בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי הקליפה

דיוקן שברירי של מרטין בובר ומלאך ללא הילת אור. יונתן הירשפלד מדגיש ברישומיו דווקא את מה שאינו אמור להיות מודגש

4תגובות

הציור של יונתן הירשפלד הולך ומתבלט בעשור האחרון. הוא הצטרף לפריחה של הציור הפיגורטיבי הישראלי אבל פנה לרפרנטים אמנותיים מהרנסנס, המנייריזם והבארוק, נושא הנבחן כעת בתערוכה קבוצתית "חלון למציאות - מחוות ישראליות לרנסנס האיטלקי" שהוא משתתף בה.

הירשפלד שותף להחזרה של גל הציטוט הפוסט-מודרני לזרם המרכזי הישראלי באופן שמזכיר דווקא אמנים כמו איתמר ניומן, שהציג בתערוכות בגלריה אחד העם בשנות ה-80 המאוחרות עבודה ששמה "הסעודה על הדשא" וציטט את הציור המפורסם של מאנה מ-1863.

כוחו של הירשפלד הוא ברישומיו המצוינים. בתערוכה הנוכחית, "הטרגדיה בחיים האתיים", המוצגת בגלריה RawArt בתל אביב, ניכר הפער הגדול בין איכותם לבין איכות ציורי השמן שלו. קל לתרץ זאת באירוניה כלפי הסוגה הנכבדת, המסורתית כל כך, של שמן על בד, וכלפי הציור העממי בארץ נוסח דיוקן "הילד הבוכה" שמעולם לא הפסיק להתייחס לתולדות האמנות, אבל הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.

ציורי השמן הגדולים בתערוכה הנושאים את הכותרת החוזרת "איזבל" (וממוספרים מספרים רומיים) רוויים בניואנסים איקונוגרפיים, מיתיים ומטאפוריים. מעניין וגם קל לדבר עליהם. חסרה בהם איכות אמנותית שמאפשרת לרישומים ולעבודות בטכניקה מעורבת של הירשפלד להיות הרבה יותר מאשר עוגנים לדיון אינטקלטואלי על גבולות תיאור העולם. ההבדל הזה, מהותי ובסיסי באמנות, בולט בתערוכה הזאת במיוחד.

הנחת המוצא שמציעה האוצרת נגה דוידסון לקריאת העבודות של הירשפלד היא שהן "עוסקות בחוסר היכולת שלו לתאר את המציאות. הוא מתחקה אחר עולם דימויים אירופאי אנכרוניסטי, כהודאה על חוסר היכולת שלו להתייחס בצורה ישירה וכנה אל המציאות הישראלית". שתי הנחות יסוד עולות כאן: האחת, שעולם הדימויים הדתי-מיתי "אנכרוניסטי". השנייה, וקשה לא לשמוע כאן סוג של תביעה, היא שמציאות ישראלית יש לתאר בצורה "ישירה וכנה". בשתי ההנחות מובלעים עקרונות שנויים במחלוקת של קריאת אמנות. הראשון הוא עקרון הלינאריות, כלומר תפישה המאמינה כי מה שהיה מוחלף במה שבא אחריו ונהפך לאנכרוניסטי באופן מוחלט. העיקרון השני, שצפונים בו היבטים מגבילים רבים, הוא שיש אופן "ישיר וכנה" לתאר מציאות.

איזבל, גיבורת שורת הציורים, היא דמות שהיתה מנותקת מחוץ למתרחש בארמון. המלכה הזרה, שנרשמה בדברי הימים כמעודדת עבודה זרה והשחתת מידות, מוצגת בשפה של ציור שמתנאה במסורת אירופאית, אבל נשען על השאלת הדימוי שלה בתחומים הנוגעים בפורנוגרפיה מהסוג שסיפקו דימויי צליבה נשית כמו בציור "איזבל V" (צליבה דו ראשית, 2011). בעבודה זו שלוש דמויות נשיות עירומות, צונחות-מעופפות עם שני כלבים ורודים מחרידים שנראים כאילו עורם הופשט מעליהם. הכלבים יוצרים אסוציאציה לדימויים של אסי משולם (כפי שהוצגו בתערוכתו "ריר" או במיצב "לול"), אמן שעיסוקו בדת ומיתוס כסוג של איסור ויראה שכנגדו מתכוננת האמנות מתקשר לעבודה של הירשפלד.

אם משולם הציע פרויקט שאפתני של יצירת מיתולוגיה אישית ואסתטיקה הנוגעת בנמוך והמושפל בריקבון תוסס, הרי הירשפלד עוסק בקליפה הדקה שיכולה לעטוף התפרצויות יצריות ואת הכיעור שמשולם הציג לראווה.

מחפש את הקו

כוחו של הירשפלד, לפחות בתערוכה זו, ניכר ברישומים. אלו ברובם עבודות מעודנות שבהן נחגגת יכולתו לחולל מעין סינקופות בקווים, להדגיש דווקא את מה שאינו אמור לכאורה להיות מודגש ולהשאיר חלל ריק המשמש מקום להרחבת המבט, לחופש שאינו תלוי ב"מציאות". שלושה רישומים של "לוע ארי" (2011) בדיו וצבע תעשייתי על נייר, הם ייצוג טבע מקסים בניתוק שלו מכל הקשר מיידי, באופן שבו הוא מקפל בתוכו את זכרם של ספרי בוטניקה ורפואה אבל נהפך לדימוי אבסטרקטי כמעט.

ב"מלאך של קרפצ'יו", רדי-מייד מטופל מ-2010, יש הרהור וספק שחיוני ויסודי באמנות (ולמעשה בכל תחום יצירתי). בעבודה הקטנה (31X24 ס"מ) יש חיפוש אחר הקו, הגבול של מה שצריך להישאר ומה שיימחק, בדיוק האיכות שחסרה בציורי השמן. המלאך המנגן בלאוטה הופקע מהקשרו, מרחף בדף הקטן שעליו מריחות צבע עזות ומעל ראשו, בדיוק היכן שמצפים להילת אור, כתם משולש שחור, מבשר ריק, מעין תזכורת למה שיש מתחת לדימויים אידיליים. בעבודה הזאת, אבל גם בעבודות נוספות כמו "המחיה הכל" (2011) ו"מתוך מגילת איכה" (2008) אפשר לחשוב על העבודה של הירשפלד בהקשר להנרי שלזניאק, אחד האמנים שנדמה כי הגיע הזמן לשוב ולעיין בעבודתם מחדש. שלזניאק, שמת ב-1980, יצר קולאז'ים עם דימויי יצירות רנסנסיות ובארוקיות כשהן מרחפות במשטחים שפעמים רבות הבהיקו בגימור לאק שבעיקר אמר געגוע למקום אחר.

"דיוקן מרטין בובר" (2011) הוא העבודה המפתיעה בתערוכה. כבר עשרות שנים שדיוקנאות של דמויות ציבוריות אינן שכיחות למעט בהקשרים פוליטיים (למשל התערוכה "איווט" שעסקה באביגדור ליברמן) ורק באופן אירוני ככלי לנגח הגמוניה. הכללת דמותו של בובר, פילוסוף שעסק בנושאים רבים ובהם דת וסוציולוגיה, ציוני נלהב ותומך במדינה דו-לאומית, היא הכנת הקרקע לדיון תרבותי שבו מבקש הירשפלד שעבודותיו ייקראו.

זהו דיוקן מופנם שהירשפלד מדגיש את שברירותו כשהוא מראה אותו כאילו על דף שנתלש. באמנות צוירו בעבר פילוסופים כגיבורים, כדמויות מופת, מגדלורים של מוסר. קשה לקרוא כך את בובר של הירשפלד בשל חולשת הדמות, העיניים הספק רואות-ספק עיוורות, הראש הקטוע ומרחף שנראה כשריד או מופע של זיכרון. בובר, שהגותו בתחומים שונים נחשבה לחשובה מאז ראשית המאה הקודמת, מרתק בהקשר של אמנות בגלל עיסוקו במבט והשתקפות, בבניית מהות. כאן, ברישום משובח, הוא מרמז על האופק הרחב שהופך את גוף העבודה של הירשפלד לאחד היותר מסקרנים ופחות צפויים הנעשים כאן כעת.

יונתן הירשפלד - "הטרגדיה בחיים האתיים". אוצרת: נגה דוידסון. גלריה RawArt, שביל המרץ 3, תל אביב. שעות פתיחה: שלישי-רביעי-חמישי: 12:00-18:00. שישי-שבת: 11:00-14:00. עד 31.3

דפנה גזית ואבי חי
דפנה גזית ואבי חי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו