בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית

אוסף הכתבים היהודיים של חנה ארנדט מלמד שבתפקיד המנדה שקיבלה עליה הקדימה את זמנה והיטיבה לנתח - יותר משלושים שנה לפני עליית הליכוד לשלטון - את ניצחון הלאומיות הימנית בישראל ואת השוביניזם היהודי של ימינו

80תגובות

יובל שנים לאחר משפט אייכמן, ויותר מעשור לאחר שתורגמה לראשונה לעברית, אפשר סוף סוף לקבוע בוודאות שהתקבלותה של חנה ארנדט בישראל השתנתה מן הקצה אל הקצה. המהפך הושלם, ומחרם ונידוי שהיו מנת חלקה במחצית השנייה של המאה העשרים נהפכה ארנדט בתחילת המאה ה-21 להוגה פוליטית אהודה המתורגמת לעברית ללא הפסקה - והתרגום החדש והמבורך של כתביה היהודיים הוא עוד אחד ברשימה מתארכת והולכת.

הסנונית הראשונה היתה אולי גם השנויה ביותר במחלוקת, שעה ש"משפט אייכמן: דו"ח על הבנאליות של הרוע" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת בבל. ב-2010 תורגמה יצירת המופת שלה בתחום הפוליטי, "יסודות הטוטליטריות" (הקיבוץ המאוחד). בשנים שבין שני תרגומים אלה תורגמו כמה ספרי עיון על הגותה, בהם "חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס" (הקיבוץ המאוחד, 2004) ו"חנה ארנדט בירושלים" (מאגנס, 2007) - תרגום של אסופת מאמרים מהכנס הראשון ופורץ הדרך שהתקיים בישראל על הגותה עשור קודם לכן.

הביוגרפיה האוהדת ועבת-הכרס שכתבה תלמידתה, אליזבת ינג-ברוהל, ו"הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט", ספרון המרכז שיעורים של ארנדט על הפילוסוף הגרמני הנערץ עליה, עמנואל קאנט, התפרסמו ב-2010 בהוצאת רסלינג. ב-2005 יצר שי עבאדי תערוכה ביוגרפית על אודותיה, וההצגה "הבנאליות של האהבה" מאת סביון ליברכט מ-2009 התמקדה בסיפור יחסיהם המורכבים של ארנדט ומורה, הפילוסוף ולימים הפילוסוף הנאצי, מרטין היידגר, שעמו ניהלה רומן קצר ב-1924.

אין ספק ששפע התרגומים האחרונים של כתביה לעברית אינו אלא תגובת נגד, אנטיתיזה, לעוינות ולהחרמה שהיו מנת חלקה בעבר. מה שסימל יחס זה יותר מכל היה מכתבו המפורסם של גרשם שלום לארנדט מ-23 ביוני 1963, לאחר שקרא את ספרה על משפט אייכמן. "במסורת היהודית קיים מושג", כתב לה, "שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי - אהבת ישראל, שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה, כאצל משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני".

העדרה של "אהבת ישראל" או חמלה נהפך לנרטיב המנחה של מבקרי ארנדט רבים בישראל ובעולם, ובהם ישעיהו ברלין, שהטילו עליה חרם זועם, מלא אמוציות, כאילו נעלבו אישית ובשם הציונות והעם היהודי כולו מרעיון הבנאליות של הרוע, מביקורת הציונות שלה ומהטון, הנימה ומזג כתיבתה.

וריאציה על עלבון זה באה לידי ביטוי בשנים האחרונות בספרו של אלחנן יקירה, "פוסט ציונות, פוסט שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל" (עם עובד, 2007), שהצטרף למסע הצלב לאיתור סטיות, בגידות ופרברסיות בקרב גויים, ישראלים ויהודים. ארנדט קיבלה בספר זה מקום של כבוד. "ארנדט", כותב יקירה, היא חסרת "הגינות אנושית פשוטה", שלדעתו חמורה יותר מחוסר ההגינות ביחס לעם היהודי שייחס הרמן כהן לברוך שפינוזה. המבקרים הללו התעלמו מכך שארנדט היתה פעילה מאוד למען היהודים והציונות - היא נאלצה לברוח מגרמניה לאחר שנעצרה כי אספה לבקשת קורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה, מידע על תעמולה אנטישמית. לאחר בריחתה גם עבדה בארגון עליית הנוער, ולאחר המלחמה נשלחה חזרה לגרמניה מטעם הארגון להצלת אוצרות הגולה.

לאחר שהתגלה דבר הרומן של ארנדט עם היידגר, קפצו המבקרים על המציאה כמוצאי שלל רב. ארנדט היתה לסוכנת זרה, לא פחות, של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ההיידגריאנית, שאותה זיהו המבקרים ככרוכה קשר הדוק ובלתי נמנע עם הנאציזם, אף על פי שהיידגר, אחד מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, השפיע על הוגים רבים, בהם לא מעט יהודים.

ארנדט אמנם לא ניתקה את הקשר עם היידגר. ואולם, חלק ניכר מהגותה הפוליטית מיוחד להתמודדות עם הגותו והתגברות עליה. זאת ועוד: היידגר לא היה המורה היחיד שלה. היא הושפעה מ"דמויות אב" אחרות, בהם קרל יאספרס, בלומנפלד ובעלה השני היינריך בלוכר.

בסופו של דבר, שלטון החרמות לא החזיק מעמד, והחומה שמנעה מארנדט להיכנס לעולם קוראי העברית נסדקה ביד אוהדיה עד שנשברה לחלוטין. לתהליך זה סיבות רבות, והמרכזית שבהן קשורה לזמן, שככל הנראה עשה את שלו: המושג "רוע בנאלי", שזיעזע את אמות הסיפים עשור וחצי לאחר השואה, נשמע היום מעט בנאלי בעצמו, או לפחות לא מטלטל כבעבר.

דברי התוכחה של ארנדט על ישראל והציונות שגורים היום בפי חלק לא מבוטל באקדמיה או בשמאל. חסידיה אימצו את כל דבריה בהערצה כמעט עיוורת גם כאשר לא היה על מה להגן. ארנדט נחשבה בעיניהם לנביאה שהקדימה את זמנה. משנתה נעקרה מההקשר ההיסטורי שבו פעלה, נשתלה מחדש בסביבה פוליטית ותרבותית שונה לחלוטין, ונתפשה כמרשם הן לניתוח כל בעיה הן כמזור לכל משבר.

ואמנם, בשעה שקוראים את כתביה על ישראל והסכסוך היהודי-ערבי שנכתבו בעיקר בשנות הארבעים והחמישים, חשים כי ארנדט היטיבה להבין כמה מהסכנות שבהקמת מדינת לאום יהודית במזרח התיכון. עם זאת, לצד כמה הערכות קולעות, קיימים גם לא מעט ניתוחים מופרכים שלא היו נכונים לפני שישים שנה ואינם נכונים גם היום. הבעיות הרבות והסתירות בהשקפת עולמה האקלקטית והדינמית נשכחו או נזנחו, ואלמנטים שמרניים רבים במחשבתה, כגון יחסה לחינוך, לתרבות ולפוליטיקה נזנחו ונדחקו לקרן זווית.

עתה, בשעה שההפיכה נגמרה בניצחון האופוזיציה על הממסד הציוני הישן, וארנדט חזרה כמנצחת גדולה לעולם העברית, אפשר להתחיל לקרוא את כתביה ללא המשא האידיאולוגי המכביד על הקריאה ומעוות אותה; אפשר לקרוא אותה בו זמנית באופן אוהד וביקורתי מבלי לנכס אותה אוטומטית לביצה הישראלית; ואפשר אף להתנתק מהעלבון המיותר או מההתייצבות האוטומטית לצדה לטובת דיון מעמיק בהגותה המורכבת והשנויה במחלוקת.

תרגומה החדש של איה ברויר ל"כתבים יהודיים" מתבסס ברובו על אסופת הכתבים היהודיים של ארנדט שפורסמה באנגלית ב-2007 בעריכת רון פלדמן וג'רום קוהן (הוצאת שוקן. ביקורת של יצחק לאור על המהדורה האנגלית התפרסמה ב"תרבות וספרות" ב-2007). עם זאת, כבר ב-1978, שלוש שנים לאחר מותה, פורסמה אסופת כתבים יהודיים שלה בעריכת רון פלדמן תחת השם "היהודי כמנודה: זהות יהודית ופוליטיקה בעידן המודרני".

באסופה העברית שלפנינו מופיע תרגום של הריאיון המפורסם בנוגע לשאלה היהודית שהעניקה ארנדט לגינטר גאוס ב-1964. לעומת זאת חסרים בה מאמרים לא מעטים שלה על השאלה היהודית, הציונות וישראל. ממה שכתבה ארנדט בשנות השלושים תורגם רק חיבור אחד (לעומת עשרה שמופיעים במהדורה האנגלית). משנות הארבעים תורגמו רק שבעה כתבים (לעומת שלושים). שנות החמישים מיוצגות כאן רק במאמר אחד (לעומת חמישה) ומשנות השישים ישנם רק שלושה מאמרים (לעומת שבעה).

התוצר הסופי שמקבל הקורא הישראלי הוא חלקי בלבד. הוא אינו ממחיש, למשל, עד כמה היתה ארנדט שקועה, במיוחד בשנות הארבעים, בעיסוק בגורל היהודים. גם נעדרים כתביה הראשונים על הנאורות והשאלה היהודית. אין נזכרת תמיכתה - בתחילת שנות הארבעים - בקריאה להקים צבא יהודי שיוכיח "שאנחנו לא שונים מאף אחד אחר, שגם אנחנו מעורבים בפוליטיקה, אפילו אם צריך בדרך כלל לחלץ אותה בכוח מידיהם של ארגוני צדקה ונכבדי היהודים". אין כאן זכר לדברי ההספד שכתבה ארנדט על מנהיג ברית שלום, יהודה לייב מאגנס (1877-1948), שהיו יכולים לסייע מאוד להבנת עמדתה: "הוא היה המצפון של העם היהודי... הוא היה רגיש ביותר לבושה. כיהודי וציוני הוא פשוט התבייש במעשיהם של יהודים וציונים".

בדומה למהדורה האנגלית החדשה מופיעים כתביה השונים בתרגום לעברית לפי סדר כרונולוגי משנות השלושים ועד למכתב התשובה שכתבה ארנדט לגרשם שלום, שבו היא תוקפת את המושג "אהבת ישראל".

אחד הטקסטים החשובים של ארנדט המופיעים בספר הוא "אנטישימיות", שנכתב בסוף שנות השלושים לאחר עליית היטלר לשלטון. הוא מיטיב לתאר את הקשר המסובך בין העיסוק של ארנדט במצב היהודים לבין מחשבתה המדינית. הוא יכול גם להיראות כטיוטה או כהכנה לקראת הפרק הראשון בספרה "יסודות הטוטליטריות", השואף לנתח את צמיחת האנטישמיות באירופה.

ואולם, "אנטישמיות" לא היתה הפעם הראשונה שבה דנה ארנדט בשאלה היהודית. לאחר כתיבת הדוקטורט שלה על "מושג האהבה של אוגוסטינוס הקדוש" פנתה ארנדט לעסוק בחייה הסוערים של רחל פרנהגן (1777-1833), בעלת הסלון היהודייה שחיה בימי הנאורות והרומנטיקה, וסימלה את התקווה היהודית להשתלב בחברה הגרמנית, ואת התנפצותו של החלום. הביוגרפיה על פרנהגן לא תורגמה, אולם היא אולי הזירה האמיתית שבה חושפת ארנדט באופן מלא את השקפתה בדבר השאלה היהודית כשאלה קיומית. "אני חש שעמדתך כלפי רחל היא חסרת אהבה", כתב הפילוסוף קארל יאספרס לארנדט ב-1952. "חיבורך גורם להרגיש שאם אדם הוא יהודי הוא לא יכול לחיות את חייו במלואם".

ארנדט הסכימה עם הביקורת. זו היתה מטרתה, שהושפעה לדבריה מהביקורת הציונית על כישלון האמנציפציה וההתבוללות. היא מתארת את התחבטויות הנפש של פרנהגן, את ניסיונה הבלתי פוסק לברוח מיהודיותה, ואת חיפושה הנואש אחר בית, שייכות ומקום בעולם שהסתיימו לבסוף בהכרה כי "הדבר שכל חיי תפשתי כבושה הגדולה ביותר, שהיה הסבל וחוסר המזל בחיי - היוולדי כיהודייה - לא הייתי מחמיצה כעת בשום אופן".

עוד אישיות יהודית שסיקרנה את ארנדט היתה ברנאר לאזאר (1865-1903). לאזאר, היסטוריון, עיתונאי ומבקר ספרות צרפתי, ואחד מהראשונים שהתייצבו לימינו של אלפרד דרייפוס במשפטו, השפיע רבות על ארנדט, במיוחד בכל הקשור ליחסה לציונות ולחקר האנטישמיות. לאזאר פלירטט עם זרמים רעיוניים בתקופתו, בהם הסוציאליזם, האנרכיזם והציונות. ב-1894 פירסם מחקר מקיף על האנטישמיות, ושלוש שנים לאחר מכן השתתף בקונגרס הציוני הראשון. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הפנה עורף לציונות ההרצליאנית והתנגד לרעיון של מדינת לאום יהודית. הוא האשים את הרצל במכתב שכתב לו ב-1899, "אתה בורגני במחשבותיך, בורגני ברגשותיך ורעיונותיך, בורגני בתפישת החברה".

ארנדט אימצה מלאזאר את ביקורת הבורגנות ואת החלוקה בין היהודי המנודה (pariah) ליהודי המגיען (parvenu), המנסה ללא הרף להשתלב בחברה הלא יהודית ולחקותה, ובכך מוותר על יהודיותו.

לולא "הכתבים היהודיים", חיבוריה הפוליטיים האל-זמניים, ובמיוחד "יסודות הטוטליטריות", לא היו קורמים עור וגידים. כתבים אלה הם הצל שליווה את ארנדט לכל מקום אליו פנתה, המניע האמוציונלי ששימש נקודת מוצא למחשבה המדינית של אחת ההוגות המקוריות ביותר במאה העשרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו