שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המכתבים שחושפים את האנטישמיות של דוסטויבסקי

אברהם אורי קובנר, הסתבך במעילה פיננסית בהשפעת "החטא ועונשו". חליפת מכתבים בינו לבין הסופר, שהחלה בניסיון למצוא חיזוק למעשיו, חושפת טפח מאישיותו המרתקת, והרבה משנאת היהודים של דוסטויבסקי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות בקי קולודני

שנים ספורות לפני שכתב את "האחים קראמזוב" פירסם הסופר הרוסי הגדול פיודור דוסטויבסקי את "יומנו של סופר". בהסבר על מהות ה"יומן" הבהיר שיכתוב בו על הנושאים המעניינים אותו באופן אישי, ושהיומן ישמש כלי ביטוי לדיאלוג עם קוראיו ולהכרת פרטים קטנים ומציאותיים מחיי העם הרוסי. במיוחד התעניין ביחסי אבות ובנים, בעולמם של ילדים קטנים ובעימות המתמיד בין חומר לרוח, בין הכנסייה המקדשת את הסבל והחסד לבין הגישה התועלתנית של הסוציאליזם והמטריאליזם הגואים.

דוסטויבסקי הדגיש שהיומן אינו יצירה ספרותית מושלמת, אך היתה בו מעין הצצה למעבדת היצירה ולצמיחת היצירה הספרותית מתוך החיים. הוא הגיב ביומנו וציטט מכתבים שדיברו אליו, ואחדים מהם היו מכתבי הסופר אברהם אורי קובנר, הנחשב לראשון המבקרים של הספרות העברית החדשה, ספרות ההשכלה.

"יומנו של סופר" פורסם פעמיים - בפעם הראשונה כמדור בעיתון השמרני "האזרח" (גראז'דנין) ב-1871, ובפעם השנייה ב-1876-1877 בחוברות דקות שנשלחו לאלפי מנויים. פרק שלם, בגיליון מארס 1877, הוקדש לתשובה לאחד ממכתביו של קובנר, בנושא יהודי רוסיה והבעיה היהודית בכלל. פרק זה נחשב אחת המסות המעמיקות ביותר שכתב נוצרי רוסי בסוגיה זו.

המכתב שעליו הגיב דוסטויבסקי נשלח מבית הסוהר, שבו ריצה קובנר ארבע שנות מאסר על מעילת ענק. קובנר ביצע את המעילה ב-1875 בהשפעת "החטא ועונשו", שיצא תשע שנים קודם לכן.

איור: ערן וולקובסקי

ואשר לדוסטויבסקי - אחרי "החטא ועונשו" שזכה לתהודה עצומה, התקבל הרומאן שלו, "שדים", בחוסר התלהבות. המבקרים הכריזו על שקיעתו של כישרון גדול. דוסטויבסקי היה מדוכדך, המשיך לסבול מהתקפי אפילפסיה ומלחצם של נושים, ולפרנסתו הסכים לשמש עורך כתב העת השמרני "האזרח".

השבועון הופיע בפטרבורג, שבה חי באותה עת גם קובנר, שהיה עיתונאי בכתב העת הליברלי הרוסי "גולוס". מעל דפי "גולוס" כתב קובנר דברי ביקורת על "שדים" ועל עניינים שונים. דוסטויבסקי קיבל את "גולוס" בקביעות, ובאחד ממכתביו לידידו המשורר והמבקר ניקולאיביץ' מאיקוב התלונן שבמשך זמן מה לא קיבל את "גולוס" וכתב העת חסר לו. הוא גם מציין את מאמריו של קובנר.

קובנר (1842-1909) נחשב עילוי מילדותו. בנעוריו למד בכוחות עצמו את השפה הרוסית והחל לקרוא רומאנים תוך כדי לימודיו בישיבה. לאחר שנתפס בכך גורש מהישיבה, והוריו השיאוהו טרם מלאות לו 18. הכלה היתה נערה לא נאה ומבוגרת ממנו שעבדה לפרנסתם בחנות הוריה, וקובנר לא אהב אותה. חיי העיירה הדלים, הקודרים והמחניקים היו לטורח על נפשו חסרת המנוח. נפשו כמהה לחידושים ולהרפתקאות, ולאחר הולדת בתו ברח לקייב והתוודע לחיי הסטודנטים הרוסים.

היתה זו התקופה שלאחר שחרור האיכרים, ורוחות חדשות של שאיפות חירות נשבו באוניברסיטאות. הסטודנטים חיו בתנאי עוני ובילו שעות אין-ספור בוויכוחים על מצב הפועלים ושחיתות האצולה, ועל רעיונות של צדק ושוויון. באוניברסיטה של קייב למד קובנר צרפתית וגרמנית, קרא את היינה ושילר, ואת הרעיונות הרדיקליים של פיסארב וצ'רנישבסקי. הוא לא החמיץ שום כתב עת, ובעיתונות התוודע לרומאנים של דוסטויבסקי שפורסמו בהמשכים.

"הנני קורא את יצירותיך בהנאה גדולה יותר מאשר את כל שאר הסופרים הרוסים", כתב לו לימים. "בתשומת לב הגדולה ביותר ובאהבה אני קורא דווקא אותן היצירות שלך, שגם הקהל וגם הביקורת אינם אוהבים ביותר... אוהב אני ביצירותיך האחרונות את הבריות החולניות. חייהן ופועליהן מצוירים על ידיך באמנות שאין לחקותה, אפשר לומר גאונית".

לאחר שעשה שנים אחדות בקייב, עבר קובנר לאודסה, עיר הנמל הדרומית שטופת השמש, שרוח של קידמה וחופש שלטו בה. באודסה פרחו הספרות העברית, הציונות ותנועת הפועלים. בבואו לעיר התוודע קובנר לסופרי ההשכלה, ופירסם מאמרי ביקורת על הפרוזה והשירה העברית. קובנר כתב ללא רחמים ש"הליטעראטור העברית עוסקת בדברים שאין בהם תועלת, אין בהם רוח חיים ואין בהם לא שלום ולא אמת". הוא ביקר בשנינות את מנדלקרן, מנדלי מוכר ספרים, פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבאום עורך "המליץ" ואחרים, ונחשב עד היום לראשון המבקרים שניתח יצירות ספרות בשיטה אנליטית ולא פובליציסטית.

קובנר ניגח לא רק את סופרי ההשכלה, אלא גם את כתבי העת המפרסמים את דבריהם. הוא כתב שני ספרונים: "חקר דבר" ו"צרור פרחים". ב"חקר דבר" טען שלספרות ההשכלה אין קשר עם החיים וכל נושאיה ודרך הצגתם מייגעים ובטלניים. גם תרגומי ספרי מדע לעברית נעשו בעיניו ללא הבנה מדעית. קובנר טען שהבעיה היהודית העיקרית היא כלכלית, וכל שאר הבעיות ייפתרו כשהמצב החברתי והכלכלי ישתפר. הוא העריך רק סופרים מעטים, בעיקר את אברהם מאפו, בשל "עיט צבוע" שלו, שתיאר את הצביעות של החברה היהודית. בפתיחה לספרון השני, "צרור פרחים", הודיע שהוא ממשיך לגלות את מומיה של הספרות, הנשמעת לו כ"צהלת סוסים, נחרת חמורים, אנקת ינשופים ושריקות עכברים".

הגיליונות שבהם פירסם את דעותיו נחטפו מהדוכנים, אך סופרי ההשכלה הכריזו עליו חרם. בתגובה פירסם קובנר מילון של גידופים לפי הא"ב: אוויל, איש בליעל, אפיקורס, בור, גולם, גורנישט, דגנרט, דביל וכו'. אז גם הציע - כמאה שנה לפני המקומונים - לממן עיתון מפרסומות ולהפיצו חינם כדי שהסופרים יקבלו שכר סופרים הוגן, והתוכן לא יהיה תלוי במנויים שיש להתחשב בדעתם. כל רעיונותיו נדחו, הוא הוכרז בוגד וניהיליסט, וכתבי העת העבריים הפסיקו לפרסם את דבריו.

לאחר שנאלץ לעזוב את אודסה עבר קובנר לפטרבורג והחל לכתוב בכתבי עת ברוסית. אחד מעשירי פטרבורג באותם ימים היה הבנקאי היהודי אברהם ז"ק. ז"ק תמך בסופרים מתחילים ובאנשי רוח, ובהמלצת אחד מהם קיבל את קובנר לעבודה כפקיד בבנק שלו. קובנר נוכח לדעת שעובדי הבנק מקבלים משכורות רעב לעומת מנהל הבנק, והגיע למסקנה שרווחיו העצומים של המנהל נובעים מדיכוי ומניצול. וכך כתב לדוסטויבסקי: "הסביבה החדשה והמנוגדת לחינוכי, להרגלי, לדעותי, הרעילה אותי. התבוננתי במשך שנתיים בפעולות הבנק ונוכחתי כי כל הבנקים מיוסדים על רמאות ונוכלות. בראותי שאנשים צוברים מיליונים, חמדתי והחלטתי לגנוב סכום המהווה שלושה אחוזים מהרווח הנקי לשנה אחת".

רעיון הגניבה לא עלה בדעתו מסיבה זו בלבד. תוך כדי עבודתו בבנק הכיר קובנר גימנזיסטית רוסייה ושמה סופיה, שהיתה צעירה ממנו בשלושים שנה, וידידותם נהפכה במהרה לרומאן רוגש. סופיה דחתה מעל פניה קצינים ושאר בני מעמד, וחפצה רק בפקיד הבנק שהוקסמה מאישיותו. הוא היה קורא לה מיצירות דוסטויבסקי והיינה, ולוקח אותה לטיולים בלילות ערפל לאורך הנייבה. סופיה היתה חולנית, והזדקקה לאוויר צח, ירקות ופירות. קובנר התגורר בחדר שכור בבית דירות מדכא. הוא הגה תוכנית להיחלץ ממצבו הדחוק, והאמין שחובתו המוסרית היא לקחת כסף מהבנק. לביצוע תוכניתו נעזר בדודו הרץ בויארין, שחי בווילנה. בסוף אפריל 1875 ערך אתו חוזה והבטיח לו שכר טרחה. קובנר זייף המחאה בסך 168 אלף רובל מחשבון שהיה לז"ק בבנק במוסקבה. קובנר חתם על ההמחאה בשמו של ז"ק. לא ניתן היה להרגיש בזיוף, ודודו פדה את ההמחאה במוסקבה, וכשכר טרחה קיבל 45 אלף רובל. לאהובתו סופיה לא סיפר קובנר דבר, ורק הודיע לה שבקרוב אולי יקבל כסף והם יברחו מרוסיה.

מודעת "מבוקש" המבקשת מן הציבור למסור את קובנר למשטרה

לפני שנסע לדודו, השאיר לז"ק מכתב בזו הלשון: "החלטתי להינקם ממך ונקמתי. עתה תהיה ללעג ולקלס ואני מרגיש את עצמי מאושר מאוד, יען כי מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אביר לב צמא לכבוד ונבער מדעת, יהודון אחוז שיגעון שכמוך, הפך לחרפה והושלך ממרום עוזו המדומה, אני חושב את המראה הזה כחג גדול לאנשים רבים... יכול הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השני, ולגלות מערומיך לעיניך, יכול הייתי לצייר לך בבהירות את מהותך המגוחכת, עם כל יצרי לבך הנתעבים והנשחתים, אך אין הדבר שווה בעמלי... רוצה אני עוד להוסיף כי כל בני סביבתך הם אנשי שקר. כולם בזים לך כמוני ומהתלים בך מאחוריך, הם משטים בך ויודעים את ערכך הנכון... אל תקווה כי אלכד בחטאתי. אם יעלה בידי לבוא לאמריקה או לא יעלה, לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בידי מבקשי. הבז לך, א' קובנר".

במכתב זה מהדהדים לא רק הנימוקים של רסקולניקוב, אלא גם התיאוריה המרכזית של המהפכנים בסוף המאה ה-19, שלקיחת השלטון והכסף מידי האצולה המחזיקה בו היא מוסרית וראויה.

לאחר שדודו פדה את הכסף, ברחו קובנר ואהובתו למוסקבה. הוא החליף את שמו לברוך סולובייצ'יק, ובאחת מתחנות הרכבת בדרך קידש את אהובתו בנוכחות עגלונים אחדים ונוסעים מזדמנים. במוהילב נכנס לבנק קטן וקנה פנקס המחאות בסך עשרת אלפים רובל על שם אשתו, והשביע אותה שאם יקרה לו משהו, יסייע לה הכסף לברוח לחו"ל. צעד זה הכשילו.

כל עיתוני רוסיה מלאו בתיאור המעילה הגדולה. תמונתו של קובנר פורסמה גם בעיתונים בגרמניה, כי בעל הבנק חשש שקובנר יברח לשם. הובטח פרס של 3,000 רובל למי שיעלה על עקבותיו. הבולשת בפטרבורג נתנה הוראה לבדוק בכל סניפי הבנקים ברוסיה את פנקסי ההמחאות הגדולים, ובנק קטן במוהילב דיווח שברוך סולובייצ'יק כלשהו רכש המחאות בסך עשרת אלפים רובל. שוטרים נשלחו לחיפוש באזור ומצאו בקייב את "סולובייצ'יק" ואשתו. קובנר הודה מיד, אך התחנן שלא יפגעו באשתו. אז התכופף, שלף ממזוודתו אקדח, ירה בעצמו שלוש פעמים, ונפצע.

לאחר שהחלים מפציעתו נערך משפטו במוסקבה. רבים מיהודי העיר באו לאולם בית הדין. מאחר שהמעילה היתה אדירה, מונה לקטגור במשפטו אלכסיי מוראביוב, משפטן חריף ובקי שהיה לימים שר המשפטים. העיתונות האנטישמית כתבה בהבלטה שלא רק הסוחרים והחלפנים היהודים הם נוכלים ומושחתים, אלא גם הסופרים ואנשי הרוח. לקובנר הועמד סנגור, אך הוא העדיף לייצג את עצמו. הוא פירש את מניעיו, דיבר על כך שהמעטים חומסים את העם, ולכל אזרח הזכות לחיות בכבוד. דבריו, שכמו במכתבו לז"ק, הדהדו בהם דבריו של רסקולניקוב, הותירו רושם רב, והקטגור, שידע כי קובנר היה עיתונאי ב"גולוס" החליט לדחות את המשך המשפט כדי שיספיק לקרוא את מאמריו.

כאשר המשפט התחדש, הודיע הקטגור שהנאשם חריף שכל כל כך, שעליו לשאת בעונש כפול. קובנר נידון לארבע שנות עבודת פרך ולשלילת כל זכויותיו האזרחיות לצמיתות. משמעות הדבר היתה שלא יוכל להתגורר בשום מקום ברוסיה ללא הסכמה מפורשת ורשמית. לאחר שנתיים של מאסר ועבודת פרך הותר לו לחיות בגלות בסיביר. הוא חי בטובולסק, לאחר מכן באומסק, ועבד בעבודות מזדמנות כקורספונדנט. כשהשתחרר, לא הסכימה שום קהילה יהודית לקלוט אותו, מפני שנשללו זכויותיו האזרחיות. בתוך כך מתה אשתו הצעירה משברון לב ומחסור.

הוא מצא מזור בכתיבה, אך כתב בעיקר למגירה. בייאושו כתב יום אחד לקטגור ששיבח את חריפותו. הקטגור השיב ושלח לו כסף, והם החלו להתכתב. בסיביר, בבדידות ובגלות, כתב קובנר קומדיה בחמש מערכות ושלח אותה לתחרות, וזכה בה במקום שני. אולם שום הוצאה לאור לא ניאותה לפרסם אותה. קובנר פנה לדוסטויבסקי בבקשה לעזרה, והוסיף כי "שום איש אינו מיטיב לדעת ממך, שאפשר שאדם יהיה כל ימיו ישר בהחלט ותחת לחץ נסיבות מסוימות יפשע פשע אחד גדול ואחר כך יהיה שוב איש ישר בהחלט".

בהמשך העמיד זה מול זה תיאור ספרותי של מעשה פשע לעומת פשע בפועל. "איני מתנצל, אבל אני מצהיר בעוז אפילו לך, שלא היה ואין בי שום מוסר כליות בגלל מעשה פשע זה. הוא מנוגד כמובן למוסר הכתוב בספר והמקובל בחברה, אבל איני רואה בזה שום פשע נורא... אני בטוח שהרומאניסטים הפסיכולוגים הגדולים ביותר, היוצרים את הטיפוסים המדויקים ביותר של השחיתות והאינסטינקטים הרעים, ומנתחים את כל מעלליהם, את כל תנועות נפשותיהם, מוצאים אצלם ניצוץ אלוהי... סופרים גדולים אלה עצמם, בהיפגשם עם פושע אמיתי, חי, האסור בבית הכלא, פונים עורף אליו כשהוא פונה אליהם בבקשת עזרה, עצה, נחמה, אף על פי שאיננו פושע מועד כזה כפי שהם מתארים ביצירותיהם האמנותיות".

על כך השיב לו דוסטויבסקי בגיליון מארס 1877 של "יומנו של סופר". "לא לרוחי לגמרי הן אותן שתי שורות באיגרתך שבהן אתה אומר כי אינך מרגיש כל חרטה על המעשה בבנק. יש דבר הנעלה מהסברי היגיון וכל מיני נסיבות שנתגלגלו... אתה חכם מכדי להיעלב מגילוי הלב שלי, ומהערתי שלא נתבקשתי להעיר. ראשית, אני עצמי איני טוב ממך ולא משום איש אחר, ושנית, אפילו אם אני מצדיק אותך לפי דרכי בלבי (כשם שאני מזמינך גם להצדיק אותי), הרי בכל זאת טוב יותר אם אני מצדיקך, מאשר אם אתה מצדיקך. נדמה לי שאין הדבר ברור (נ"ב אגב, הקבלה קלה: נוצרי, כלומר נוצרי שלם, נעלה, אידיאלי, אומר ‘עלי לחלק עם אחי הדל את רכושי ולשרת את כולם' ואילו איש הקומונה אומר: אתה חייב לחלק אתי, הקטן והעני, את רכושך, ועליך לשרת אותי. הנוצרי צודק ואילו איש הקומונה אינו צודק".

בקטע זה עולה לא רק אחד הנושאים המרכזיים ב"אחים קראמזוב", אלא גם עניין האנטישמיות. קובנר שאל את דוסטויבסקי מדוע יש בספריו גילויי אנטישמיות כה ברורים, מדוע יחסו ליהודים מעליב ופוגעני, ומדוע הוא מכנה אותם בכינויים. "ברצוני לגעת בנושא שאיני מסוגל להבינו, זוהי שנאת היידישר הניכרת בכל גיליון של ‘יומן הסופר' שלך. הייתי חפץ לדעת מדוע אתה מתנגד ליהודים ולא למנצלים בכלל. גם אני כמוך אינני סובל את הדעות הקדומות של בני עמי, ולא מעט סבלתי מהן, אך לעולם לא אסכים שהם במהותם עם המנצל עם אחר ניצול מחפיר. האם אינך מסוגל להבין שאנשים המשלמים את כל המסים חייבים לקבל את כל הזכויות במדינה? האינך חושב שכל הפוגעים בחוק חייבים להיענש במידה שווה? מדוע חלות הגבלות שונות על היהודים ונשללות מהם זכויות בסיסיות? מדוע מתייחסים לניצול הנגרם על ידי מיעוטים אחרים (כמו גרמנים, אנגלים ויוונים, שכמותם חיים הרבה ברוסיה) בצורה שונה מאשר לניצול הנגרם על ידי יהודים? האם הקולאקים (=בעלי אגרוף) הרוסים, המוצצים את דמם של האיכרים, לא מנצלים את העם יותר מהם?"

שער הספר "צרור פרחים" של אברהם אורי קובנר, שיצא לאור באודסה

קובנר מביא נתונים סטטיסטיים כדי להוכיח שחלקם של היהודים בחיי התרבות של רוסיה גדול בהתחשב בזכויותיהם המועטות. הוא טוען שאילו החברה הרוסית היתה נותנת ליהודים לפתח את כשרונותיהם, היו מעמידים אישים בולטים בכל תחומי הדעת, המדע והאמנות. על כך השיב דוסטויבסקי שאילו היו ברוסיה שמונים מיליון יהודים ורק שלושה מיליון רוסים, היו היהודים לא רק מגבילים את זכויותיהם של הרוסים אלא מחסלים אותם לגמרי, כמו שעשו לעממים שחיו בארץ ישראל בימי קדם. מאמר התשובה של דוסטויבסקי מחולק לארבעה חלקים: הגדרת הבעיה היהודית בכלל; נימוקים בעד ונגד; 4,000 שנות קיום העם היהודי ומשמעותן; אחווה אפשרית.

האיגרת כולה מבטאת את התפישה הנוצרית בסיסית בדבר אחריותו של יהודה איש קריות לצליבת ישו, אף שדוסטויבסקי כותב שיחסו ליהודים כעם וכגזע אינו נובע מכך. בתפישתו יש איבה מסורתית לעם היהודי, מהולה בלאומנות רוסית וברעיון על ניגוד בסיסי בין הנצרות ליהדות. כל אלה מובילים למסקנה שהעם היהודי מסכן את העם הרוסי מבחינה רוחנית, תרבותית וכלכלית.

בחלק הראשון טוען דוסטויבסקי שהוא אינו מסוגל להקיף את הבעיה הגדולה של היהודים ברוסיה, אך יש לו דעה משלו על כך, והוא חייב לבטאה: "הדבר המפליאני ביותר הוא כיצד, ועל איזה בסיס, סיווגו אותי כשונא את העם היהודי, כלומר כשונא את היהודים כעם... מאחר שמעולם לא היתה בלבי שנאה כזאת, ואלה מהיהודים שהכירוני או שהיה להם שיג ושיח אתי יודעים זאת, אני דוחה מכל וכל את האשמה הזאת וגם לא אזכיר אותה עוד. האם האשימוני כשונא יהודים מאחר שקראתי ליהודי יידישר? ראשית, אין זה כינוי גנאי, ושנית עשיתי זאת לבטא את רעיון היידישיזם, שלטון היידיש, היידיש כתרבות, היידיש כתפישת עולם, כאוריינטציה, ובשום פנים לא ככינוי גנאי".

לאחר מכן הוא מצטט קטעים נוספים ממכתבו של קובנר, הטוען שהרוב המוחלט מתוך שלושה מיליון יהודי רוסיה הם דלפונים חסרי כל, ולכן האשמתם בניצול היא שקרית. חלק גדול מהמענה מתייחס להיסטוריה הארוכה של העם היהודי: "קשה מאוד ללמוד את 4,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, אך בדבר אחד אני בטוח, שאין אף עם בעולם המתלונן כל כך הרבה על גורלו. בכל הזדמנות וללא הפסקה הם מתלוננים על השפלתם, סבלם והקרבתם. אפשר לחשוב שלא הם השולטים בעולם, המכוונים את הבורסה, וכתוצאה מכך גם את ענייני הפנים של המדינות... בכל מקרה איני מסוגל להאמין לצעקותיהם ובכיים של היהודים, שהם נרמסים, מושפלים ומדוכאים. לדעתי, חייהם של האיכרים הרוסים ושל בני העם הפשוט קשים הרבה יותר מחיי היהודים... ודאי ברור לך שכאשר היהודים הוגבלו ולא הורשו לבחור את מקום מגוריהם, 23 מיליון רוסים נאנקו כעבדים צמיתים, והדבר גרוע יותר מאשר בחירת מקום המגורים. האם היהודים ריחמו עליהם אז? איני סבור כך. יהודים שם לחמו לשוויון זכויות שאפילו לעם הרוסי לא היו. הם צעקו, מחו והתלוננו על דיכוי, ודרשו לקבל זכויות נוספות והודיעו שרק לאחר מכן יסכימו למלא את חובותיהם למדינה ולאוכלוסיה המקומית... ואז בא המשחרר ושיחרר את בני העם (=אלכסנדר השני, שביטל את הצמיתות), ומי היו הראשונים שניצלו אותם ואת בערותם? על ידי מי הוחלפו בעלי הקרקעות?"

לאחר מכן מביא דוסטויבסקי רשמי קריאה וקטעים מעיתוני חו"ל ומעיתונים רוסיים, המוכיחים שהעם היהודי הוא עם של מנצלים. הוא גם שואל מדוע בכל עיתון, ולא רק ברוסיה, אפשר למצוא מידע על חמסנותם של היהודים, והאם ייתכן שכל העיתונים טועים או משקרים. מאידך גיסא, אם היהודים מרגישים עם נרדף ושנוא, האין הם עצמם הגורמים העיקריים לכך? באותו סעיף של "בעד ונגד" מחה על כך שהיהודים עצמם מתרחקים מבני העם הרוסי, מסרבים לאכול על שולחנם, מסתגרים ומתבדלים, מתפללים בצורה משונה, קוראים ובוכים ולובשים בעת תפילתם בגדים מוזרים.

הסעיף השלישי כמו מסכם את הסעיפים הקודמים, ובו קובע דוסטויבסקי שהיהודים הם בעצם "מדינה בתוך מדינה". הם עם חיוני ורב כוח, אילולא כן לא היו מצליחים לשרוד אלפי שנים בגלות, ללא ארץ, רחוקים זה מזה, נתונים לשלטונות שונים ומפוזרים בתרבויות שונות. הם הצליחו בכך משום שתמיד שמרו ריחוק מהחברה שחיו בה, לא התבוללו והרגישו שהם העם הנבחר, עם של "אתה בחרתנו", המצפה למשיח, כדי לחזור לירושלים. הוא גם מתנגד לדבריו של קובנר, שיש הרבה יהודים משכילים שאינם מאמינים באלוהים: "אני חוזר ואומר שאי אפשר לתאר יהודי ללא אמונה באלוהים. אצלם אין אתאיסטים, גם לא בין היהודים המשכילים. עוד בילדותי שמעתי שכל היהודים מחכים למשיח, אשר יקבצם מכל כנפות הארץ ויחזירם לירושלים, שם ידבירו את שאר העמים. ואם כך - האם יש צורך בכלל בשוויון זכויות?"

דוסטויבסקי מסביר שבארצות אירופה יש שוויון זכויות ליהודים, מאחר ששם שולטת חומרנות חזירית והכל מאמינים שהאושר נובע מהישגים כלכליים ולא מערכים הומניים שבהם דוגלת הכנסייה, כמו חמלה, נתינה, ענווה וחסד. ליהודים, כותב הסופר הרוסי הגדול, יש חלק חשוב בהתפתחות החומרנות על חשבון ערכים אלה. ההון שלהם נוצר מניצול אחרים, ובזאת מומחיותם. תכונות החמסנות שלהם מתחזקות ככל שהעם נבער ותלותי יותר, ולכן התחזקו ברוסיה, שם רוב העם הם צמיתים משוחררים, חסרי אונים וחסרי ידע. "האדם באשר הוא, בכל הזמנים, מתמסר למטריאליזם ורואה בו את תכלית האושר, אך מעולם לא היתה הערצה כה צינית לכסף כמו במחצית השנייה של המאה ה-19, שהפכה את הכסף לאל, לתכלית הכל, למשאת נפש, כל אחד לעצמו ולכיסו, אך ורק לעצמו, וגם הקשר עם אחרים נועד רק לתועלתו. נגמרה האחווה".

בסעיף האחרון קורא דוסטויבסקי לאחווה ולהבנה הדדית בין העם הרוסי ליהודים, להסרת הדעות הקדומות, ותוהה אם היהודים יהיו מסוגלים להתקרב לעם שמהותו ודתו שונות משלהם.

קובנר קרא את תשובתו של דוסטויבסקי בסיביר, באכזבה כנראה. הקטגור מוראביוב דווקא היה לו לעזר. הוא הציע לקובנר להתנצר ולהחליף את שמו, וכך היה. קובנר חזר לרוסיה כארקדי גריגורוביץ, וקיבל משרת פקיד. מפעם לפעם בא לאודסה או לקייב, אך איש לא הכירו והוא חש בודד ומר נפש, "לא כעס, לא רצון, לא כאב ואף לא רגש".

קובנר היה לאחד המומרים הרבים ברוסיה, שרבים מהם שימשו צנזורים במשרדי הממשלה ובמערכות העיתונים, או יועצים במשרדי הממשלה. רבים מהם היו תלמידי חכמים לשעבר, והשתדלו דווקא לסנגר על היהודים (בזכות צנזור שכזה ראה אור לראשונה גם "בעיר ההריגה" של ביאליק). נפשו של קובנר, כמותם, היתה חצויה: הוא היה מליץ יושר לעמו אף שהמיר את דתו והוכיח קשות את היהודים. בבית הספרים הממלכתי ע"ש לנין במוסקבה שמורה חליפת מכתבים מיוחדת בין קובנר למלומד הרוסי האנטישמי רוזאנוב, שפנה לקובנר בשאלות שונות על הלכות פסח, שבת, לידה וברית מילה. ברוב תשובותיו של קובנר ניכרת חמלה ואהבה למצוות ולתלמוד. בצד הסברים אלה מפעפעת תחושתו של קובנר שהחיים הם הבל, וטוב לאדם שלא נברא משנברא.

בערוב ימיו נפגש אברהם קובנר מחדש עם סופרים עברים אחדים, והללו הזכירו לו שמקומו בביקורת הספרות חשוב וראשוני, אולם הוא לא נטה להאמין להם. אז הציעו לו לקרוא את מאמרי הביקורת שכתב בעבר, וקובנר השיב ששכח לקרוא עברית. אחד מהם שלף תנ"ך מהמדף, קובנר החל לקרוא ודמעות זלגו מעיניו. לאחר ימים אחדים הודה שהלשון העברית חזרה אליו.

הוא המשיך להתכתב עם רוזאנוב, ואחד ממכתביו האחרונים מתייחס לפוגרום קישינב. כמו ביאליק התאונן קובנר לא רק על האכזריות החייתית של התוקפים, אלא גם על היהודים שלא ידעו להגן על עצמם: "אשמים בפרעות לא רק הבריונים הפראים, אלא גם העיתונות והיהודים עצמם... אספסוף שיכור עורך פרעות בכל העיר... והשלטונות רואים ואינם עושים כלום... אבל יותר מכל אשמים היהודים שהם נותנים להרוג ולעשוק את עצמם. חשוב נא, בקישינב יש יותר משישים אלף יהודים... וכל אלה לא עמדו בפני המון פרוע של 300-500 שיכורים מנוולים... כל המחשבות הללו מדכאות אותי עד כאב ונדודי שינה, ואיני יכול להשתחרר מהן... סלח לי ואסילי היקר. האמן לי כי לא הדם היהודי הוא שמדבר בי, אלא רגש ההתמרמרות על האומללים והקורבנות של המשטר המושחת. צריך לעשות איזה מעשה, ואם טובי האנשים שבינינו יעברו על הפרעות בשתיקה, אין כדאי לחיות בעולם".

רות בקי קולודני

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ