בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

אוהד נהרין לא אוהב גלגולי עיניים

כוריאוגרף. 59. בזוגיות, אב לבת שנתיים וחצי. מתגורר בתל אביב | זוכרים לו: את פיתוח שפת הגאגא | מתי: חמישי, 08:00 בבוקר | איפה: בסלון שלו

15תגובות

איילת: ספר לי מה שלומך.

אוהד נהרין: האמת היא שחשבתי שזה יוכל להיות מאוד מעניין בכלל לא לדבר עלי.

בכלל לא לדבר עליך?!?

כן. בואי לא נדבר עלי.

אין שום סיכוי שמשהו כזה יוכל לקרות. למה אתה לא רוצה לדבר עליך?

זה לא נוח, וזה לא מעניין אותי

צילום סלולרי: גלי איתן

.עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לא נוכל להימלט מזה.

אני מבין מה את אומרת. יואל הופמן אמר פעם, "כששואלים אותי למה התכוונתי בעבודות שלי, אז אני אומר להם: לא כל כך אכפת לי שתבינו אותי, יותר חשוב לי שתאהבו אותי". ואצלי זה השתנה.

הפסקת להזדהות עם זה. למה?

כי אני רוצה שיבינו אותי, פחות חשוב לי שיאהבו אותי. ההבנה היא דבר מאוד קריטי ליכולת שלנו לחוות משהו בצורה משמעותית.

 

אז השאיפה שלך היא בעצם להיות נהיר?

כן. זו השאיפה אולי היותר משמעותית. להיות נהיר, מדויק, בהיר. כן. זה חלק מאוד-מאוד משמעותי ממה שאני משקיע בו גם בכוריאוגרפיות וגם בעבודה שלי עם הרקדנים. למצוא את הבהירות הזו.

מתי הצורך להיות מובן הכריע את הצורך להיות אהוב?

כשהתחלתי כל כך ליהנות מלאהוב.

בגלל האבהות?

קשור, לא רק. הילדה, נוגה, היא היתה טריגר למשהו שהיה טמון בי.

אולי זה קשור לגיל שלך? אתה תהיה בן 60 השנה.

אני סימנתי את גיל 60 - זה קרה לפני עשר שנים בערך - בתור דבר שאני שואף להגיע אליו עם תחושה של עלייה בעקומת האושר שלי. ממש הרגשתי את זה. וזה באמת קרה.

איך מעלים את עקומת האושר?

זה יותר קשור לרגעים. זה רצף של רגעים. והרגעים האלה פשוט באו בכמויות יותר גדולות מאשר קודם.

מה גורם לך אושר?

גורם לי אושר להפסיק לדבר על עצמי.

אני נאלצת להוריד את העקומה שלך.

זה דווקא לא יגרום לי אושר. צריך להבחין בין הקלה לאושר. מעניין, בדיוק נזכרתי, לפני חצי שנה ישבתי מול כמה רקדנים וסיפרתי להם שהם עולים ללהקה. אחת הרקדניות שבישרתי לה שהיא עולה ללהקה, אז הדבר היחיד שהרגשתי עליה זה הקלה, לעומת רקדן אחר שהתחיל לבכות מאושר. ראיתי כמה מהותי זה היה ביכולת של הבן אדם הזה לעומת ההיא לחוות רגעי אושר. כי בעצם, הרגע הזה היה מפוספס, היא לא היתה מאושרת בכלל. למרות שזה הדבר שהיא הכי רצתה שיקרה לה, עדיין היא לא היתה מאושרת, היא רק חייכה חיוך של הקלה.

אני דווקא יכולה להבין הקלה בתור אושר. אפילו אושר גדול.

כן, אבל בהקלה אני מרגיש שיש איזה reassurance לפחדים שלנו, לאגו-טריפ שלנו. הדרך לאושר, אחד המפתחות הכי נפלאים לאושר - זה לרקוד, באמת.

את זה אתה אומר משום שמעולם לא ראית אותי רוקדת.

אז זהו, אני אומר את זה כי אני לא צריך לראות אותך רוקדת.

כן, כן, תמיד אומרים את זה לאנשים שלא יודעים לרקוד.

אומרים את זה לכולם, כי זה נכון. אני לא צריך לראות אותך רוקדת כדי לדעת שריקוד יכול להסב לך אושר.

כולי חלחלה רק מעצם המחשבה שתראה אותי רוקדת. פעם הלכתי לשיעור אשטנגה יוגה, ובסופו המורה אמרה לי, "מי שסובל מכל מיני מוגבלויות, צריך לעדכן אותי לפני השיעור". הסברתי שאני לא מוגבלת. ככה אני זזה.

אז היא ממש לא רגישה ולא מודעת. קחי, למשל, בן אדם שבחיים לא עשה ספורט וקחי ספורטאי שקיבל מדליית זהב באולימפיאדה האחרונה. אפשר למצוא בשניהם המון משותף, פיזית, גנטית, אפילו במסוגלויות. אחד ירוץ יותר מהר, אבל עדיין שניהם ירוצו. אחד יקפוץ יותר גבוה, שניהם יקפצו. אז המשותף הזה הוא ענק, בין כולנו. זו האמת הפשוטה.

מעניין לדבר איתך על הפיזיות. אתה מרגיש שהגוף בוגד בך?

בוגד, ממש לא. הוא כן מתבלה, בוודאי. מה שאני עושה עם הגוף זה שאני מצליח במעט שנשאר לעשות יותר.

תסביר.

פעם יכולתי לעשות יותר פוש-אפס, ויכולתי להרים יותר ואולי יכולתי לרוץ למרחקים יותר בלי להתנשף. ברור שהסך הכל הוא כן בסימן של ירידה. מבחינת הדבר היותר אמיתי שקשור לאיזון, ל-longevity, לאריכות ימים, לזרימה - אחד הדברים היותר משמעותיים בתחושות זה היכולת שלנו להבחין בחסימות של זרימה, בקיבועים, במקומות מנוונים. וההבחנה הזו מאפשרת השתכללות והתייעלות, שמאפשרות להפיק המון סיפוק וגם תוצאות עם המעט שנשאר.

זה מעט?

מעט, מהבחינה היחסית למה שהיה קודם. וזה תמיד מעט, גם קודם זה היה מעט. ההכרה הזו שאנחנו חלשים היא מאוד משמעותית ביכולת שלנו להשתכלל. כי אתה בדרך כלל משכלל את מה שחלש.

אתה מרגיש שאתה מסוגל ליהנות מזה גם? אתה כבר נמצא במקום בחיים שבו אתה מסוגל להתבונן על חולשה וליהנות ממנה?

מאוד.

מעניין. תסביר לי.

אם אתה מונע מאמביציה, למשל, אז אתה הרבה יותר משתמש בכוח. אם אתה מונע מתשוקה או מאהבה, אתה הרבה יותר מונע מהוויתור. לחיות בלי תשוקה, או לרקוד בלי תשוקה, זה להיות משול למת.

דתות מסוימות יטענו שזו השאיפה, להתנתק מהתשוקה. לא לרצות.

התשוקה, מבחינתי, זה לרצות להיות ברגע. ההפך מאמביציה, ההפך מלהשתוקק למשהו שיקרה. תשוקה להיות פה, עכשיו, בפול רגישות ועם מודעות. זמינות מאוד-מאוד גדולה.

היכולת פשוט להיות נוכח? כך אתה מבין תשוקה?

גם. גם. לא צריך לגמור להגדיר את זה.

אם כך, אני חייבת לדבר איתך על הומור. תמיד נראה לי שהעיסוק במחול מתקזז עם הומור.

את מכירה יצירות שלי? לא כל כך, נכון? כי אני חושב שהתשובה היא בגוף השאלה. מהדברים שלמדתי להכיר, שקשורים להומור, זה שקלילות היא מעלה, שלצחוק על עצמנו זו חובה.

יש לך הומור עצמי?

תנחשי.

אני חושבת שלא תאהב את הניחוש שלי.

תנסי.

אוקיי. אז לא.

מה זה הומור עצמי?

היכולת לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על עצמך באופן אירוני וביקורתי. לא שאני חושדת בך שאתה לא מסוגל לעשות את זה. אבל אולי אתה לא מרבה לעשות את זה?

הרבה זה יחסי. אני חושב שאני עושה את זה הרבה יותר ממה שעשיתי פעם.

אתה ממש מסוגל לצחוק על עצמך?

אני חושב שכן. אני חושב שבן אדם שצוחק על עצמו נמצא שם כל הזמן. ההסתכלות שלי על החיים היא הסתכלות על זה שאני נמצא במגרש משחקים בעצם, וגם את הבת שלי אני מנסה לגדל ככה, שהכל זה משחק. מה שאני מנסה ללמד אותה זה את החוקים של המשחקים השונים. וברגע שהיא יודעת את החוקים, היא יכולה ליהנות מהדברים בלי להסתכן, בלי להפריע, בלי לפגוע בעצמה, בלי לפגוע במישהו אחר.

על מה אתה הכי מתחרט?

אני חושב על סיטואציות שבהן פגעתי במישהו. אני מתחרט.

כמובן.

אוקיי. אז יש לי על מה להתחרט, כי פגעתי.

ומול עצמך?

אני מתחרט על זה שהבטחתי ולא הצלחתי לקיים. לכן עכשיו אני פשוט מקיים, בלי להבטיח.

אתה בא מבית שעוסק בטיפול ובתנועה.

אחותי מטפלת, פסיכולוגית גם. אבי הוא פסיכולוג שמתמחה בפסיכודרמה, אמא שלי היא זאת שיותר מתעסקת בתנועה. היא מטפלת בשיטת פלדנקרייז, והיתה כוריאוגרפית ורקדנית. אבא שלי היה שחקן בהבימה ובתיאטרון חיפה.

ובאיזה בית גדלת? איזה כלים קיבלת?

כלים נפלאים, באמת. קודם כל גנטיקה. את רואה כמה אני מושלם, כן?

כמובן. אי אפשר להתעלם מזה אפילו לרגע.

אמא שלי ממש מלאה רגעים גאוניים, ביכולות המוזיקליות והקואורדינטיביות שלה. ושניהם מלאי אהבה לאמנות ויצירה, אנשים מאוד יצירתיים. אבא שלי בכלל לא הקריא לי ספרים, הוא רק המציא סיפורים. וזה, אני חושב, מאוד מאוד השפיע על שמחת היצירה שלי.

אתה בקשר טוב עם הוריך?

כן. בקשר טוב מאוד.

תרצה לדבר קצת על אהבה?

אהבה? כבר דיברנו על אהבה.

לא מספיק.

אני אוהב לרקוד. היי, גילגלת עיניים. את מגלגלת עיניים הרבה?

כן.

בעבודה יש לנו כל מיני דברים שאני אוסר על הרקדנים לעשות, כמו גלגול עיניים. ויש גם מילים שאני אוסר על הרקדנים שלי להשתמש בהן.

אוקיי. זה נשמע מאוד טוטליטרי.

לא לא. לא, כי זה החוקים של המשחק שלנו. זה לא, כי טוטליטרי זה שכשמישהו עושה את זה, אז תולים אותו. אצלנו לא תולים אף אחד.

לפעמים גם הרמת גבה מאוד רבת משמעות יכולה להרוג. אז ספר לי על אהבה.

אני אוהב לרכוב על אופניים. עכשיו אני מאתגר אותך לגלגל עיניים.

ומצליח.

אולי תשאלי אותי על משהו ספציפי ואז אולי אני אצליח לספק אותך ולא תגלגלי עיניים.

טוב. קל לזכות באהבתך?

לפעמים בכלל לא צריך לעשות כלום בשביל שאני אוהב משהו. אני לא חושב שאני אוהב מישהו שמנסה לזכות באהבתי. מושא אהבתי בכלל לא קשור למאמץ של מישהו לזכות באהבה הזאת.

להפך.

בדיוק. אבל אם אני מתאהב בקלות, אם זו שאלתך, אז אני חושב שכן.

אשתך יפה מאוד.

ארוסתי.

אה, אתם לא נשואים?

עוד לא.

אתם מתכוונים להתחתן?

אנחנו מדברים על זה. תמיד דיברנו על זה. זאת אומרת, גם דיברנו על זה שלא נתחתן. אז זה כן יכול לקרות. אני חושב שארי, זוגתי, פשוט רוצה ללבוש את השמלה. ואם נתחתן, זו תהיה הסיבה העיקרית, אני חושב.

להתחתן רק בשביל השמלה? באמת?

שמלה, ועוד דבר שאני חושב, שצריך להבין אם יש בזה משהו פרקטי שיכול לעזור לנו מול השלטונות. ויש ברצון הזה גם עניין רומנטי, את יודעת, שאי אפשר להתעלם ממנו, שהוא - שאלה אם אתה רוצה To let go ולתת לדבר הרומנטי הזה לנהל, או להבין שיש עוד דברים שהם רחבים מאוד, שקשורים למוסד הנישואים, שאתה דווקא לא רוצה להיכנס למוסד הזה, אתה לא רוצה להיות חלק ממנו.

היא צעירה ממך מאוד. נכון?

כן.

בהרבה?

כן. אנחנו מתחברים פה. עכשיו. כאילו, אנחנו בעכשיו. אז מה השאלה? אני אמות הרבה לפניה, זה בטוח.

אני מרגישה שאתה בתקופה שאתה יותר מקבל, ואולי לא תמיד היית במקום הזה. כשקראתי ראיונות קודמים איתך לא התרשמתי כך.

זו אבחנה מדויקת לחלוטין.

איך השתחררת מהפחד?

אני לא חושב שהשתחררתי מהפחד. אני דווקא מודע לפחד, לפעמים אני נהנה לפחד. זה פחות השחרור מהפחד, ויותר לדעת שזה בסדר לפחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו