא-יוצלח של משפחת דוז'רדן לא תיאר לעצמו שיגיע רחוק כל כך. בתחילת דרכו עבד כמסגר ושיפוצניק בעסק של אביו. הבן חשב רק על דבר אחד: להצחיק, להמציא מערכונים; הוא דבק באחד הערכים של משפחתו: "אם עושים משהו, עושים אותו עד הסוף". המערכונים החלו להתגבש בעת שירותו הצבאי, בבתי קפה-תיאטרון, עם הלהקה שהקים שכונתה "אנחנו זה אנחנו".

באותה תקופה גם החלה להתהוות דמותו של בריס דה ניס, ודוז'רדן והחבר'ה שלו זכו לחשיפה טלוויזיונית בתוכניות של פטריק סבסטיין ותיירי אנדרסון או ב"זרעי כוכבים". הצופים הבוגרים לא הבינו דבר, המתבגרים מתו על זה. בריס דה ניס ניהל את חייו באינטרנט. המעריצים החזירו לו ב"באזזז".

המפיקה איזבל קאמי גילתה אותו ב"זרעי כוכבים" והציעה לו להשתתף בתוכנית "הוא והיא". "בהתחלה הוא היה מסויג מאוד. ז'אן לא הרגיש כמו שחקן. הוא פחד שלא יהיה מספיק טוב", מספרת קאמי. הוא משך גם את תשומת לבו של ז'אן יאן. "הוא לא רע, הבחור. כדאי לך לשים אליו לב", אמר לאנבל קארובי, שהיתה הסוכנת שלו. בינתיים החליטו המפיקים אריק וניקולא אלטמאייר, שהופתעו מהצלחתו הבלתי מובנת של בריס דה ניס, לעשות מזה סרט. באותו שלב נכנסו לתמונה הבמאים ג'יימס הות ומישל הזנוויציוס. הצלחתם של דה ניס והובר בוניסר דה לה באת הרקיעה שחקים. דוז'רדן השחקן נולד.

מתוך "הארטיסט"צילום: none

    ז'אן דוז'רדן, שיהיה בן 40 ביוני, הוא ילד טלוויזיה שגדל עם האינטרנט. שחקנים בני דורו הפכו לידוענים באמצעות "באזזז", בלי מסננים. בניגוד לכוכבי הגל החדש, הם לא מבטאים עמדות פוליטיות ואינם מכורים לספרות או לסרטי איכות. "מה שמשותף להם הוא האדישות המוחלטת לידע וללמדנות", אומר המפיק אלן אטאלי. "הם לא מתביישים לצטט קומדיות אמריקאיות אוויליות. הם מוכנים לקבל כל תפקיד בסרט, בלי להציב גבולות בין המקצועות".

    החולמנות, נקודת התורפה של ילדותו, הפכה לו לעוגן. בשביל לגלם את דמותו של פרדריק בייגבדר ב-"99 F" של יאן קונן, הוא עקב אחריו מקרוב בברים במשך לילות שלמים. "הבחנתי שהוא מתבונן בי", נזכר בייגבדר. "הוא טווה את הדמות שלי ואפילו הרחיק לכת, כי יש לו יכולת ספיגה טובה. נדמה לי שהוא מחזיק מעמד מצוין עם אלכוהול. כל הכבוד".

    "מעולם לא ראיתי שחקן שמשקיע כך", אומרת ברקו. "הוא מציע תמיד שלל גרסאות; בין הצילומים הוא מדקלם את הטקסטים בלי הפסקה, בכל הנימות האפשריות; הוא חוזר גם על סצינות שכבר גמרנו לצלם, כדי לבדוק אם אי אפשר היה לעשות אותן טוב יותר".

    ז'אן דוז'רדן הוא פרפקציוניסט אחוז חרדה. הספק הוא נקודת התורפה שלו, הניב הבולט בחיוכו הכמעט מושלם. הצד האפל של חבר וג'נטלמן מצחיק עד מוות. אבל בנסיקתו המדהימה, הכמעט לא אנושית, כל כוחו גלום בהצלחתו להישאר בחור נורמלי. ג'יימס הות, הבמאי שעבד אתו בבריס דה ניס וב"לאקי לוק", מנסה להבין: "בנמל התעופה אורלי, לרגלי המדרגות הנעות, הוא נעץ עיניים בלוח לבן. הוא אמר לי שהוא עצמו הבריג אותו בשעתו. זה הסוד שלו, הוא יודע מאין בא ומכיר באמת שבדברים".

    בזמן שיחה, בין בדיחה לבדיחה, מדי פעם נדמה שחולף צל על פניו של מלך הוליווד החדש. ברגעים האלה הוא נראה ילד תועה. "אני חושב שאני לא בנוי להיות מפורסם", הוא אומר. *

    תגובות