מה הפך את אריק לביא לאחד מגדולי הזמרים הישראלים? - מוזיקה - הארץ

מה הפך את אריק לביא לאחד מגדולי הזמרים הישראלים?

חיוניות בלתי נדלית, חושניות נדירה וקול נפלא - אלו הם רק חלק מהתכונות שיצרו את ייחודיותו של אריק לביא בנוף המוסיקה בארץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

שיר הוא לא רק מלים, יפות ככל שיהיו. שיר הוא לא רק צלילים, נפלאים ככל שיהיו. שיר הוא לא רק הקול ששר אותו, כובש ככל שיהיה. שיר הוא גם הנסיבות שהולידו אותו, והנסיבות שהולידו את "שיר ההד", הלהיט הראשון של אריק לביא, מלמדות על לביא לא פחות משמלמד עליו השיר עצמו, והוא מלמד לא מעט.

השנה היא 1957. לביא, בן 30, מחפש את דרכו בעולם הבידור והזמר אחרי הפירוק של "שלושת המיתרים", ההרכב הווקאלי הנפלא שבו היה חבר בשלוש השנים הקודמות. הוא מתחיל להופיע במועדון התיאטרון בתל אביב והוא זקוק נואשות ללהיטים. הוא שומע מ"הדודאים", שעשו אף הם את צעדיהם הראשונים באותה תקופה, שבקיבוץ מרחביה ישנו כותב שירים צעיר ומוכשר, יעקב שבתאי שמו. הוא החליט לבקש משבתאי שיכתוב בשבילו שיר.

"אריק הגיע למרחביה באוטובוסים, בלי להודיע מראש. טלפונים היו אז רק במטבח ובמזכירות", סיפרה לא מזמן עדנה שבתאי, אלמנתו של הסופר. "הוא חיפש את יענקל'ה בשכונה של הצריפים הפיניים במרחביה, וכשמצא אותו ביקש שיכתוב בשבילו פזמון על טיול בארץ. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. שהטיול הזה יתחיל בבוקר בצפון, יימשך בצהריים במקום אחר, ובמקום נוסף בערב, עד רדת הלילה. וכך יצא ‘שיר ההד'. אריק נתן את הטקסט ליוחנן זראי, שהיה אז המלה האחרונה בכתיבת לחנים לפזמונים, וזה נהיה שלאגר גדול".

לביא, תחילת שנות ה-90

נכון שזאת היתה תקופה אחרת, וייתכן שהיום לביא היה פשוט שולח אימייל לשבתאי, ובכל זאת אי אפשר שלא להתפעל מהסיפור הזה. ראשית כל, היוזמה. לנסוע למרחביה באוטובוסים כדי לחפש פזמונאי צעיר אלמוני, שלך תדע אם הוא בכלל שווה משהו! ודבר שני: החזון. איך אמרה עדנה שבתאי? "אריק ידע בדיוק מה הוא רוצה". איזו הרחבה נהדרת של המושג "זמר מבצע". לא רק אמן קול והגשה, אלא מי שמנסח את תוכנית המתאר של השיר ומפקיד בידי הפזמונאי והמלחין את הוצאתה לפועל.

לביא ביקש משבתאי לכתוב שיר שנמצא בתנועה מתמדת בתוך המרחב הישראלי - בוקר בהרי הבשן, ערב בגוש עציון, לילה בהרי סיני. ובשביל להתניע את כתיבת השיר הוא יצא בעצמו למסע קטן מתל אביב למרחביה. התנועה הזאת, הדינמיות הבלתי פוסקת, היתה אחד מתווי ההיכר הבולטים של לביא, הן בחייו (ילדותו הקשה גזרה עליו קיום של נווד בשנים שבהן ילד אמור ליהנות מהחום והביטחון של התא המשפחתי) והן באמנותו.

חישבו על השירים הכי מפורסמים שלו. הם אף פעם לא עומדים במקום. "הקטר" ו"הסלע האדום", כמובן, אבל גם שירים בעלי גוון יותר מהורהר. "אני אצא אלייך כמו טיל אל הירח", הוא שר ב"אני אשיר לך שיר", שאת מלותיו כתב בעצמו.

"בצעירותי הייתי עסוק בריצה, בתאוצה היסטרית כדי להוכיח שאני קיים ואני שייך", אמר לביא בראיון ל"מעריב" בסוף שנות ה-80, אבל גם אחרי שהתבגר ונרגע הוא הרגיש שהוא "חייב להיות בתנועה. תנועה זה חיים, סטטיות - זה בארון". אם צריך לסכם את דרכו במשפט אחד קצר, נדמה שהבחירה צריכה ליפול על שלוש מלים מתוך השיר "זה קורה" - "יש לנוע, לנוע".

הצורה שבה לביא שר את המלים האלה מבטאת עוד תכונת יסוד שלו כזמר - חושניות. לביא, יותר מכל זמר ישראלי אחר, התענג על פעולת השירה. הוא ליטף את המלים בדרכן החוצה מהגרון שלו, גיפף אותן, ויש להודות - לעתים אף הטריד אותן קלות. הן כבר רצו להשתחרר ממנו, אבל הוא לא הרפה ומשך את ההברות עד לקצה גבול היכולת. אם יש חובבי מוסיקה שמסתייגים משירתו, והם בוודאי מעטים, זאת אולי הסיבה לכך.

תנועה בלתי פוסקת. חיוניות בלתי נדלית. חושניות נדירה. קול נפלא, כמובן. מה עוד עשה את לביא לאחד מגדולי הזמרים הישראלים? אולי הכשרון הטבעי שלו להכיל ולבטא ערכים והלכי רוח מגוונים, שבדרך כלל סותרים זה את זה. על פי רוב, כשזמר בוחר בדרך ביטוי מסוימת (או כשהדרך הזאת בוחרת בו), הוא מוותר על דרכי ביטוי אחרות. לביא היה ציפור נדירה מהבחינה הזאת. הוא לא היה זמר של "או או", אלא זמר של "גם וגם". הוא היה פרחח ששנא מסגרות, אבל גם שר מלב לבו של הממסד. הוא הסתער על ההווה וחיפש את המחר, אבל גם אהב לשיר את העבר. הדיסקו של "לא גומר ת'חודש" באותו תקליט עם ההוד הנושן של "יד ענוגה"? אין שום בעיה. "למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך" לצד "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת"? בשמחה ובששון. אפשר לחשוב על זה גם כך: אם אריק איינשטיין ויהורם גאון מבטאים את שני הקטבים של השירה הגברית הישראלית הקלאסית - גאון את השירה הזקופה מלאת הפאתוס, ואיינשטיין את השירה העניינית, החילונית, נטולת הטקסיות - הרי שלביא מתמקם בין שני הקטבים, או ליתר דיוק: נוכח בשניהם. הוא יכול היה לשיר עם הרבה פאתוס ובחזה ציוני מתוח, ובאותה עת הוא שר מתוך הרחוב התל אביבי הסואן והממזרי.

לביא מופיע מול חיילים במוצב צה"ל, 1973צילום: מתוך הספר "אני אשיר לך"

עוד בנושא: אלמנתו של לביא מספרת לבתה על האהבה ועל החיים בלעדיו |

ביטוי נוסף של התכונה המכילה הזאת, של היותו זמר של "גם וגם", היה התנועה הטבעית של לביא בין האמנות לבידור, בין הפיוט לחלטורה. בשביל רוב הזמרים "חלטורה" ו"בדרן" הן מלות גנאי. לביא אהב אותן. הן סימנו בעבורו ערכים חשובים כמו חופש, חדווה, אלתור, משחקיות. "אני חלטוריסט בדם", הוא אמר באחד הראיונות. "אני אוהב את הבידור אהבת נפש. התיאטרון היווני, מולייר, שייקספיר, הקומדיה דל-ארטה, זה תמיד התחיל בבידור עממי ורק אחר כך הואילה החברה העשירה לקחת את זה תחת חסותה ולתת לזה גושפנקה תרבותית... הבידור הוא למזלו ממזר. הבידור הוא הממד הפראי הזה שמאלתר עם הקהל, שמופיע מעל כל מיני במות, החל מאסלת בית השימוש ועד היכל התרבות".

סקירה קצרה של דרכו של לביא, והניסיון להצביע על התחנות הבולטות בה ועל האלבומים הכי יפים שהיא הניבה, חייבים להתחיל עם האלבום היחיד והנפלא של "שלושת המיתרים". ההרכב נוסד ב-1954 כשלביא, צבי בורודו ושמעון ישראלי, שלושה שחקנים צעירים בתיאטרון הקאמרי, גילו שהם נהנים מאוד לשיר ביחד. לביא היה מוכר אז רק כשחקן תיאטרון.

"אפשר להגיד שהוא ‘לקח חופש' מייעודו האמיתי, התיאטרון, כדי לשיר את המוסיקה החדשה הזאת", נכתב אז באחד העיתונים בצרפת, שם הופיע ההרכב בהצלחה גדולה. "שלושת המיתרים", שהחליפו את שמם ל"טריו ערבה" לאחר שהתברר שהמלה הצרפתית ל"מיתר" פירושה גם חבל תלייה, היה באמת הרכב ווקאלי יחיד במינו, והמוסיקה שלו נשמעה חדשה ועתיקה כאחד - תלכיד קולות נהדר, הגשה אקספרסיבית של זמרים-שחקנים, עיבודים מרתקים ששילבו מודרניזם וכנעניות.

לביא היה "הטנור הדרמטי", כהגדרתו של המלחין והמעבד יחזקאל בראון, לצד "הבריטון המתרונן" של בורודו ו"הבס העמוק" של ישראלי, ולשירה שלו היה קיום בעיקר כחלק מהתלכיד המשולש. ובכל זאת, בשניות המעטות שבהן "הטנור הדרמטי" קיבל את הבמה כולה אפשר לשמוע שני דברים: ראשית, הוא היה זמר נהדר כבר אז; שנית, השירה שלו תיאטרלית ומלאכותית, ללא הטון הטבעי שהוא סיגל לעצמו מאוחר יותר. לפעמים הוא נשמע כמו גרסה גברית אשכנזית של שושנה דמארי.

משמאל: שלישיית המיתרים, 1957 (מימין: צבי בורודו, שמעון ישראלי ולביא)

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

כוכבו של לביא - אריה לביא, עדיין לא אריק - דרך בסוף שנות ה-50 עם השלאגרים הגדולים "הסלע האדום" ו"הקטר", שבהם הוא כבר נשמע אך ורק כמו עצמו. בתחילת שנות ה-60 הוא נסע להופיע בארצות הברית, התגלגל לצוות המחזמר המצליח "אירמה לה דוס" וגם נחשף לג'ז והתאהב במוסיקה הזאת. כשחזר לישראל העלה עם אשתו שושיק שני את הערב הזוגי "הוא והיא". באותה שנה, 1963, יצא גם התקליט "אריה לביא שר".

זה תקליט נהדר. הוא כולל את הלהיטים הגדולים של לביא מסוף שנות ה-50, אבל גם שפע של שירים נפלאים בעלי גוון יותר עירוני שלא תשמעו בשום ערב שירה בציבור: "חמסין" של יחיאל מוהר ואריה לבנון, "דווקא היום חיפשתי רחובות ריקים" של יהודה אלמוג, "שיר הכובש-עשרה" של דוד אבידן ואלכס וייס. וייס, המעבד המופלא, היה המנהל המוסיקלי של האלבום, ואי אפשר שלא להתענג על הצליל הג'זי הפתוח שבו הוא עטף את קולו של לביא.

לביא שלח ידו בכל בשנות ה-60: הצגות, מופעים, סרטים, מחזות זמר, פאריס, אמריקה. הדבר היחיד שהוא לא עשה היה להקליט בצורה עקבית. לביא מעולם לא היה אמן של אלבומים. הוא היה, כפי שהעיד על עצמו, "שיטתי רק בחוסר השיטתיות שלי", מה גם שהאלבום כיצירת אמנות עדיין לא היה קונצפט מקובל. לביא התחיל להקליט אלבומים בצורה סדירה רק בשנות ה-70, כשכבר היה בן 45 ויותר, והאלבומים שהוציא בשנים האלה מכונסים באוסף המרובע "דיוקן", שיצא שנתיים אחרי מותו. המארז הזה, שעל עטיפתו מופיע ציור של לביא מאת אורי ליפשיץ, נמצא עדיין בכמה חנויות התקליטים והוא מומלץ מאוד.

האלבום שפותח את המארז הוא "שיר הוא לא רק מלים", שכולל את "שיר סתיו" ו"למה לא אמרת לי" לצד שירים של ברטולד ברכט כמו "אנאקש" ו"מקי סכינאי". האלבום הבא, "דיוקן", כולל בין השאר ביצועים מחודשים ל"סלע האדום", "הקטר" ו"שיר ההד": לביא היה לא מרוצה, בלשון המעטה, מהשירה שלו בביצועים המקוריים. האלבומים "מתש"ח באהבה" ו"הפרוטה והירח" חוזרים אל ימי קום המדינה, עם מידה של אירוניה בריאה, שעוררה את כעסם של צופים שמרנים.

שיטוט לילי

לטעמי, האלבומים הכי יפים במארז המרובע הם השניים שלביא הקליט בתחילת שנות ה-80 כשהיה כבר באמצע העשור השישי לחייו. "אריק לביא שר" (1980), כדרך רוב אלבומיו של לביא, הוא סלט רב טעמים, עם חומרי גלם נהדרים ותיבול איכותי: מהקובלנה מנענעת האגן של "לא גומר ת'חודש" ועד ההרהור הנפלא של "בבוסתנים", מהחושניות היהודית של "יד ענוגה" ועד השיכרון הברזילאי של "אני סמבה".

"קרוב לפנות בוקר" (1982) הוא פנינה נשכחת, ששונה באופיה מרוב אלבומיו של לביא. זה אלבום לכיד מאוד, עם צליל של פופ ג'זי מענג - הרבה יותר "סטילי דן" מלהקת גייסות השריון - ועם תחושה של שיטוט לילי של אדם באמצע חייו. הוא כבר לא מרגיש צורך לרוץ, אבל הוא לא יכול לעמוד במקום. לביא כתב כמעט את כל הטקסטים באלבום הזה (אילן מוכיח הלחין ועיבד), ויש ביניהם שירי התבוננות ואמפתיה לאחר ("המונית הצהובה"), שירי יין ("בקבוק של בירה"), שירי אהבה ("קרובה אלי"), שירי אהבה ויין "(ידעתי שתהיי כאן"), שירי אהבה לילדה ("במקום שיר ערש").

יש גם שני שירי קנאה. אחד של אלתרמן, "הזר המקנא לחן רעייתו", והשני של לביא, "כוכבים בחלונך הלילה". לביא לא היה כותב מדופלם, אבל כמו ש"כוכבים בחלונך הלילה" מבהיר, הוא ידע ואהב עברית, והוא נע בחופשיות מקסימה בין שפה גבוהה ונמוכה, והחושניות העמוקה שלו קרנה מכל משפט, והלב שלו היה במקום הנכון: "אלף חרבות בי דקרו עת ראיתיך / עם האחר בחלונך הלילה / אלף להבות בי יקדו באש קנאה / באש קנאה אל אהובך / המכניעך על משכבך עם תשועתך עם ידך על לבך".

והפזמון, שיותר אריק לביא ממנו לא יכול להיות: "בן אדם, בן אדם, בן אדם רק לאהוב קצת / זה כל מה שנותר / ילדתי הלילה קר". *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ