בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה כשהמאמן שלך הוא המשפחה שלך

לעתים קרובות היחסים בין ספורטאי למאמן הרבה יותר אינטנסיביים מקשר דם. איך מצליחים לחיות בדיסטאנס עם בת הזוג? ומה העונש כשמאחרים לאימון של אבא

4תגובות

שחייה לדורות
אנסטסיה גלושקוב וטטיאנה צים - שחייה צורנית

ביום שבת לפני כמה שבועות נפרץ ביתה של אנסטסיה (נסטיה) גלושקוב ונגנבו ממנו בין היתר תכשיטים, טלוויזיה ומכשירים אלקטרוניים נוספים, לצד ציוד מקצועי יקר ערך. אלא שביום ראשון בשבע בבוקר התייצבה כהרגלה בבריכת השחיה בקרית היובל, ירושלים. כך היא עושה מדי יום, ראשון עד שישי, קרוב לשני עשורים. גלושקוב כמעט ולא מדברת בזמן האימון. היא שוחה ובעיקר צוללת ומבצעת תרגילי התעמלות וריקוד מתחת לפני המים במפגן בלתי אפשרי כמעט של כוח, סבולת, ואקרובטיקה.



גלושקוב, בת 26, היא חלוצת השחייה הצורנית בישראל ואחת הטובות בעולם. בזמן שהיא מתאמנת היא שומעת את הקול של אמה, המאמנת טטיאנה צים. "לא היה קל לאמן את נסטיה אחרי שקרה לה מה שקרה בבית עם הפריצה", אומרת המאמנת, "הרי אימון זה אימון ואני קשוחה. אבל באותו יום לא רציתי להיות קשוחה מדי. אני יודעת עד כמה זה היה קשה לה. מצד שני, היא הכי תכעס אם אני לא אהיה מאמנת טובה". צים מאמנת את גלושקוב מאז שהאחרונה היתה בת שש. "אין לנו אותו שם משפחה, כי אני חששתי שבתחרויות השופטות יתנו לה ציונים פחות טובים אם ידעו שאמא שלה זו המאמנת. אז אני משתמשת בשם המשפחה של נעורי. אבל היום כולם יודעים שאנחנו אם ובת".

גלושקוב נישאה לפני חודשים ספורים לאיש היי-טק שהתאלמן והוא אב לילד בכיתה ב'. "אני עוזרת לגדל את הילד הזה ומצד שני אני כל הזמן גם עם אמא שלי", אומרת גלושקוב, "אני לא יודעת אם יש מישהי בעולם שמכירה אותי טוב יותר". גם צים סבורה כי היחסים עם בתה כבר מזמן חצו את גבולות האם-בת, אם יש דבר כזה. "היא החברה הכי טובה שלי בעולם. אני חושבת שהיא בן אדם זהב שמכיר אותי כל כך טוב. לכן אני מסוגלת לספר לה הכל. מבחינתי זה מאוד מעניין ומרגש, כי לא ידעתי שזה יהיה כך בעבר".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

האם והבת מספרות כי נסטיה לא קיבלה שום הטבות מטטיאנה בזמן הילדות. "אסור היה לה אפילו לומר את המילה 'אמא' באימון או חלילה לשבת לי על הברכיים", מסבירה המאמנת. "אנחנו הגענו מרוסיה, ושם יש דיסטאנס גדול בין מאמן לספורטאי. אז נסטיה קיבלה את זה באופן הכי טבעי. רק מה קרה, היא היתה כזו טובה ואני כל הזמן רק העברתי עליה ביקורת. כשהיתה בת 18, פתאום התחלתי לחשוב שהיא מביאה את כל ההישגים הללו שאני כספורטאית בעבר יכולתי רק לחלום עליהם. ומה אני עושה? ממשיכה להראות לה פרצוף חמוץ ולדרוש ממנה יותר. פתאום פחדתי שזה ישבור אותה והבנתי שאני חייבת לפעמים להיות קצת רכה וחיובית יותר". גלושקוב דווקא טוענת כי אין לה צורך שאמא שלה תהיה רכה אליה באימון. "אני רק לא אוהבת לפעמים שהיא לוקחת דברים כל כך קשה ואישי. לפעמים היא פשוט נראית לי סובלת בגלל שאצלי משהו לא מתבצע בצורה הכי טובה. וזה קצת חבל לי. אבל מצד שני אני חושבת שאין מישהי שמכירה אותי ואת הפוטנציאל שלי כמוה ואין מישהו שרוצה שאני אצליח כל כך. לכן זה טוב שהיא תובענית".

לונדון 2012: בואו לבקר באזור המיוחד של "ספורט הארץ"

גלושקוב תתחרה בלונדון באולימפיאדה השלישית שלה, הן כבודדת והן כזוג (עם אינה יופה). אמה מאמנת אותה בשתי הקטגוריות, אך בעוד "בזוג יש דיסטאנס גדול יותר ביני לבינה כי היא מאמנת שתי ספורטאיות, בסולו אני קצת קובעת יותר", מסבירה גלושקוב. העבודה של צים עם בתה ועם יופה באה על חשבון עבודתה כמאמנת הנבחרת הבריטית, תפקיד שמילאה עד לפני שנתיים. "אחרי בייג'ין הם הציעו לי עבודה במשרה מלאה", היא משחזרת, "עברתי לאנגליה עם בעלי שהוא מאמן שחייה והבן הצעיר שלנו. עשיתי את זה כי נסטיה לא היתה בטוחה שהיא תמשיך לאולימפיאדת לונדון ושיהיה לה זוג, אבל אחרי כמעט שנה של עבודה באנגליה והתקדמות גדולה שם זה שבר לי את הלב לראות שהזוג הישראלי הלך לאחור. אמרתי, זו המדינה שלי, זו הבת שלי ולכאן אני צריכה לחזור. אני מאוד שמחה שגם נסטיה וגם אינה החליטו להתחרות בלונדון ואנחנו בהחלט רואים התקדמות גדולה. רק חבל שאין לנו כאן ממש את התנאים של אנגליה". גלושקוב קצת יותר סלחנית בנוגע לספורט ולדרישות שהיא מציבה לעצמה. "אני שוחה כי זה כיף לי וזה מה שאני עושה. אבל יש לי עוד דברים בחיים. אני נשואה, אני מתפקדת כסוג של אמא ואני לומדת במשרה מלאה. אבל העובדה שאני יכולה להמשיך לשחות ברמות הגבוהות ולהתאמן עם אמא שלי היא זכות גדולה".

גלושקוב אינה בטוחה מתי תפרוש, אבל זה עשוי להיות זמן קצר לאחר האולימפיאדה. צים כבר החליטה שכשזה יקרה היא תתמקד בלאמן מאמנים. "אני יכולה להעביר את הידע והניסיון שלי להרבה מאמנים אחרים. לאמן ספורטאית אני כבר כנראה לא אעשה אחרי שאפסיק לעבוד עם הבת שלי".




המאמן שידע יותר מדי
דמיטרי (דימה) קרויטר ואנטוני (טולק) שפרן - קפיצה לגובה

דימה קרויטר לא שוכח את השיעור שטולק שפרן לימד אותו לפני כמה שנים: "הייתי עוד ילד", אומר הקופץ לגובה בן ה-19, "קבעתי עם טולק שהוא אוסף אותי לאימון מהכביש ליד הבית. איחרתי אולי בשתיים-שלוש דקות ועוד הספקתי לראות את המכונית אבל היא כבר נסעה. התקשרתי לטולק, שאמר לי לעלות על אוטובוס. כשהגעתי לאימון הוא כבר כמעט הסתיים. טולק עמד ללכת הביתה. הייתי עצבני ועצוב וכועס ושאלתי את טולק, 'למה אמרת לי לבוא אם אני בסוף בכלל לא מתאמן?' הוא השיב: 'כדי שתלמד לא לאחר יותר. גם לא בשנייה'. מאז אני באמת לא מאחר. חוץ מפעמיים-שלוש". קרויטר חושף חיוך וצחוק של ילד.

הוא עדיין ילד. אבל הוא נאלץ להתגבר די מהר. קרויטר גדל בישראל כילד נוצרי, בן למהגרת עבודה מסיביר שעובדת כעוזרת בית. השניים חיים בגפם בדרום תל אביב. במשך תקופה אחיו הבכור, ייבגני, חי איתם עד שהסתבך בישראל וגורש. "זה היה רק אני ואמא, עד שטולק נכנס לחיים שלי", משחזר קרויטר, שבגיל 12 אובחן במקרה כילד בעל כישרון יוצא דופן לאתלטיקה קלה. שפרן, בזמנו מורה להתעמלות בבית ספר, פרש על קרויטר את חסותו. "שמחתי בפעם הראשונה לעבוד עם צעיר בישראל שיש לו באמת פוטנציאל להגיע לרמה הכי גבוהה", הוא מסביר, "ועוד יותר שמחתי שאני יכול להפוך לחלק מהחיים של דימה, שגדל כאן בלי אב".

אביו הביולוגי של קרויטר חי במולדובה, אבל הבן טוען: "אין לי שום קשר איתו. יש לי אמא. ויש לי את טולק". שפרן, לדבריו, "יודע עלי דברים שאפילו אמא שלי לא יודעת. אני מספר לו הכל. זה לא רק ספורט, אלא גם לימודים, בנות, חברים, דילמות. הוא נמצא איתי בכל".

שפרן סבור כי "אין בכך שום דבר יוצא דופן. מאמן הוא לא רק מאמן. הוא פסיכולוג, ואב, ומורה, וגם רופא כשצריך. חבל שבישראל לא מבינים את זה ועדיין משלמים למאמן רק 2,500 שקל בחודש". בשנים האחרונות נהנים קרויטר ושפרן מתמיכה גדולה יותר של הוועד האולימפי, היחידה לספורט הישגי וגם ספונסרים פרטיים. "בלעדיהם לא היה אפשרי להתחרות ברמה הבינלאומית הגבוהה ולהתפרנס, אבל עדיין אנחנו מאוד רחוקים מהיחס של מדינות אחרות לספורטאים ומאמנים בכירים", אומר שפרן בעצב. אבל קרויטר, עם חיוכו היפהפה, מתמקד בחיובי. "אני בן 19 וכבר יש לי דירה משלי, אוטו משלי, הוצאות דלק, ואני יכול לעסוק במה שאני הכי טוב בו והכי אוהב. ויש לי את טולק. אז הכל בזכות האתלטיקה וכל ההצלחה שלי באתלטיקה היא בזכות טולק. בלעדיו, הייתי היום במקום אחר לגמרי בחיים. הסתובבתי בדרום תל אביב עם כל מיני אנשים. לא היה לנו כסף, אמא כל הזמן עבדה. אבל בגלל טולק אני מצליח, ולא רק בספורט. סיימתי בגרות עם 42 יחידות".

שפרן, אב לבת ומאמן גם של הקופצת לגובה המחוננת דניאל פרנקל, שפציעה תמנע ממנה הופעה במשחקים האולימפיים בלונדון, מסתייג מהמונח "אב חורג" בהתייחס לקרויטר. אך אין צורך בכך, "כי הוא כמו אבא בשבילי", פוסק קרויטר, מדליסט הזהב מאולימפיאדת הנוער שנערכה בסינגפור לפני שנה וחצי. האם גם בלונדון או באולימפיאדת ריו 2016 יש סיכוי לראות את קרויטר על הפודיום? "זו המטרה", קובע הקופץ לגובה, "אני לא מגיע לאולימפיאדה רק כדי להיות שם. לא בשביל זה אני בקפיצה לגובה ובאתלטיקה. אני רוצה להיות הטוב ביותר". פרפקציוניסט ומדויק בדרישותיו, כפי שטולק שפרן לימד אותו.




נדבר על זה בבית
אליס שלזינגר ופאבל מוסין - ג'ודו

חששות שחורגים מהתחום הספורטיבי ליוו את אליס שלזינגר ופאבל מוסין לאולימפיאדת בייג'ין. חודשים ספורים קודם לכן ניצת רומן בין הג'ודאית למאמנה. שלזינגר, אז בת 19 וחצי, החלה להתאמן תחת מוסין המבוגר ממנה ב-13 שנים כשהיתה בת 15. "ההתאהבות היתה לנו הכי טבעית ונפלאה, אבל חשנו שאנחנו מוכרחים להסתיר אותה", משחזרת שלזינגר. "פאבל לא היה רק המאמן שלי, אלא של נבחרת ישראל לנשים. חששנו שאם אנשים יגלו יפרידו בינינו ואז איך אני אגיע לאולימפיאדה? וגם כשכבר העפלתי לאולימפיאדה - איך אני אמורה לנסוע לשם ללא פאבל? לכן הסתרנו את הרומן שלנו".

ייתכן כי הלחץ הנפשי שנוסף לאירוע שהוא בין כה דרמטי בחייהם של ספורטאית ומאמן, "תרם" לכך ששלזינגר הפסידה בשני הקרבות היחידים שלה בבייג'ין. "אחרי האולימפיאדה שוב לא יכולנו לספר על סיפור האהבה שלנו כי אנשים היו אומרים שהפסדתי בגלל הדבר הזה", מספרת שלזינגר, "אז חיכינו שאני אביא הישג ואפשר יהיה לספר".

חודשים ספורים לאחר האולימפיאדה זכתה שלזינגר באליפות אירופה עד גיל 20 ואז יצאה ההודעה: "אנחנו בקשר כבר תקופה ממושכת ואנחנו מתארסים", הצהיר הזוג בדצמבר 2008. מיד לאחר מכן התכנסו ועדות משמעת מיוחדות באיגוד הג'ודו, ביחידה לספורט הישגי ובוועד האולימפי. "פאבל נאלץ להפסיק לאמן את הנבחרת וגם ספגנו המון ביקורת", מגלה שלזינגר, "אולי היינו צריכים לספר קודם לכן, אבל עובדה שהרגשנו לא בנוח לעשות זאת. ממתי בכלל היינו צריכים להתחיל לספר? מהנשיקה הראשונה? מהבילוי הראשון? הקשר בינינו התפתח ונבנה על פני המון זמן. האמת שבעולם זה דבר שמתייחסים אליו די בטבעיות - רומן בין ספורטאית למאמן. אבל אצלנו משום מה זה היה נחשב לפסול. מה שבטוח זה ששנינו הרגשנו מאוד בטוחים ומאושרים בקשר בינינו. לא הרגשנו שאנחנו צריכים להתנצל בפני אף אחד".

בעוד החשיפה הפתיעה אז רבים, שלזינגר טוענת כי "דווקא אמא שלי היתה הכי פחות מופתעת. היא אמרה, 'זה היה לי ברור כבר מזמן. טוב מאוד שאתם ביחד, לפחות כך אני רגועה שיש מישהו שתמיד דואג לך'". פער הגילים אינו מהווה בעיה מבחינתם. "יש לי כמה זוגות חברים שפערי הגילים ביניהם דומים לאלו בינינו", טוען מוסין, שהיה נשוי שמונה שנים והתגרש זמן קצר לפני תחילת הרומן עם שלזינגר. "אני הבוגרת והאחראית בקשר בינינו", מצהירה הג'ודאית, "אני תמיד עם רגליים על הקרקע ופאבל חי קצת בסרטים".

הם חיים יותר משנתיים בבית בנס ציונה. למוסין ילדה בת 9 מנישואיו הראשונים, שמגיעה לישון אצלם. "אליס מאמנת אותה בג'ודו", הוא מחייך. הערבוב בין המקצועי לאישי אינו תמיד נוח, בעיקר לשלזינגר. "מצד אחד אני לא מתארת את עצמי מתאמנת אצל מאמן אחר. זה גם לא יקרה. אין מצב שפאבל לא יהיה לצדי בכל הנסיעות, בכל ההצלחות והאכזבות, בפציעות. מצד שני הוא נוהג להביא איתו את העבודה הביתה. לראות וידיאו של קרבות שלי ולרצות לנתח אותם איתי בבית. או לשבת ליד המחשב ולתכנן את לוח הזמנים של האימונים והתחרויות שלי. ואני לא אוהבת להביא את העבודה הביתה".

מוסין טוען כי לאמן ספורטאית-ארוסה זה לא הדבר הכי קל. "לאליס יש דעות חזקות מאוד משלה. אני מנסה לשמור איתה על קשיחות ודיסטאנס, אבל זה קשה כי יש לה דעות על כל דבר והיא גם יכולה להתווכח איתי בזמן אימון. אבל בסך הכל הקשר המקצועי בינינו מצוין. אנחנו ביחד כבר המון שנים ומכירים היטב האחד את הדרישות של השני".

אין ספק בנוגע להצלחת הקשר המקצועי. שלזינגר היא הג'ודאית הבכירה בישראל מאז יעל ארד, וכיום היא נחשבת לתקווה הנשית הבכירה למדליה בלונדון. "אליס היא בין שמונה הג'ודאיות הטובות בעולם למשקל שלה (63 ק"ג)", מעריך מוסין, "ביום נתון היא מסוגלת למעשה לנצח כל אחת ולהביא מדליה. מצד שני, אפשר גם להפסיד". לדברי השניים, העובדה כי ההצלחות, כמו הכישלונות, משותפים, מחזקת את הקשר אך גם עלולה לגרום לדרמות שלא קיימות בין בני זוג רגילים. "הכל אצלנו משותף", מסכמת שלזינגר, "עם השנים הצלחנו להתרגל לכך".

מוסין, שבעצמו היה ג'ודאי שגם גבר על אריק זאבי כמה פעמים, מאמן כיום עשרות חניכים במועדון שלו בראשון לציון, אך בכל רגע נתון ברור מי החניכה מספר אחת שלו. "מהרגע שראיתי אותה בגיל 15 בפעם הראשונה ידעתי שהיא פוטנציאל למדליות ברמות הגבוהות ביותר. לא ידעתי באיזה צבע, אבל היה ברור לי שאליס שווה מדליה. כשאני הייתי ג'ודאי, אחד הדברים שהכי פגעו בי, חוץ מפציעות, זו העובדה שלא היה מאמן אחד שהלך איתי כברת דרך. אני מאוד שמח שיש לי את ההזדמנות לעשות את זה עם אליס".

תשע שנים של עבודה משותפת, ארבע וחצי שנות זוגיות, שלוש וחצי שנות אירוסים ועדיין אין חתונה. "כולם שואלים על זה", נאנחת שלזינגר, "פאבל כבר הספיק להציע לי כמה פעמים וכל פעם אמרתי כן. רק אין לנו זמן להתחתן. איך אפשר להתחתן כשכל הזמן יש נסיעות, תחרויות, אימונים, מטרות? אני מקווה מאוד להתחתן פעם אחת בחיים ואני רוצה לעשות את זה בראש נקי ובכיף. אולי מתישהו אחרי האולימפיאדה". מוסין מחייך. "אני כבר הייתי מוכן לזה מזמן. אבל נתחתן רק ברגע שהיא תחליט".




מחול החרבות
דלילה, מאור וחיים חתואל - סיף

הסיף הישראלי "שייך" למשפחת חתואל מאז אמצע שנות ה-70, כשחיים חתואל, אז חייל משוחרר, החליט לפתוח חוג לסיף בעירו עכו. שני החניכים הבולטים שלו היו אחיו הצעירים, יצחק ולידיה. הראשון ייצג את ישראל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ושנתיים לאחר מכן זכה במקום השני באליפות אירופה בפאריס. השנייה השלימה קריירה אגדית של 33 שנים, כולל שלל מדליות באליפויות עולם ושלוש הופעות באולימפיאדה. כיום היא משמשת כיו"ר איגוד הסיף בישראל. בהמשך אימן חיים גם את אחיינו המוכשר, קובי חתואל, אך כמו דודו יצחק, אולי המחונן בסייפי ישראל בכל הזמנים, הסתבך קובי בפרשיית סמים, נכלא ונאלץ לפרוש. בעשור האחרון מקדיש חיים את מירב מרצו להדרכת שני ילדיו, דלילה (בת 31) ומאור (בן 26).

"הילדים שלי נולדו לתוך הסיף", מסביר האב והמאמן, "אני חושב שהם החזיקו חרבות סיף עוד לפני שידעו לזחול". דלילה כבר השתתפה באולימפיאדת בייג'ין והיתה אף מועמדת למדליה, אלמלא נפצעה שבועות ספורים לפני המשחקים שבהם הפסידה כבר בקרב הראשון. "נסעתי עד בייג'ין כדי לראות אותה", אומר האח הצעיר מאור, "לא היו לי ציפורניים מרוב שנשכתי אותן. מבחינתי עצם זה שהיא הגיעה לאולימפיאדה היה הישג עצום למרות שברור שבלי הפציעה היא היתה מגיעה הרבה יותר רחוק".

לדלילה קשה עוד יותר לצפות באחיה מפסיד. "זה סיוט עבורי", היא מצהירה, "הוא נולד כשהייתי בת חמש והוא מלווה אותי כל חיי. כשהוא מתחרה אני יותר לחוצה מאשר בקרבות שלי. כשהוא מנצח זו התחושה הכי נפלאה וכשהוא מפסיד אני לוקחת את זה אולי קצת קשה מדי". מאור, בניגוד לאחותו הבכירה, עדיין לא התחרה באולימפיאדה. "אני מרגיש שבלי זה הקריירה שלי תהיה חסרה", הוא אומר, "עדיין יש לי סיכוי להעפיל ללונדון, אבל זה יהיה מאוד קשה. אני חייב לסיים בין שני המקומות הראשונות בשתי תחרויות ההזדמנות האחרונה שיהיו בחודשים הקרובים. גם לאחותי יש בדיוק אותו תנאי כדי שהיא תהיה בלונדון".

הם שני הסייפים הבכירים בארץ, אך הסיף בישראל, וגם קצת בעולם, אינו ספורט שמביא עמו תהילה. "תמיד אנחנו צוחקים במשפחה ובנסיעות שאולי היה כדאי שכל המשפחה שלנו היתה מתעסקת בטניס ולא בסיף", אומרת דלילה, "אם היינו מצטיינים בטניס כפי שאנחנו טובים בסיף, אז היינו משפחה של מולטי מיליונרים". אבל הם לא, ולכן דלילה שהתחתנה לא מזמן חיה עם בעלה בקריות ונוסעת מדי בוקר לתל אביב לעבודה במשרד תיווך נדל"ן. "זה לא קל לשלב עבודה עם כל האימונים והנסיעות, אבל כך חינכו אותנו בבית - שמסייפים ועושים עוד דבר". מאור לומד לתואר ראשון במדעי המחשב ובביולוגיה באוניברסיטת חיפה. "זה מאוד חשוב, גם הצד האקדמי וגם הצד הספורטיבי, למרות שמבחינתי זה כמעט אותו דבר. בשניהם אני מרגיש שעלי להצטיין. כך חינכו אותנו בבית".

החיים במשפחת סייפים מצטיינת ובעיקר בפיקוח אב מאמן קפדן, אינם תמיד קלים. "כל דבר אצלנו מועצם", מסביר מאור שעדיין חי בבית. "כשהייתי ילד, ילדים אחרים במועדון חשבו שאני מופלה לטובה כי אבא שלי המאמן. זה ממש לא היה נכון. להיפך, הוא תמיד שמר איתי על דיסטאנס באימונים וכך זה עד היום". אלא שחיים חתואל מסביר כי הדיסטאנס לעתים בלתי אפשרי. "מאור חי איתי, אז בניגוד לכל ספורטאי אחר שלי אני רואה אותו מחוץ לשעות האימונים והתחרויות. גם כשדלילה היתה בבית תמיד רציתי לדעת מה הם עושים, לאן הם הולכים, מתי הם חוזרים הביתה. הם לא רק ילדים שלי, הם גם ספורטאים שיש מהם ציפיות גבוהות".

דלילה טוענת כי כך תחנך את ילדיה בעתיד. "אני בהחלט אכוון אותם לסיף. לא אכפה, אבל אשים אותם שם בגיל צעיר, כי אני חושבת שזה ספורט נפלא ובכלל הספורט עוזר לבן אדם בכל כך הרבה תחומים. קשה לי לדמיין את החיים שלי ללא הסיף ולכן אני גם לא יודעת לומר מתי אני אפרוש. דודה שלי לידיה סייפה כמעט עד גיל 40". מאור הצעיר יותר מעריך, "גם אם לא אגיע לאולימפיאדת לונדון, כנראה אנסה להעפיל לאולימפיאדה הבאה. הסיף זה דרך חיים. לא תמיד קל, כי כשאתה נולד למשפחת חתואל כבר בגיל צעיר יש ממך ציפיות שתגיע לטופ. אבל לכל אחד מאיתנו במשפחה היו ציפיות כאלה, כך שגם בזה אנחנו מתחלקים".




רק בגלל הרוח
לי קורזיץ ותום קורזיץ - גלישת רוח

תום קורזיץ עדיין נראה מעט מובך כשהוא נזכר באחותו הצעירה, לי, ובהתעקשותה להצטרף אליו ולחבריו לגלישות ים בגיל הטיפש עשרה. "היינו נערים בני 16 והיא ילדה בת 14", הוא משחזר, "רק הבנים היו יוצאים לגלוש. אני והחבר'ה שלי. ואחותי הקטנה כל פעם היתה מופיעה ודורשת להצטרף. לא היה לי נעים. מה היא בכלל מחפשת איתנו?! אבל לי היתה עקשנית והיא יצאה איתנו לים. לא חשבתי עליה אז כעל גולשת מעולה או משהו כזה. היא היתה האחות הקטנה הניג'סית. אבל היום היא גולשת כמעט יותר טוב מכולנו".

לי קורזיץ, בת 28, היא הגולשת הטובה בעולם. לפני חודש זכתה בפעם השלישית באליפות העולם בספרד והיא ככל הנראה התקווה הישראלית הבכירה למדליה בלונדון. תום קורזיץ, בן 29, עדיין יוצא לים עם אחותו כמעט מדי יום. הוא מאמן את קבוצת הילדים והנוער של הפועל מכמורת וגם את אחותו, שאינה משתמשת בשירותיו כמאמן פול טיים. "תום הוא הסיבה שאני גולשת", מציינת אלופת העולם, "הוא גם אימן אותי בעבר, אבל הגענו למסקנה שהקירבה הזו כאחים פוגעת ביחסים של מאמן-ספורטאי. תום מאמן מעולה והוא גם האיש הכי קרוב אלי, אבל הקירבה הזו גרמה לו לקחת ללב יותר מדי את מה שאני עושה בים. אז החלטנו שיהיה לי מאמן אחר אבל תום ישגיח ככה מלמעלה". מאמנה הקבוע של קורזיץ הוא בן פינקלשטיין, שתום החליף כמאמן הפועל מכמורת, אבל לי לא מוותרת על עצותיו של האח. "כשאנחנו יוצאים לים כל יום הוא עדיין נותן לי הערות פה ושם ומכוון. מבחינתי, אין תחליף לידע וגם לא לאכפתיות ולאהבה שלו. גם לא להיכרות שלו עם היכולות שלי".

תום טוען ש"לי בעיקר מאמנת את עצמה. יש לה מאמן מצוין שעובד איתה וזה נכון שאני עדיין נותן הערות פה ושם. אבל אני משתדל להסתכל על הכל כיום ממעוף הציפור. כי ברמה של היום-יום לי יודעת יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לה. היא מכירה את הגלשן ואת ההתחברות שלה איתו והתפקיד של המאמן הוא בעיקר לדאוג לכך שהיא תגיע ללא לחץ לתחרויות. את זה לצערי היה קשה לי לעשות, כנראה באמת בגלל הקרבה שלנו כאח ואחות. אבל אני כל יום רואה אותה גולשת וחי את הביצועים שלה. רק כשהיא יוצאת לתחרויות אני לגמרי רגוע. אליפות העולם האחרונה היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני צריך לעקוב אחריה אונליין במחשב מדי יום. עד אז תמיד היא היתה מתחרה ואנשים כאן היו אומרים לי: 'מה, אתה לא רואה מה אחותך עושה?' ואני אמרתי להם: 'מה זה בכלל מעניין אותי'".

הגישה הזו, של לדעת הכל אבל לתת ספייס ולא להיות לחוץ, מאפיינת את בני משפחת קורזיץ ככלל. "כולם מאוד תומכים בלי, אבל לא תראו אותנו בתחרויות איתה", מציין תום ומתכוון לזוג ההורים ולאחות הצעירה בר (בת 20), גם היא גולשת מחוננת (סגנית אלופת עולם), שהחליטה לפני שנתיים לפרוש ולהתגייס לצבא. "בר עשתה את מה שאני קצת רציתי לעשות ובכל זאת החלטתי ללכת עם הספורט", מצייינת לי, "זה נכון שאני מרגישה המון תמיכה מהמשפחה אבל בתחרויות לא הייתי מוכנה שההורים יבואו, למשל. זה היה מלחיץ אותי יותר מדי. אבל תום זה סיפור אחר. הוא לא מלחיץ, למרות שאולי הוא עצמו נלחץ. אני, נגיד, לא הייתי מתנגדת שהוא יבוא איתי ללונדון".

האח הבכור אינו מוכן להתחייב אך טוען, "ככל הנראה אשאר כאן. אני לא צריך להיות באולימפיאדה כדי ממש להיות עם לי. אני בעיקר אתמקד בלהכין לה את מסיבת החזרה". קורזיץ אינו מציין אם תהיה זו מסיבת מדליה או לא. נדמה כי השאלה שעוטפת את לי - אם תזכה במדליה אולימפית או לא - אינה מעסיקה את אחיה הבכור. "לי כבר זכתה באליפות עולם ב-2003, כשהיתה בת 19. היא היתה ספורטאית מחוננת, אבל לא ידעה להתמודד עם כל הלחצים והציפיות שהתלוו לזה. לא היה אף אחד שהכין אותה. לכן היתה לה נפילה והיא לא הצליחה באולימפיאדת אתונה. אחרי זה היא לקחה חופשה מהגלישה, קצת חיפשה את עצמה, ובתהליך הזה גם נפצעה מאוד קשה כשהיא גלשה בהוואי שלא בתחרות. היא הושבתה לשנה ואחרי זה ביצעה קאמבק כנגד כל הסיכויים מהמקום הכי נכון. היא כבר זכתה עוד פעמיים באליפות העולם ואין ספק שהיא מהטובות ביותר שיש. אבל יש עשר גולשות בערך שביום נתון יכולות לזכות במדליית זהב באולימפיאדה. כך שלשפוט אותה רק על פי אם היא תביא מדליה מלונדון או לא, לדעתי זה ממש לא הוגן ואפילו מטופש". האח הבכור אמנם לא אומר זאת מפורשות, אך ברור כי מבחינתו אחותו הצעירה היא כבר אלופה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו