בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזדמנות לספר את מה שאי אפשר היה לחלוק עם איש

הצעירים שהאוטוביוגרפיות שלהם אוגדו בספר "עלילות נעורים" כתבו על כאבי הלב, על השאיפות המקצועיות וגם על פנטסיות מיניות. שיחה עם עורכי הספר

תגובות

דבר קיומם של מאות סיפורי חיים של נערות ונערים יהודים משנות ה-30, שלא פורסמו מעולם, היה סוד השמור למעטים. מתום המלחמה הם היו טמונים בארכיון ייוו"א (המכון המדעי היהודי) בניו יורק, ושום עין כמעט שלא שזפה אותם. במסגרת לימודיו לדוקטורט התוודע עידו בסוק, חוקר, משורר ומתרגם, אל האוצר.

סיפורי החיים הללו - שמבחר של 20 מהם ראה אור השנה בקובץ "עלילות נעורים" (בהוצאת מרכז זלמן שזר, בית שלום עליכם, אוניברסיטת תל אביב והמכון לחקר יהדות פולין) - היו פרי שלוש תחרויות על "האוטוביוגרפיה הטובה ביותר של צעיר יהודי", שקיים ייוו"א בשנים 1932, 1934 ו-1939. לזוכה במקום הראשון הובטחו 150 זהובים, שהיו שווים לסכום עתק של 30 דולרים, והיו עוד חמישה פרסים בעלי סכום כסף נמוך יותר.

"הכרוזים בדבר התחרות, ביידיש, פולנית ועברית, הופצו בספריות ובמועדונים של נוער יהודי בפולין", מסביר הפרופ' אברהם נוברשטרן מהחוג ליידיש באוניברסיטה העברית, עורך הספר ומנהל בית שלום עליכם. "אלה היו נקודות המפגש העיקריות של הנוער היותר-חילוני על כל גווניו, והן שימשו מקום מפלט מן הבית, גם מקום פיסי, כי הדירות היו קטנות וצפופות, וגם מקום לאוטונומיה רגשית ורוחנית. המועדונים התקיימו מדמי החבר של הנערים והנערות עצמם, לא היתה תמיכה מבחוץ. זה היה הנוער שהשתתף בתחרויות, דל אמצעים, חלקו ממש התקשה לרכוש בול כדי לשלוח את כתב היד".

אמיל סלמן

עידו בסוק, שערך את הספר ביחד עם נוברשטרן, חיבר את המבוא, את ההקדמות ואת הערות השוליים הרבות לכל אוטוביוגרפיה, אומר שהוא מחפש את מקורותיו של אדם בילדות ובנעורים. "רציתי להבין את ילדותם ונעוריהם של 'הציונים המשוגעים', כמו אבא וסבא שלי".

בסוק, בנו של המשורר משה בסוק ונכדו של הסופר והבלשן קדיש יהודה סילמן, מיהר למכון ייוו"א ומצא שם מאות מחברות. רובן המכריע היה ביידיש, וכרבע בפולנית; כדי לעבוד עליהן ולתרגם אותן היה עליו ללמוד את שתי השפות. "מבחינתי, זה היה כמעט כמו המרת דת, חזרה בתשובה", הוא אומר. "גדלתי בקיבוץ אשדות יעקב, והיות שאני טיפוס אידיאולוגי, היתה בי שלילה עקרונית של היידיש, הגולה. אבל כשהתחלתי לעבוד על החומר הייתי כבר בן 40, אחרי ארבע שנים בצרפת, ששינו את נקודת המבט שלי והפכו אותי מיהודי כנעני לכזה שמבין קצת יותר את מורכבות יחסי ישראל והגולה". החומר שמצא בייוו"א שימש כבסיס לעבודת הדוקטורט שלו על הבטים בחינוך הנוער היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם.

לשם מה קיים ייוו"א את התחרות?

נוברשטרן: "מכון ייוו"א ביקש לתעד את חיי היהודים בהווה, והתחרות נועדה לאסוף סיפורי חיים של בני 16-22, נוער שכל החיים לפניו, ומתוך ההווה לראות איך לבנות את העתיד".

המטרה היתה סוציולוגית-אנתרופולוגית-פסיכולוגית, מוסיף בסוק, ומסביר כי הד"ר מקס ויינרייך, מנהל המכון ויוזם התחרות, גם תירגם ליידיש כתבים של פרויד, התעניין בפסיכואנליזה וייחס חשיבות למשפחה ולמשפחתיות היהודית. "הוא ידע שהכותבים הם נערים ונערות ביישנים ועצורים, שאינם מורגלים בביטוי רגשותיהם האינטימיים ובניתוח עצמי, ולכן ההנחיות היו לכתוב 25 עמודים לפחות, ולהרבות בפרטים", אומר בסוק. "נתנו להם שאלות מנחות: 'אתה ומשפחתך', 'מורים ומה שהם העניקו לך', 'איך הגעת למקצוע שלך או איך אתה מתכוון להגיע אליו', 'תנועת הנוער', 'ספרים שהשפיעו עליך', וכו'. נאמר שעל הכתיבה להיות ישרה, עניינית, מפורטת, בלי לחשוש מקטנות, כראוי לחומר האמור לשמש למחקר אנתרופולוגי. הנערים התבקשו לשלוח את כתב היד בשם בדוי ולצרף במעטפה נפרדת את שמם וכתובתם האמיתיים. לא כולם עשו זאת: יש שכתבו את שמם האמיתי בגוף החיבור ויש, מתוך חשש להתגלות, שכתבו שם בדוי ולא צירפו שם אמיתי.

גם טיב שמות העט שבחרו הכותבים מעניין: לעתים קרובות אין מרחק רב בין השם האמיתי לשם העט. חלקם, למשל, כתבו את שם משפחתם בהיפוך אותיות (מארקוזע קרא לעצמו 'זעראמוק') או שנתנו שם עברי שהוא תרגום של שם המשפחה ביידיש".

אחדים מהכותבים ראו בתחרות הזדמנות לקריירה ספרותית או עיתונאית והיו שזייפו את גילם כדי להשתתף בה. הספר, שמחזיק 800 עמודים ומבואות מאירי עיניים, מעניק תמונת עומק אינטימית מאוד של מציאות החיים באותה עת: תקופה דרמטית של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה חוו הכותבים לעתים אובדן אב או פליטות, ומשבר כלכלי ב-1929, שהעמיק את העוני הקשה ממילא. הורים רבים היו מובטלים, ובבתים רבים הגיעו עד פת לחם. אם בתחרות של 1932 ו-1934 תיארו רבים מהכותבים מצב קשה אך נסבל, ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הטבעת מתהדקת ורוחות מלחמה כבר מנשבות מבין הדפים.

"יש תחושה הולכת וגוברת של אי ודאות, אבל זו אי ודאות כללית, לכותבי האוטוביוגרפיות אין ידיעה לקראת מה הם הולכים", אומר נוברשטרן. שובר-לב לדעת שלעלילות הנעורים האלה לא היה המשך, וכל המאבקים וההתמודדויות הקשות שעליהם מספרים הכותבים היו לחינם. יותר ממחצית מבין 600 הכותבים נספו בשואה, אבל המספר האמיתי אינו ידוע לאיש.

איך שרדו כתבי היד?

"מצמרר לחשוב שהם שרדו בזכות העניין שגילו בהם הנאצים", אומר בסוק. "'המכון לחקר השאלה היהודית' בפרנקפורט, שנוסד בהשראת האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, אסף חומר כדי לאפשר מחקר על יהודים, כשיהודים כבר לא יהיו. עסקני התרבות ואנשי הרוח היהודים שהעסיקה החוליה המיוחדת של אותו מכון דאגו לבחור במסמכים ייחודיים אלה מתוך החומר שבמשרדי ייוו"א בווילנה, ולשמר אותם. מתוך 600 החיבורים שהתקבלו לתחרויות, כ-370 ניצלו בדרך זו, וכל השאר אבדו. האוסף הגיע לניו יורק ב-1947".

בעשור האחרון פורסמו שני קובצי עדויות: בפולנית, בספר המדגיש את התבוללות הכותבים בפולין מולדתם; ובאנגלית, מטעם מכון ייוו"א, שבו נבחרו כותבים שרובם בונדיסטים-קומוניסטים ולא ציונים.

אז מה היו הקריטריונים שלך בבחירת עשרים סיפורי החיים?

"חיפשתי סיפור מרתק, רמה ספרותית, ייחוד אישיותי, גיוון חברתי, תרבותי ומגדרי", מנמק בסוק את בחירותיו. "העברית היתה שפת מעטים ורק עשר אוטוביוגרפיות בסך הכל נכתבו בעברית, אבל החלטתי לתת להן עדיפות ובחרתי בשלוש. הרי יש משהו מעורר הערצה בבחורה בת 17, בעיירה נידחת במחוז וילנה, שכותבת 70 עמודי מחברת בעברית מצוינת ("דיוקן שכולו עיניים", מאת האנזי, בת 17); או בבחור ישיבה בעל השקפה ציונית, שכותב עברית מאוד מוזרה, שמזכירה את לשון ספרות ההשכלה ("הציץ ונחבא", מאת אייזיק זיידנברג). רציתי גם להדגים בעיות מתודולוגיות, של נראטיב, של אותנטיות או אמינות. הנוח ביותר הוא להסתמך על 'חומרים קשיחים', כמו פרוטוקולים של ועדות, או עיתונות, כי אלה מקורות שיש להם לגיטימציה ואיש לא מערער עליהם. זיכרונות של צעירים הם חומרים רכים, החשופים לערעור, אבל הבנתי שזה חומר מיוחד, שמאפשר סוג חדש של תובנות".

באוטוביוגרפיה של גרשון פיפע-גבעוני, בן 20 (זוכה פרס עידוד ל-1934), הוא מספר, בין השאר, על הקמצנות והאלימות של אביו כלפי האם. גרשון, חבר תנועת השומר הצעיר, עלה ב-1936 לארץ ישראל והתיישב בקיבוץ יד מרדכי, שהוא היה ממייסדיו ובו מת ב-1992. הוא היה למנהל בית ספר, ובמרוצת השנים כתב שוב ושוב על עצמו, אבל הציג את עצמו מחדש ושינה פרטים ועובדות. "רוב האנשים לא משקרים, אבל הגיל גורם לאדם לשכוח או לרצות לשכוח דברים מסוימים", אומר בסוק. "החריפות נחלשת עם השנים, הקונפליקטים נעשים יותר דהים ומוחלשים. כשאתה צעיר, אתה כותב בתום לב, פחות מסנן, אתה פחות חושש לדימוי שלך. וכמובן צריך לזכור שבינתיים קרה אסון עולמי - השואה. כשאדם בן 60-70 מתאר את משפחתו ואת העיירה שנחרבה, הגישה שלו היא לא להשמיץ ו'ללכלך'. ולכן גרשון, כמו אחרים, לא כתב על מריבות הוריו, כי הם נחנקו ונשרפו ואיך אפשר לחלל את זכרם, וגם כי הוא עצמו כבר ידע מה זה להיות אבא ובן זוג. אני עצמי נתתי את הכותרות, ולזו קראתי 'המשכתב', כי הוא שיכתב את קורות חייו".

רק 20% ממשתתפי התחרות היו בנות, שיקוף של מצבן החברתי והמשפחתי ושל חוסר הנגישות שלהן להשכלה. ארבעת סיפורי החיים של נערות המובאים בקובץ הזה מרשימים וצובטי לב בחוסר המוצא שלהם. "החומר הזה הוא מפגש מאוחר עם עולמם של ההורים שלנו", אומר נוברשטרן, שהוריו היגרו מפולין לארגנטינה לפני המלחמה. "התמונה שעולה מסיפורי החיים החושפניים האלה מנפצת את האידיאליזציה שיש לנו על חיי המשפחה היהודית. יש אלימות, אבא שנוטש, לפעמים הולך עם נשים אחרות, אחים קטנים שגוססים ואין כסף לרופא ולתרופות, אמא שמתה בלדתה. אלה היו משפחות גדולות, בתנאי מצוקה. הילדים בדור ההוא לא באו מתוך רצון, והם ידעו זאת. הרבה כתבו, 'נולדתי בטעות'. קנה המידה היה - אם הם ישמשו ככוח עבודה. וכל עוד לא היו כוח עבודה, הם היו למעמסה. הלידה היתה מלווה תמיד בפחדים, ובגלל תמותת היולדות היו הרבה אמהות חורגות, והמתחים המשפחתיים הועצמו. בעדויות האלה קשה למצוא אהבה בין הורים לילדיהם, וכמובן לא בין הורים לבין עצמם".

אחד הדברים הבולטים באוטוביוגרפיות הוא התסכול המתמיד של בני הנוער, שאינם יכולים לממש את חלומם העיקרי - לימודים. "ההורים, שהיו הרבה יותר מעשיים, ידעו שלימודי תיכון לא יביאו פרנסה. אוניברסיטה בכלל היתה חלום רחוק, השמור ליחידי סגולה", מסביר נוברשטרן. "היה בפולין חוק חינוך חובה של שבע כיתות - עד גיל 13 - אבל בהרבה עיירות קטנות היו רק ארבע כיתות. סטטיסטית, רוב הנערים והנערות היהודים הפסיקו ללמוד עוד לפני גיל 12-13 ונעשו שוליות חייטים או סנדלרים. בני המזל היו זבנים בחנויות. הנוער חי בתנאי מחסור ובעליבות קשה. את החלל הריק מילאו תנועות הנוער, ששימשו אפיק מאוד משמעותי ליצירת עולם נעורים אוטונומי, מנותק מההורים ומהסביבה וגם מנוגד לעולמם של ההורים, שרובם היו דתיים. תנועות הנוער החילוניות איפשרו מרד נעורים".

קרוב ל-80% מהילדים היהודים למדו חינם בבתי ספר פולניים, אבל בבית דיברו יידיש. האחרים למדו במסגרות עבריות או יהודיות, ונדרשו לשלם שכר לימוד. התחרות אינה חתך מייצג, כי בולטים בה החילוניים, חברי תנועות נוער - האחרים, ככל הנראה, לא ידעו על התחרות, לא היו מורגלים בביטוי אישי, ואם ידעו, היססו להשתתף בה.

עוד מפתיע לקרוא את גילויי הלב האישיים, המשפחתיים והמיניים של הכותבים. אחד מהם, שחתם בשם העט ח.ב.ד, בן 21, הוא בנו של רב, אחד מעשרה ילדים. הוא מספר על חייו בישיבה, על אוננות שגורמת לו לתחושת אשמה, על יחסים הומוסקסואלים, ואף על פנייתו לאחותו בהצעה שתשכב אתו. הצעיר נספה, אך משפחתו שרדה, ובסוק שינה פרטים כדי להסוות את זהותו.

איך אתה מסביר את הפתיחות העצומה הזאת?

"בני הנוער חשו שזו הזדמנות לספר על דברים שבהם לא יכלו לשתף איש", אומר בסוק. "הם ראו בייוו"א מין 'אבא גדול' שימצא פתרון לבעיות שלהם, מין 'התייעצות משפחתית' שאינה אפשרית במשפחה. זהו גם נוער שרגיל לציית וגדל על ערך של אמירת אמת, וכשבהנחיות נאמר להם שהם חייבים להגיד אמת ולא לספר סיפורי מעשיות, רובם לקחו את זה ברצינות".

נוברשטרן מוסיף, ש"הנוער הזה קרא הרבה כי לא היו ערוצי בילוי אחרים, והפתיחות המתגלה כאן לא חורגת מהנורמות שהם פגשו בהן בספרות הריאליסטית שקראו: 'ז'אן כריסטוף' של רומן רולאן, 'ננה' של אמיל זולא, או הסופר האמריקאי אפטון סינקלייר, שהיה מאוד פופולרי ותורגם ליידיש ופולנית, ותיאר את המחסור הכלכלי ואת המתחים וההכרעות המוסריות הקשורות בכך. הם רצו לכתוב כפי שהם קוראים, ואימצו דפוסים ספרותיים, גם אם לא במודע".

עד כמה אתם בטוחים באמינות הווידויים הללו?

"בכל המקרים בחנתי את העובדות, ולעתים הטלתי בהן ספק", מספר בסוק. למשל, "שרה, הנערה הנכה והגיבנת באוטוביוגרפיה מס' 17, המתארת רומן שהיה לה עם הנריק, סוחר פולני אמיד ויפה תואר - הנוער הזה קרא ספרות אסקפיסטית ואף ארוטית, ואני חשבתי ששרה שילבה פנטסיות רומנטיות שקראה עליהן בספרים. היא נספתה, אבל אחותה שרדה, יחידה מכל המשפחה. שאלתי אותה, 'הנריק זו המצאה שלה?' והיא אמרה, 'לא, אני הכרתי אותו'. אז כשאנחנו כל כך חשדנים, צריך לזכור שהחשדנות לא מבוססת. הדבר המרכזי שגיליתי הוא שיש רצף דיאלקטי בין הדור ההוא לדורות הקודמים. עם כל המרידות והשינויים, זו היתה תמורה בתוך המשך. למשל, תנועות הנוער היו שיא החילוניות והמרידה בדת, אבל הן היו מין ישיבות חילוניות, המקום שבו אפשר היה להמשיך וללמוד. והמסקנה השנייה - ככל שיהדות פולין היתה שסועה ומפולגת לחרדים וחילונים, בונדיסטים וקומוניסטים וציונים ומה לא, היו קרבה וסולידריות רבות. כולם חשו שהם באותה קלחת".

בסוק כותב בספר כי "האוטוביוגרפיה ששלחו היתה, קרוב לוודאי, היצירה הספרותית המוצלחת ביותר שהותירו אחריהם, בין שנרצחו בשואה ובין שהאריכו ימים". האם לא חש שזו מסקנה אכזרית מצדו? "זו המציאות", משיב בסוק. "מתוך 150 שקראתי, 147 היו מרתקות, לעתים בעלות איכות ספרותית, אבל רוב מי ששרדו לא נהפכו לאנשים חשובים. פגשתי אחד מהם שעלה לארץ, והוא נהפך לפקיד מס. הניצנים, ההתחלה הגדולה כביכול, לא התממשה אצל רובם. זה מעלה את השאלה האם יש משהו בצעירותו של אדם שגורם לו להוציא מתוך עצמו משהו, שהשנים אחר כך שוחקות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו