בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחזאי אדוארד אלבי מתחשבן עם המבקרים ועם האלכוהוליזם

המחזה "הליידי מדיובוק", שנחל כישלון חרוץ לפני 32 שנה, מוצג שוב בניו יורק. המחזאי האמריקאי הגדול עוד לא סלח למבקרים, שלטענתו ציפו כי יכתוב את "מי מפחד מווירג'יניה וולף 2", אך מודה שהאלכוהוליזם פגע ביצירתו

תגובות

בסוף שנות ה-70, כשאדוארד אלבי כתב את המחזה "הליידי מדיובוק", היה מאחוריו פרס פוליצר שני (על "מפלט ים") והוא היה נתון בצבת האלכוהוליזם. הוא השתלח בשחקניות כגון אינגריד ברגמן, שהוצע להן התפקיד הראשי אך הן סירבו לקבל אותו בשל הסתייגות מההיבטים הסוריאליסטיים של היצירה; ובה בעת, כפי שסיפר לכותב הביוגרפיה שלו, מל גוסו, הוא היה שיכור לעתים קרובות מדי ולא היה יכול לתקן את הבעיות שאפילו הוא זיהה במערכה השנייה של המחזה.

ההצגה עלתה בברודוויי בינואר 1980 ובעקבות הביקורות הקטלניות ירדה מהבמה כעבור 12 הופעות בלבד. זו היתה ההתחלה של תקופה שגוסו מכנה "תקופת השפל של אלבי, תקופה שנראה בה ששום דבר אינו מצליח לו".

אלבי, כיום בן 83, חזר להצליח, וב-1994 זכה בפרס פוליצר שלישי על "שלוש נשים גבוהות" ובפרס טוני למחזה הטוב ביותר על "העז, או מי זו סילביה?" אך כמה מחזות מ"תקופת השפל" לא עשו חיל: הם מועלים על הבמות רק לעתים נדירות ולא זכו לשבחים שהוא סבור שהם ראויים להם.

אי-פי וניו יורק טיימס

כעת, להקת התיאטרון הניו-יורקית "סיגנצ'ור", ביתו התיאטרלי של אלבי בתקופה האחרונה, מעלה גרסה מחודשת, "הליידי מדיובוק של אדוארד אלבי", בכיכובה של ג'יין אלכסנדר, כלת פרס טוני.

אלבי, עוקצני תמיד וידוע ברגזנותו, בייחוד בכל הנוגע למבקרי תיאטרון, אומר שאינו מצפה כי הצופים ישנו את דעתם בעקבות ההצגה ויאמרו שזהו המחזה המועדף עליהם; נאמר במקום יצירת המופת שלו מ-1962, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא מקווה שההתבוננות חסרת הרתיעה של המחזה באשה נוטה למות (ובאלה המתקוממים על מותה הצפוי או מסייעים לו) תעורר התפעלות.

ואולי בעקבות זאת, הוא מוסיף, יועלו בניו יורק גרסאות מחודשות גם לשני הכישלונות הנוספים שלו בברודוויי מאותה תקופה: עיבוד ל"לוליטה" (1981), שהוא סבור שצורת ההפקה עשתה לו עוול, והקומדיה השחורה "האיש בעל שלוש הזרועות" (1983), שלטענתו המבקרים פסלו כלאחר יד.

"אני לאו דווקא רוצה ש'הליידי מדיובוק' והמחזות האחרים יתחבבו על הקהל, אבל אני חושב שהם ראויים ליחס מכבד", אומר אלבי, עיניו זורחות וקולו חד. "מי שכותב מחזות מתוך רצון למצוא חן בעיני הקהל, נאלץ לשקר יותר מדי. באופן כללי, אנשים אוהבים תיאטרון בטוח - דברים קלילים, שאינם מטרידים יותר מדי. במלים אחרות, אנשים רוצים ללכת לתיאטרון ולבזבז את הזמן".

אין מדובר כאן במרירות שהצטברה עם השנים. אלבי מריר מאז ומעולם, אם במשחקי הסלון בסגנון "הכה את האורח" ב"וירג'יניה וולף" וב"ליידי מדיובוק" ואם בזעם שביטא בציבור כלפי מפיקי "הליידי מדיובוק" שמיהרו להוריד את ההצגה בברודוויי (הוא כינה אותם בפומבי "שבעת הגמדים", אף שכמה מהם היו ידידיו הטובים).

הוא אינו חושך שבטו מהמבקרים והצופים, שלטענתו רצו שימחזר את להיטיו המוקדמים: "אחרי שכתבתי את ‘מי מפחד מווירג'יניה וולף?' המבקרים והקהל ציפו שאכתוב את ‘מי מפחד מווירג'יניה וולף 2' ואמשיך לעשות זאת לנצח. לא עשיתי זאת, וזה הכעיס אותם. לא החלטתי במכוון להיות מעורפל, לבלבל את האנשים. אני פשוט כותב את המחזה הבא שמחכה בראש שלי.

"אסור לכותב לפקפק בעצמו ואסור לו להפריע למה שרוצה לקרות, לקרות, ובתנאים שלו", הוא ממשיך. "אילו הייתי אומר לעצמי, ‘רגע, זה יהיה קשה מדי לקהל', הייתי הורס את הכישרון שלי".

אי-פי וניו יורק טיימס

למען הסדר הטוב יש לציין שהביקורות המוקדמות שנמתחו על "דיובוק", על "לוליטה" ועל "האיש בעל שלוש הזרועות" לא טענו נגד אלבי שלא כתב עוד מחזה כמו "וירג'יניה וולף" (וגם לא כמו "איזון עדין", שזכה בפרס פוליצר ב-1967). כמה מהמבקרים ציינו שאלבי הוא אחד המחזאים האמריקאים הגדולים של המאה ה-2, לצד יוג'ין אוניל, טנסי ויליאמס וארתור מילר. ברוב המקרים טענו הביקורות נחרצות ששלושת המחזות אינם טובים והביעו חשש שאלבי מבזבז את כישרונו.

המבקרים החשובים לא תלו את הקולר באלכוהוליזם שלו, אף שזה היה סוד גלוי בחוגי התיאטרון בניו יורק. אך כמה מהם נקטו נימה אישית. וולטר קר סיים את הביקורת השלילית והחריפה שלו ב"ניו יורק טיימס" על "הליידי מדיובוק" במלים: "אם מר אלבי רוצה להמשיך לדשדש בספקולציות הפילוסופיות שנדמה כי התמכר להן לאחרונה (בעיני הספקולציה הזאת דלה ומוכרת), עליו להציג על הבמה קצת שרירים, קצת בשר ודם מוחשי, שישמשו לו בסיס".

אלבי הודה שהאלכוהוליזם תרם לקשיים שסבל מהם בתחילת שנות ה-80 - "מן הסתם פחות שלטתי ברגשותי ובמשמעת שלי כששתיתי" - אבל ציין ששתה גם בתקופת הצלחותיו בשנות ה-60. הוא נגמל ב-1983, לאחר כישלון "האיש בעל שלוש הזרועות", שסיפר על אדם המתמודד עם מחיר הסלבריטאות.

אלבי (שגם ביים את ההפקה בברודוויי) אמר שהמחזה אינו אוטוביוגרפי, אך כמה מהמבקרים סברו שההיפך הוא הנכון. פרנק ריץ' תיאר את ההצגה ב"טיימס" במלים "התקף זעם בשתי מערכות", אך ציין שנקודת השיא שלה - הרגע שבו האדם המפורסם מתמוטט, מצווה על הצופים באולם לעזוב ומתחנן שיישארו לסירוגין - היתה רגע של מודעות עצמית ש"מפיח לפחות שמץ של תקווה שאלבי עוד יצליח להתרומם מהרצפה ולקום על הרגליים".

ג'יימס הוטון, המנהל האמנותי של תיאטרון סיגנצ'ור, אומר שלדעתו אלבי היה "קורבן של אתיקה שרירותית בתיאטרון, שלפיה סר פתאום חנו של מחזאי ועבודתו מתקבלת בזלזול".

המטרה המוצהרת של סיגנצ'ור היא להפיק בכל עונה כמה מחזות של מחזאי אחד וכך ליצור הזדמנות להתרשם מכלל יצירתו. הוטון הציע להעלות גרסה מחודשת ל"ליידי מדיובוק" כדי לבחון במבט רענן כמה מנושאי מחזותיו של אלבי שנכתבו לפני המחזה הזה ואחריו; למשל, החרדה המסתורית המשותפת ל"ליידי מדיובוק" ול"איזון עדין" וההתחשבנות עם המוות שמופיעה גם ב"שלוש נשים גבוהות". "אדוארד מעמת כאן את הקהל ישירות עם המוות, ובכך כנראה הקדים את זמנו ב-1980", אומר הוטון.

הוטון הציע להעלות את "הליידי מדיובוק" אחרי שאלבי ביקש לדחות את תוכניות התיאטרון להפיק מחזה חדש שלו, "'להטיל ביצה' של אדוארד אלבי", משום שהעבודה נמשכה זמן רב יותר משציפה. אלבי אמר שהתגבר לאחרונה על קושי בעבודה - "התברר לי שאני מסבך את הדברים יותר מדי" - והוא מתכנן להשלים את המחזה בקיץ, בתקווה שהתיאטרון יציג אותו בעונה הבאה.

אלבי אמר כי אינו חושש להציג שוב בפני המבקרים והקהל את "הליידי מדיובוק", שהוא הכניס בו כמה שינויים קטנים. עיקר עבודתו נעשתה בחדר החזרות עם הבמאי, דייוויד אסביונרסון, בדיונים על הנימה המשתנה במחזה - שבמידה מסוימת משקפת את שלבי האבל - ובמציאת האיזון בין הומור שחור לפאתוס.

מדוע הסתפק בשינויים קטנים כל כך במחזה, בהתחשב בספקות שהביע פעם באוזני מחבר הביוגרפיה שלו, גוסו (מבקר תיאטרון וכתב "ניו יורק טיימס" שמת ב-2005)? אלבי מסביר שרצה להיות נאמן לקו המנחה אותו בעבודה, שלא לנסות להבהיר את הסצינות או להפוך אותן למענגות יותר. "אילו עשיתי זאת, זו היתה דרך כתיבה לא טבעית בשבילי", הוא אומר. "זה היה גורם נזק לצורת החשיבה שלי בתור מחזאי. אז לא. הנחתי לכישרון להוביל".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו