בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלים טריות, תמימות

משורריותו של מרחב ישורון באה לידי ביטוי גם בספר על תולדות השפה האנושית

4תגובות

כאשר קיבלתי לידי את ספרו החדש של מרחב ישורון (יליד 1978), "אדם מצטלם בכתב" (2011, הוצאת ספרי סובינירים), שהוא ספר הגות-שפה בעל מקוריות מחשבה יוצאת דופן, התרגשתי מאוד. לא רק בשל הצטרפותו המרשימה של ישורון, בעצם כתיבת הספר הזה, אל קבוצה הולכת וגדלה בשירתנו של משוררים צעירים הפונים אל ז'אנרים אחרים של כתיבה מלבד שירה, ומגלים בהם מגוון כשרונות יוצא מן הכלל (אלמוג בהר וחגית גרוסמן בפרוזה; יקיר בן משה ואורית גידלי בספרות לילדים; אלחנן ניר בהגות יהודית חסידית ודורי מנור ואנה הרמן בתרגומים, אם להזכיר כמה מהבולטים שבהם). התרגשתי גם ובעיקר בשל רוח האדם החופשית, שספרו החדש של ישורון מצליח לבטא באופן בלתי אמצעי ומשובב נפש.

הספר נפתח בקטע קצר הנקרא "אותו דבר" ובו מספר המשורר על מקרה שאירע לו בילדותו בעת שנשאר בבית לבד עם אחותו: "לפני השינה היא קראה לי מספר שכבר הושמע באוזני ואני זוכר שהתפלאתי שהיא מספרת בדיוק אותו דבר כמו ההורים". נפש הילד הישורוני מקבלת את יכולת הקריאה של המבוגרים כמובן מאליו, אולם היא אינה מבינה מאין באה ידיעת הקריאה של האחות: "שאלתי אותה מה היא עושה. אני לא זוכר מה היא ענתה... אני זוכר את עצמי שוכב במיטה ולא תופש" (עמ' 7).

מנקודת המבט הילדית הזאת מתחיל המסע הקסום של הספר הזה בתולדות השפה האנושית, האיכויות המטאפוריות שלה והאופן שבו היא באה לידי ביטוי בטכנולוגיה הקרויה כאן בפשטות: כתב. אמנם ישורון מתמקד לכל אורך ספרו בעיקר בשפה העברית ובספר הספרים שלה, התנ"ך, אולם נדמה כי ספרו יכול היה לשמש כלי תיאורטי מצוין לדיון בכל ספר קאנוני שהוא המייצג מהות אנושית גרעינית באמצעות השפה שבה הוא נכתב, סמליה והכתב שדרכו הללו מיוצגים.

בתום המסע, שראשיתו בהתייחסות אל ספר התורה כ"ספר הדרכה, איך להשתמש בעברית בצורה בונה" (עמ' 8), מסכם מחברו את גוף העבודה שלפנינו: "בספר הזה נעשה ניסיון לחשוב על פעולת הקריאה בספר (התנ"ך) כראיית צלם. כתב הוא הנפעל הפועל וזה פעלול ההצלמה. ‘ספר תולדות אדם' יצר לאדם מקום לראות את עצמו. הוא מפיח בתמונות רוח ורואה אותן בעיני רוחו, והתמונות קמות לחיים" (עמ' 130). בסגנונו הייחודי מתאר ישורון בפרוטרוט את מה שעובר על האדם הקורא בספר: "עמוד אחר עמוד, תמונה אחר תמונה, פני האנושות נפרשות לנגדו. בכתב רואה אדם את מראה פניו לפני שיצא לאור. הוא מזהה את עצמו כבן אדם... הוא מציב את עצמו בתוך התמונה, והולך לעבר פניו. הולך לאייש את המטאפורה, להיות ראוי לסיפור, להשכין משמעות בתיבה הריקה ‘אדם' ולצלם אותה בדמותו. עכשיו בא תורו לקום ולכתוב טוב" (שם).

קצת מבלבל: אם הספר עוסק בפעולת הקריאה מתוך זיהוי הכתב כמעשה חישוף צלם האדם, מה פתאום חותם אותו המחבר בקריאה לכתיבה טובה? הדבר הזה קורה משום שזה ספר הגות-שפה שנכתב בידי משורר, הוא אשר קורא בספרי הקודש: בראשית, שמות ותהילים תוך כדי דיון פילוסופי מרהיב ומלא השראה בנושאים של שפה ושל כתב עם הוגים גדולים כמו הרמב"ם, ז'אק דרידה, פרנץ רוזנצווייג, סרן קירקגור, מרטין בובר, גרשם שלום ואחרים.

משורריותו של ישורון באה לידי ביטוי בכל אחד משלושת פרקי הספר הסוחפים: "הסיפור של המלה אות", "כתב ראי" ו"כ'", הלא היא כ"ף הדמיון, כשבכולם המחבר נשען בעיקר על בחינתם של מקטעים מהתנ"ך, בסגנון של "קריאה בדילוגים", המזכיר קצת את "שיח אהבה" הזכור לטוב של ההוגה הצרפתי הנודע רולאן בארת. הנה דוגמה קטנה ומרכזית לאופן הדיון המשוררי-הישורוני בספר שלפנינו. המחבר קובע כבר בתחילת ספרו כי בראשית היתה המטאפורה והוא מסביר: "אדון עולם (כלומר האל המונותיאיסטי שבתנ"ך) הוא אדון השפה. המלים משמשות קודם כל אצלו ורק אחר כך נמסרות לאדם" (עמ' 8). האל "איננו גוף ואין לו דמות הגוף, וכל מלה שמיוחסת לו בתורה יש לקרוא בחזקת מטאפורה", מסביר ישורון ואז מבאר, בין השאר, את רוח האלוהים ואת קול התהלכותו בגן כפי שהיינו יכולים לתאר שירה: "המלים כאן עדיין טריות, תמימות, לא משומשות, לכן ישנה חשיבות דרמטית לאופן בו הן נכנסות למעגל השימוש" (עמ' 9).

בערב חג השבועות האחרון פורסמה במוסף זה אנתולוגיה של שירה צעירה בעריכתי תחת הכותרת "שירים חיים, נושמים" ("תרבות וספרות", 6.6.2011). את האנתולוגיה פתח שיר של מרחב ישורון מתוך מחזה-המצבים שלו, "מדריך לנוגעים בשם העצם", שגם הוא, כספר השירה שלו, "ישורון על קוטב העזבון" (2007, פלונית), מתבסס על חקירת יסודות השפה העברית. בשיר "עולם מלא" מתאר המשורר תחילה את מלאותו של העולם ואז מפתיע בפנייה אל החורים אשר בו, שאותם יש למלא בכל החומרים שמהם הוא מורכב: "מלא מלא מלא / עולם מלא מלא / מלא בדוגמאות / מלא בדוגמיות // מלא מלא מלא / עולם מלא חורים / כל חור והעיסוק שלו / חור חור והמילוי שלו" וכן הלאה.

שורה אחת בשיר הזה לא הבנתי אז: "מלא מלים להעלים", כתב המשורר בבית השלישי של שירו והותיר את הדברים סתומים, לפחות בעיני. והנה בא הספר שלפנינו ומבהיר אותם. בגב הספר מתאר ישורון בקצרה את מעשה המצלמה ומכונן באמצעותו מעשה-מרכבה שלם של יצירה. קודם לטכנולוגיה של הצילום קובע המשורר כי "הרבה-הרבה לפני זה היה הכתב לטכנולוגיה שבכוחה לאצור את הרגע", ובהמשך דבריו הוא מציג את בעיות הכותבים מאז ועד היום בתולדות האנושות על ידי רצף של שאלות. הן יכולות לשמש כלי מצוין, גרעיני ומזוקק, לקריאת שירה של כל משורר מטאפיסי שהוא: "איך לשמר את האור, איך לעצב את ההתגלות כך שהקוראים בני הדורות הבאים יוכלו להגיע מבעד לאותיות אל העוצמה הראשונית, איך כותבים מבלי להסתיר את האור?"

מכאן אפשר לחשוב למשל על כל שיר אמיתי כיסוד מוסד של אור התגלותי, שאין מלותיו אלא מסוככות עליו, ועלינו כקוראים לנסות להגיע עד חקר הגרעין של מובנן כדי לצפות בו באופן הטהור ביותר. זו אפוא דרך אפשרית חדשה לקריאת שירה, כמו גם לכתיבתה, מנקודת מבט רדיקלית ומרגשת ביופיה.

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו