בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יושב על ספה, בעניבת הפרפר הנצחית שלו

הליכה באיסטנבול בעקבות אריך אוארבך, מחבר "מימזיס", ספר היסוד בחקר הספרות המשווה, עם מרטין ויאלון, חוקר גרמני המקדיש את חייו להחייאת הפרק הזה של נדידת ההומניזם האירופי אל חופי הבוספורוס בעת מלחמת העולם השנייה

7תגובות

איסטנבול, מארס

מבעד לשמשותיה של המסעדה בעלת השם הצרפתי "la kitchenette" נשקפה כיכר טקסים רחבת הידיים, הרוחשת חיים גם בימים של שמים קודרים וצינה עזה. בחוץ, השלג והגשם התערבבו זה בזה וניתכו על אבני המרצפת והאוטובוסים ועל טורי המוניות הצהובות המחכות ללקוחות מול שער מלון הפאר "מרמרה". ממרכז הרחבה נפלטו היוצאים מתחנת הרכבת התחתית כשהם מתכווצים לרגע מן המפגש עם הקור המקפיא, ואז מתפזרים ונעלמים מאחורי מסך המטר האפור המטשטש את קווי הבניינים שמסביב לכיכר ומרכך את קוויו הנוקשים של דינוזאור הבטון המיושן של היכל התרבות על שם מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפה כמאל אתאטורק. ההיכל נסגר לא מכבר כשהתברר שחלקו נבנה מאסבסט רעיל, ובינתיים תפסו את מקומו אולמות קונצרטים ותיאטרון אחרים, משוכללים ממנו, במקומות אחרים בעיר, וספק אם הוא ייפתח אי פעם מחדש.

חיכיתי, מביט החוצה באי-ודאות וכמעט בחשש לבואו של אדם שמעולם לא פגשתי קודם פנים אל פנים. כל שידעתי עליו הוא שמו, ד"ר מרטין לואי ויאלון (Vialon). כל היתר - שהוא מלומד גרמני שהשתקע באיסטנבול ונושא מחקרו שיפורט בהמשך, וההזדהות הטוטלית עם מושא מחקרו, והחיים הלא-שגרתיים שבחר לחיות כאן, הרחק מנועם חיי האקדמיה הגרמניים - נראו לי כמעט בלתי אמינים, אם לא בדיוניים.

נתחיל מכך ששם משפחתו בעל הצליל הצרפתי מצביע, כפי שהסביר לי בטלפון, על מוצא הוגנוטי רחוק. אבות אבותיו נמנו עם הגולה הפרוטסטנטית שנמלטה מצרפת מפני הרדיפות ומעשי הטבח של הקתולים במאה ה-16 ומצאה מקלט בגרמניה. והוא חש מאז ומעולם זר בגרמניה, אף על פי שהוא ואבותיו ואבות אבותיו נולדו בה. בכפר הולדתו, הילדים כינו אותו "היהודי", אולי על שום נטייתו לווכחנות, ועל שום שמשפחתו היתה שמאלית יותר מהמצופה ממשפחה כפרית מערב-גרמנית.

לא ידעתי למה לצפות, אבל כשהבחנתי באדם עטוף בצעיף צמר ומכורבל במעיל שחור ופניו לא מגולחות פורץ בסערה למסעדה, הבנתי מיד שהוא האיש. האי-נינוחות היא סימן היכר מובהק לזר בארץ זו, של האנשים שאינם ממהרים אף פעם לשום מקום.

ויאלון הוא כיום מרצה בחוגים לאנגלית ולבלשנות באוניברסיטה של ידיטפה, השוכנת בצדה האסיאתי, ה"יהודי" (ליתר דיוק, היהודי לשעבר), של איסטנבול, ברובע ושמו ארנקוי, שכאשר ציין אותו באוזני נזכרתי ששם היה בית הספר התיכון שאמי למדה בו, ובשנה שעברה אף חגג מאה שנה להיווסדו, ודניאל, אחי הבכור, הוזמן לשאת דברים בטקס. אבל לבד מן ההוראה, יש לויאלון פרויקט חיים: לתת יד ושם לבלשן הגרמני-היהודי אריך אוארבך (1892 ,Auerbach-1957), מי שנחשב למייסד הדיסציפלינה הקרויה ספרות משווה, ומי שפירסם בשנת 1946 את ספר היסוד המונומנטלי של התחום הזה, הלא הוא "מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב".

הספר ראה אור בשווייץ (ובתרגום לעברית הופיע ב-1958, בהוצאת מוסד ביאליק), אבל כל מי שקרא אי פעם את פתח הדבר שלו יודע שהוא נכתב באיסטנבול, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, בעת שאוארבך חי וחקר ולימד בה, יחד עם קהילת אקדמאים מגורשים אחרים מגרמניה, שטורקיה הואילה לפתוח להם את שעריה בהוראתו של אתאטורק, והצילה בכך את חייהם.

לכאורה מקרה הוא ש"מימזיס" נכתב באיסטנבול ולא במקום אחר, שהרי אין זו אלא יד הגורל שקלעה את אוארבך לאיסטנבול לאחר שפוטר, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, ממשרתו באוניברסיטה של מארבורג. אך לא כך סבור מרטין ויאלון. לפי דעתו - ועל כך בין השאר נסב מחקרו באוארבך - לא היה יכול "מימזיס", ספר המסכם-כמו את גבולות הייצוג של המציאות בספרות המערב, להיכתב אלא כתוצאה מן הטראומה של ההיעקרות מלב לבה של התרבות האירופית אל ארץ הנמצאת כביכול מחוץ לגבולותיה של תרבות זו, שבאותו רגע מסוים של ליקוי מאורות אירופי קיבלה עליה לתפוס את מקומה של אירופה כאכסניה של ההומניסטיקה הגולה.

על כן קרויה הביוגרפיה שכתב ויאלון על אוארבך, ושיצאה לאור בטורקית לפני כשנתיים, "הלחם המר של הגלות". הכותרת היא ציטוט מתוך מכתב ששלח אוארבך מגלותו באיסטנבול. והמשפט המצוטט אינו אלא ציטוט מתוך דאנטה, שהיה מנושאי המחקר המובהקים של אוארבך. והנה, "הלחם המר של הגלות" טומן בחובו את הסיפור כולו, של המגורשים לדורותיהם, שמתוך הזעם והתסכול ותחושת עלבון ועוול עלה בידם להוליד מתוכם מה שאולי לא היה עולה בידם לעשות אילו חיו חיים מתוקים במולדתם.

אבל הרבה יותר מהפרחת היפותיזות, ויאלון הוא מתעד גדול. הוא אסף כל פיסת התכתבות, כל תמונה, כל עדות מסופרת שהיה יכול לשים עליה את ידו, הקשורה באוארבך ובשנות שהותו באיסטנבול. הוא פגש את בנו קלמנס, שהיה נער באותן שנים אך זוכר בבהירות פרטים רבים (בהוצאת "קדמוס" הברלינאית התפרסם ב-2007, במלאות חמישים שנה למות אוארבך, ספר מאמרים עליו ואליו מצורף תקליטור ובו אפשר להאזין לקולו של אוארבך בעת הרצאה, וכן שיחה של קלמנס, בנו, המספר זיכרונות מימי גירושם מגרמניה). הוא ריאיין תלמידים לשעבר של אוארבך באוניברסיטה של איסטנבול. אחת מן הסטודנטיות לשעבר פגש כשהיתה בת כמאה!

אחת השאלות, אחת מני רבות, שמצא להן תשובה בתעודות היתה כיצד עלה בידו של אוארבך לעבוד באיסטנבול על מחקריו בבלשנות ובספרות משווה בלא שלכאורה עמדה לרשותו ספרייה מסודרת של יצירות הקלאסיקה היוונית והרומית. כך הגיע בבירוריו אל אותו מקום באיסטנבול שהיתה בו ספרייה קלאסית מושלמת כזאת, השוכנת בתוך מנזר דומיניקני הנחבא באחת הסימטאות היורדות ממגדל גלטה. במכתב שמצא ויאלון, של הנונציוס, שליח הוותיקן לאיסטנבול בעת מלחמת העולם השנייה, הקרדינל רונקלי, ניתן אישור לפרופסור היהודי אריך אוארבך להשתמש כאוות נפשו בשירותי הספרייה של מנזר "הקדושים פטרוס ופאולוס". הרי רונקלי הוא מי שנבחר אחרי תום המלחמה לאפיפיור וקיבל את השם יוחנן ה-23 ולימים אף עוטר בתואר "מבורך".

"נלך לשם", הציע ויאלון. התכרבלנו במעילינו ויצאנו אל השלג והצינה, נזהרים שלא להחליק על אבני המדרכה העתיקות שבמורד גבעת גלטה. ויאלון נעצר לפני דלת של בית וצילצל בפעמון פעם ופעמיים. איש לא ענה. הוא הלך לנסות דלת אחרת. שם ענה לו קול באינטרקום, ומקץ הסברים ארוכים בא מישהו לפתוח את השער. היה זה האב אלברטו, אחד מחמשת הנזירים הדומיניקנים החיים במנזר המסוגר הזה שבלב העיר, שאין מחממים את אולמותיו בחורף ועל פי מה שציין, גם אספקת החשמל אליו משובשת. מכיוון שהוא הנזיר האחראי על קיטלוג הספרייה והארכיון של המנזר שאל אותו ויאלון אם נתקל במקרה בשמו של אוארבך בעת מיון המכתבים. האב החביב לא ידע על כך דבר.

לאורה הקלוש של נורה הצביע על ארון ספרים ארוך באחד הפרוזדורים ובו כשלוש מאות כרכי מהדורת Migne, הכוללת את כל הטקסטים הלטיניים והיווניים שישנם. הנה אלה הספרים עצמם שאוארבך השתמש בהם לכתיבת "מימזיס" ולמחקרים האחרים שהוציא תחת ידו בשנות איסטנבול שלו.

רעדנו מקור, אך לא נראה שזה הפריע לויאלון ולאב אלברטו להמשיך בשיחתם המלומדת על ארכיון המנזר. האב הלך לחפש עותקים של מאמר פרי עטו שהתפרסם לא מכבר על תולדות המסדר הדומיניקני. בינתיים הצצתי אל תוך אולם ענק, ריק מכל, ששיכן בעבר את ספריית המנזר, והנמצא בשיפוצים. מחלון משורג בקצה פרוזדור שהסתעף מזה שעמדנו בו נשקפה חצר פנימית נוגה, עירומה מצמחים, ומוקפת באכסדרת עמודים ורודה בסגנון איטלקי. "בגן הזה בקיץ הכל פורח", סיפר אב המנזר. "אתם מוזמנים לבקר בכל עת". מבחוץ לא היה אפשר לחשוד שמאחורי החומות הקודרות וטורי הבתים של השכונה הצפופה, העתיקה, יש חצר כזאת, קופסה של חלום איטלקי באמצע טורקיה.

וכי איסטנבול אינה כל כולה מצבור קופסות הפתעה לא צפויות כאלה? עוד קופסת הפתעה כזאת נכונה לנו בשכונת בבק, המשתפלת במורד אחת הגבעות היורדות אל מצר הבוספורוס. בקומת הקרקע של בית משותף, שפעם היה אפשר להשקיף מגזוזטרותיו על נוף הבוספורוס אך עתה נחסם הנוף בשורת מסעדות ומעדניות יוקרה, שם גרה משפחת אוארבך בשנות גלותם הטורקית. ויאלון הצביע על הדירה המדויקת והבטתי בסקרנות בעוזרת הבית שיצאה לגזוזטרה של הדירה בקומה השנייה של הבניין והחלה בקירצוף המעקות. ומצאתי שלא פחות מהעובדה שאוארבך חי במקום הזה מעניין להביט על כך שהחיים בבית הזה, ובשכונה בכללותה, נמשכים כסדרם בלי שים לב לאנשים הספציפיים שחיו ומתו או עזבו.

וגם ההפך הוא הנכון: אוארבך החוקר, השקוע עד צוואר במחקריו, הביט על איסטנבול בעיקר כעל מקום יפה אך נחשל. במכתב מ-12 בדצמבר 1936, המכתב הראשון שכתב אוארבך מאיסטנבול אל עמיתו ולטר בנימין, שחי אז בפאריס - ומי היה יכול לדעת אז, שבעוד ארבע שנים ישים קץ לחייו בעת המנוסה לספרד - הוא מספר לו בהתלהבות על התאקלמותו המהירה בטורקיה. אך במכתב השני אליו, בתוך כדי תיאור מפורט, ונלעג לא מעט, של איסטנבול, שבחלקיה האירופיים נראית לו לרגעים "קריקטורה של עיר אירופית מהמאה ה-19", מוחש שהמציאות על תלאותיה היא בעיני שני החוקרים הגדולים הללו קישוט בלבד, ושהעיקר הוא חיי המחקר שלהם. בפתרון הבעיות היומיומיות של אוארבך באיסטנבול עסקה אשתו מארי. האסיסטנטים שלו ריפדו את הקשיים האחרים.

עמדנו על המדרכה שממול לבית ודיברנו עליו, כאילו הוא עוד חי שם מאחורי התריסים המוגפים. מאחורינו ממש, בבניין שחלקו הקדמי נשען על כלונסאות הנטועות במים ומצד דרום גובל במסגד של בבק, גר התלמיד והמעריץ המובהק של אוארבך, טראוגוט פוקס. פוקס שלא היה יהודי כלל, איבד את משרתו בגרמניה רק על שום שניסה לארגן מחאה נגד פיטוריהם של מוריו היהודים באוניברסיטה של מארבורג. ועמם - עם הבלשן ליאו שפיצר ואוארבך - יצא לגלות באיסטנבול, ונשאר לחיות בה עד מותו בסוף שנות התשעים.

מאחורי החזית הסתמית ושער הכניסה המשורג של הבית מסתתר אם כן סיפור של הקרבה גרמנית מסוג נדיר, שלזכרו לא היה איכפת לי כלל לעמוד דום בגשם השוטף ולהאזין למרטין ויאלון מספר אותו: טראוגוט פוקס היה מרצה זוטר, שהיה יכול להמשיך לחיות את חייו ולבנות לו קריירה אקדמית נכבדת בגרמניה הנאצית, והוא בחר ללכת עם המובסים והנדכאים אל ארץ לא נודעת.

אך ברוח האיפוק האקדמי הגרמני לא עשה איש, כך נדמה, עניין גדול ממעשה ההקרבה ההירואי הזה. ומה שמוזר יותר מכל הוא שאף-על-פי שאוארבך והוא גרו במרחק כעשרה מטרים זה מזה, ויכלו אחרי ככלות הכל להיפגש יום יום לשיחה על כוס תה בבתיהם או בבית קפה, נעשה הקשר ביניהם בדרך מכתבים. עשרות מכתבים, שבהם נדונים עניינים מחקריים ושאלות בלשניות, וחוויות קריאה. במכתב אישי מאוד מ-22 באוקטובר 1938, שנשלח מבית אוארבך לבית השכן שמעבר לכביש, מרגיע אוארבך את מעריצו, וכביכול גם את עצמו וגוער בו: "אל תהיה כל כך מלודרמטי" ושהחיים והספרים לימדו אותו לא לשגות באשליות.

ויאלון הציע שנשב להתחמם מעט בבית תה החבוי מאחורי חומת המסגד של השכונה ומימין לבית הקברות הקטן, ושם פרש לעיני את עותקי המחקרים שחיבר על מכתבי אוארבך משנות הגלות הללו. אוארבך היה בהחלט רב אמן בכתיבת מכתבים: בין מאות המכתבים ציין ויאלון באוזני התכתבות קצרה עם מרטין בובר שישב בירושלים וביקש מאוארבך לכתוב מבוא למהדורה העברית של "מימזיס", כשיצאה לאור במוסד ביאליק. אוארבך סירב ונימק בכך, שהפרק הראשון בספר, העוסק בעקידת יצחק, הוא לכשעצמו מבוא ראוי לקורא העברי.

ויאלון פתח תיק אדום ובו עותקי מכתבים, עוד ועוד מכתבים. אך עוד הוא מדבר, הפניתי את ראשי החוצה למראה תכונה בחצר המסגד. פרוכת ירוקה, רקומה זהב כיסתה ארון מתים שהוכנס לטנדר פתוח. הטנדר החל לנסוע והאבלים צעדו אחריו עד שנעלמו מן העין. למראה הטקס השקט הזה חשבתי על המזל שנפל בחלקו של אוארבך, שבשעה שעמיתיו היהודים באירופה נרדפו על צוואר, נרצחו, איבדו עצמם לדעת מתוך ייאוש, הוא היה יכול לפתוח בבוקר חלון ולהתבונן ביפי הבוספורוס.

זאת ועוד: אוארבך זכה באיסטנבול לכבוד וליוקרה, והיה אורח מבוקש במסיבות של החברה הגבוהה באיסטנבול, ויהדותו לא היתה לו לרועץ אף לרגע. בתמונה משנת 1957, שצולמה במסיבה לכבודו בביתה של תלמידה לשעבר שלו, רואים אותו יושב על ספה, בעניבת הפרפר הנצחית שלו, כשהוא מוקף בכמה מהנודעים באנשי הרוח של טורקיה באותם ימים, ובהם המסאי והמתרגם סבחאטין איובאולו, שאחיו, הצייר רחמי בדרי איובאולו, נשא לאשה יהודייה מרומניה, שהיתה לימים לציירת טורקית נערצת.

הסובלנות מעולם לא היתה בטורקיה תוצאה של מסקנה פילוסופית אלא חלק מאורח החיים היומיומי, והיא שאיפשרה לקבל בטבעיות שכזאת פרופסור יהודי גרמני כסמכות מובילה בתחום הרוח הטורקית. ויש לציין - וויאלון הדגיש זאת באוזני - שאוארבך לא היה כנראה דמות כריזמטית במיוחד. הוא היה מלומד רציני וחוקר גדול. די בזה.

בשוליו של אותו תצלום, מצדו השמאלי, נראה טראוגוט פוקס, האסיסטנט והמעריץ לשעבר של אוארבך, יושב על הרצפה בפנים מהורהרות כמי שהחגיגה אינה לרוחו. וכשמביטים היטב בפניו של אוארבך, נראה מהן שגם מחשבותיו שלו נדדו מן הסלון הזה אל מחוזות-רוח אחרים. היש מאפיין מובהק יותר מזה למונח הומניסטיקה? זו התורה כולה על רגל אחת: להיות פיסית באיסטנבול, מפני שנסיבות ההיסטוריה הביאו לידי כך. אבל בד בבד לקחת את הספרות ולהשתמש בה כבכדור פורח ולרחף מעל ליבשות, לימים, לתהפוכות הזמנים בחיפוש - אולי - אחר הדבר הזה הנקרא נצח, המבעבע, מהביל ונעלם, כמו אדי הסמובר של בית התה שאנחנו עם ויאלון ניסינו לתפוס בו את חוטי הזמן שעבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו