בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגד כל הדימויים: על מאבקו של תומאס מאן באנטישמיות

האנטישמיות הקלה שלו שיקפה את התקופה הבורגנית בה גדל, אך שרשרת אירועים הביאה אותו לקרוע קרע סופי עם גרמניה, ולא לשוב להתגורר בה לעולם

12תגובות

מימי האימפריה הגרמנית אליה נולד, דרך מלחמת העולם הראשונה בה התהווה כיוצר ועד קריסתה של רפובליקת ויימאר, מחשבותיו של מאן על היהודים בפרט ועל היהדות בכלל היו מושפעות מהלכי הרוח של התקופה הבורגנית ומרחשי החברה הגבוהה אליה השתייך. סטריאוטיפים ישנים דבקו ביהודי, שזכה לשוויון זכויות מלא, ומעמדו בחברה הגרמנית היה לרוב רם מעלה, ואלו שימשו בסיס לאותה אנטישמיות קלה, כחלק מעניין תרבותי גרידא, בה לקתה אותה חברה. בספרה "זיכרונות שלא נכתבו" כותבת קטיה כי בבית מאן היה "משהו אנטישמי וקונסרבטיבי – כך התנהלו הדברים בגרמניה דאז."

ב-1895, כשעזר לאחיו, הסופר והראקציונר הנודע היינריך מאן, לערוך את הירחון בעל האוריינטציה האנטישמית "דאס צוונציגסטה יארהונדרט" (המאה העשרים, Das Zwanzigste Jahrhundert), לא ציפה מאן להינשא דווקא לקטיה פרינגסהיים, בת לשחקנית יהודייה שהתנצרה ולאב יהודי שמשפחתו הומרה לפרוטסטנטיות (הוא עצמו נשאר יהודי). מעלותיה יוצאות הדופן של קטיה - שמאן לא ראה באף אישה אחרת - לא אפשרו לו לוותר עליה. גם משפחתה העשירה והמכובדת נעמה בעיניו, למרות יהדותה. בישיבתו אצלם במסיבות התה נזכר בהתרגשות כיצד ממש כך התקיימו האירועים בביתו שלו, אז בצעירותו, לפני שאביו חלף מן העולם וביחד עמו הפירמה וכל אותה תרבות-עבר של ליבק הארכאית. ברם, לאחר פגישתו עם קלאוס, אחיה המוסיקאי של קטיה, ועם שאר בני משפחתה, כתב לאחיו היינריך כי "[קלאוס הוא] גבר צעיר נעים ביותר, מטופח היטב, מחונך, מתחשב, בעל סגנון צפון-גרמני. שום מחשבות על יהודיוּת אינן עולות בחברת אנשים שכאלו; הכול סובב סביב התרבות. שוחחנו על נושאים מגוונים – אמנות, המוסיקה שלו, אחותו." וכך גם עם אביה של קטיה, אלפרד, אשר מאן ראה בו אב בשל חביבותו, תרבותיותו והערצתם המשותפת לוואגנר.

ביוגרפיה של דור

משך כל ימי חייו ראה מאן את הספרות כמדיום להעברת רגשותיו, ככלי אוטוביוגרפי. אך עם זאת הקפיד בדרך קבע, לרקום את דמויותיו הספרותיות על בסיס מודלים חיים, ובכך הצליח להעלות את חמתם של רוב ככל האנשים שאותם תיאר ביצירותיו. כך הפכו ספריו לביוגרפיה של הדור, מעבר לאישיותו של מאן עצמו.

אלמנט נוסף וחשוב בספרות של מאן הוא הצורך הקבוע ליצור ניגודים ברורים ולעיתים אף קשים מנשוא, כחלק מהמתח הפנימי שהכילה רוחו שלו. וכדרכו המחוכמת, הפליא מאן לעשות זאת במספר מישורים, כאשר גם התפאורה האופפת את חיי הדמויות, על כל צורותיה, היוותה פקטור חשוב.

Carl Van Vechten

שני אלמנטים מרכזיים אלו מצאו את ביטויים גם בגילום דמויות יהודיות בספריו של מאן. היהודי, שסימל את כל מה שזר, נוכרי ובמקרים רבים אף דמוני, שימש מדיום מצוין, כאמצעי ספרותי, להעברת תחושות 'האמן המרוחק מהחיים' של מאן עצמו. כך בדוגמא הקלאסית של הישועי המומר נאפטא ב"הר הקסמים", שרעיונותיו האי-רציונאליים מתנצחים לאורך היצירה עם גישתו ההומאנית של הפדגוג האיטלקי סטמבריני – התנצחות הנגמרת בהתאבדותו. נאפטא, מלבד יהדותו, תואם דמיון חזותי מלא ומכוון למבקר הספרותי היהודי הקומוניסטי גיאורג לוקאץ'. לוקאץ' בעצמו הבחין בחכמתו כבר אז, כי על אף הדמיון המפליא בתווי הפנים, הרי שבממד הרוחני פעורה תהום בינו לבין נאפטא. "מדוע אבוא אליו בטרוניה," אמר אז לעיתונאי שנדרש לעניין, "אם נטל את אפי או את פי בשביל הנפאטא שלו? הריני אסיר-תודה לו על כל כך הרבה דברים. זה כאילו היה בא אלי ידיד ואומר 'שכחתי את קופסת הסיגרים שלי, תן לי סיגר'. כך השאלתי אפוא לתומאס מאן את פניי". כך גם מתאר מאן את התאומים היהודיים, האח והאחות המתבודדים והמנאפים בגילוי עריות בסיפור השערורייתי "גזע ולזונג", שנוצרו ממש כבני דמותם של התאומים קטיה וקלאוס פרניגסהיים - כאשר הסיפור עצמו מעולם לא התרחש במציאות.

לעיתים השתמש מאן בדמויות יותר 'שטוחות' של יהודים, ללא רקע ביוגרפי, על מנת להציג ניגוד כל שהוא. כך בסיפור "לואיזכן" שבו "הרופא הצעיר, יהודי קטן-קומה בעל זקנקן שחור ופנים מפיקות כובד ראש" קוטע את כל תענוג-המחולות בהכריזו על מות הרקדן במילה האחרונה בסיפור "סוף". כך ב"התשוקה לאושר" בו מציג מאן את הברון הגוי מכוח-הכסף פון שטיין ואת אשתו ש"הייתה פשוט יהודייה נמוכת-קומה ומכוערת בשמלה אפורה סרת טעם. על אוזניה התנוצצו יהלומים גדולים" ממש כמין שמצא את מינו, ניגודים משלימים, ויריעת הדוגמאות רחבה לאין שיעור.

עם זאת, פן אחר של הצגת היהודי בא לידי ביטוי עז ב"בית בודנברוק". תומאס [הדמות, לא הסופר] מוכר עקב הפסדים את בית משפחתו לידי יריביהם, משפחת האגנשטרום היהודית, שכעת הגיע תורה לפלס דרך למרום החברה. במילים אחרות: קניית הבית שברחוב מנג ומכירתו נטענות במהלך היצירה במשמעויות חברתיות כבדות משקל לגבי כל שלוש המשפחות שגורלן נקשר בו: קנייתו ממשפחת ראטנקמפּ‏ היא אות להצלחה, לשגשוג ולאושר עבור משפחת בודנברוק, בעוד מכירתו למשפחת האגנשטורם היהודית היא סימן להידרדרות ושקיעה. יהדותה של משפחת האגנשטורם איננה פרמטר אנקדוטלי סתמי. במהלך הרומן כולו היהודים בכלל ומשפחת האגנשטורם בפרט נדמות כמאיימות על החברה כולה במגוון נרחב של ניואנסים. מלבד חזותם ומיניותם, גם מקצועם האישי של היהודים מוצג על ידי מאן באמצעות דימויים אנטישמיים וטענות כי היהודי משתמש במקצועו על מנת להזיק לחברה ולהרוויח על חשבונה. מאן אמנם נמנע מדימויים אנטישמיים מובהקים ומזיהוי מפורש של הדמויות כיהודיות, אך עיצובן באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים מאוששים כי דעות קדומות אנטישמיות לא היו זרות לדידו.

היכר של גזע

באופן קיצוני ומפורש באה אנטישמיות זו לידי ביטוי בנובלה השערורייתית "גזע ולזונג" (Wälsungenblut), אשר נכתבה שנים מספר לאחר פרסום "בית בודנברוק", המתארת חיים העומדים בצלו של עיוות פרוורטי במשפחה יהודית אחת. "Beganeft haben wir ihn, den Goi" ("רימינו אותו, את הגוי") - במילים גרמניות אלו, המתובלות היטב ביידיש, חתם מאן את גרסתה הראשונית של הנובלה המפתיעה בארסיותה, ובמוטיבים האנטישמיים המלווים אותה מלבר ומלגו.

הנובלה הייתה אמורה לראות אור בכתב העת הספרותי 'נויה רונדשאו' בשנת 1906, אלא שתומאס מאן משך אותה בחזרה בהתראה קצרה, משום שחשש מעימותים עם משפחת אשתו היהודייה קטיה מאן, במקרה שהיצירה תובן בציבור כסיפור מפתח (בדומה לזיגמונד וזיגלינדה שבנובלה, היו קטיה מאן ואחיה קלאוס פרינגסהיים תאומים, בנים למשפחה יהודית מבוססת). רק בשנת 1921 הופיעה הנובלה בכתובים. ב"זכרונות שלא נכתבו" משנת 1973, כתבה על כך קטיה: "אם היה לתומאס הרושם שביני לבין אחי מתקיימת מערכת יחסים אסורה, היה נפרד ממני מיד או מחריש על כך, אבל בשום אופן לא מודיע על כך לעולם בנובלה. היה ברור כשמש שמשהו כגון זה לא יכול היה להתקיים".

פירוש הנובלה כאנטישמית גרידא עלול לפספס את הרעיון המרכזי אותו ניסה מאן להציג באמצעות דמויות מיוחדות אלו, והוא הפחד שלו עצמו מפני השפע של החיים הבורגניים, אשר לשיטתו משתק את היכולות האמנותיות. כאן מתגלה הקונפליקט הטיפוסי כל כך ליצירתו של מאן בקוטביות שבין הבורגני לאמן. מאן עצמו חשש שהשפע והנוחות שהביאו לו נישואיו עם קטיה פרינגסהיים יביאו לאובדן היצירתיות שלו. מעל לחיים חסרי הדאגות של הבורגנות הגבוהה ראה מאן תמיד את הסכנה שבדילטנטיות. עם זאת, אין ספק כי יצירה מוקדמת זו של מאן מאפיינת באופן מדויק ותמציתי את השימוש שעשו הסופרים הגרמנים בדמויות יהודיות בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, גם אם לצרכים אמנותיים, ואשר תרמו באופן מכריע לעיצוב היהודי כמזוהה עם הכוחות השליליים שבחברה הגרמנית החדשה.

במובן מה ניסה מאן לגונן על עצמו מפני האשמות אנטישמיות במסתו "פתרון השאלה היהודית" משנת 1907, בה הציג את עצמו כ"פילושמי נחוש ונטול ספקות". בהמשך המסה, ממש כמו הוא מחרה-מחזיק אחרי הדברים שכתב לאחיו היינריך אודות קלאוס פרינגסהיים, הוא כותב בנימוקיו בעד היטמעות היהודים באירופה כי "בהחלט אין שום הכרח שתמיד יהיו לו ליהודי חטוטרת של שומן, רגליים עקומות וידיים אדומות מסחר-מכר, שיפגין חזות של ברייה חסרת בושה ואכולת צער, ובכלל ישמור על היבט מטונף מוזר. אדרבה: טיפוס היהודי, כפי שהוא מופיע בספרים, זה של הזר, המעורר חוסר אהדה בפיסיות שלו... כבר נעשה לאמתו של דבר נדיר, ובקרב היהודים הזוכים ליתרונות כלכליים כבר יש כיום אנשים צעירים... המציגים מידה של חינוך טוב, אלגנטיות, ניקיון ותרבות גופנית...". הווי אומר, מאן לא התגבר על אותה אנטישמיות תרבותית שהייתה נחלתו אלא להיפך. תרבותיותם של היהודים שימשה כעין מעטה המסתיר את יהדותם הבלתי רצויה.

שינוי כיוון?

האם יש לראות באנטישמיות הקלה והתרבותית של מאן ובדמויות היהודיות שהציג בספריו ביטוי למשהו ארסי כמו אותה אנטישמיות מחרידה של דוסטוייבסקי למשל? אלמלא מאורעות העתיד הקרוב היינו יכולים לסמוך את ידינו על השערה שכזו, ולומר שלא רק שמאן היה, לא משנה באיזו מידה, אנטישמי בחייו, אלא הוא גם הביא את הדברים לידי ביטוי בספרותו. וכל התירוצים בדבר "אנטישמיות תרבותית" ו"אהבת ניגודים" היו עולים בתוהו. זאת ועוד, אהבתו העצומה לתרבות הלאומית הגרמנית והשקפותיו הפוליטיות השמרניות בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ודאי שהיו עומדים לו לרועץ.

אי-פי

בנקודה זו ממש, בשנת 1930, נראה שאין עוד שום פסגה לכבוש. כשמאחוריו ספרי הגות ומחקר, רומאנים שנחשבו קלאסיים עוד בחייו, וגולת הכותרת של פרס נובל לספרות; בעת הזאת, צומחים ועולים ניצניו הראשוניים של הנאציזם שנוצר כבבואת הפאשיזם, מקרב אלו אשר להם הקדיש מאן אך לפני שנה את פרס נובל ("לבני עמי ולארצי הפגועה"). אין ספק כי מאן חש כלפי הנאצי-פאשיסטים, עוד בטרם עלו לשלטון, סלידה מוחלטת. ועל כך יעידו, שוב באותה הדואליות המרתקת בין ספרותו לחייו החיצוניים, פרסום הנובלה "מאריו והקוסם", העבודה על "יוסף ואחיו", ביקורו ביישוב הציוני, ו"הנאום הגרמני" (Deutsche Ansprache) שנשא בברלין – כולם ב-1930.

"מאריו והקוסם" נכתב מלכתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות אחר טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת-ההמונים העומדים ביסודו, המתגלמים בדמותו של הקוסם. עיקר העניין בסיפור נמצא בכך שמאן כתב אותו בנבואיות מפליאה כבר בנצנוציו הראשונים של הנאציזם. הסיפור מסתיים ברציחתו של הקוסם על ידי המלצר העדין מאריו, ובכך רמז מאן בבוטות חסרת תקדים שאין דרך להיאבק באותם כוחות רשע ולנצחם אלא באמצעות המאבק האלים.

אך נובלה קטנה זו לא יכולה הייתה להשאיר חותם של ממש, על אף עוצמת הזעזוע שנובעת ממנה. מאן דרש מעצמו, דווקא בנקודה זו בזמן ובהקשרה הכלל-עולמי, לפתוח בכתיבת יצירת חייו, זו שלעתיד תושווה ל"איליאדה" ול"אודיסיאה" של הומרוס. ברוחו של גתה, אשר התעמק ב"ברית הישנה" ואף התכוון לכתוב חיבור מקיף אודות "דמותו של יוסף, פרי האהבה הלוהטת במשך שנות-נישואין ארוכות", משום ש"סיפור פשוט זה הוא מלבב ביותר, אלא שהוא נראה קצר מדי, ואתה חש עצמך יָעוּד לעבד אותו ביתר פירוט" ("פיוט ומציאות", 1811) – שִעבד עצמו מאן עשר שנים תמימות לחקר התהום.

"עמוקה באר העבר. האם לא מן הדין שנכנה אותה אין-חקר?" במילים בלתי נשכחות אלו פותח מאן את הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" (Joseph und seine Brüder), ספר היסוד של ההומניזם התרבותי, ומהגדולות שביצירות המאה העשרים (תרתי משמע), אשר נכתבה לאורך עשר שנים גורליות (4 חלקים, 1933-1943). אם מאן מפליג אל ירכתי הזמן, אל הסיפור התנכ"י של יוסף ואחיו, כדי לתהות על סדרי וחוקי החיים של ימי קדמונים, אין הוא עושה כן אלא לשם גזירה שווה, כדי להקיש מהם על חיינו אנו. זהו ביקוש אחר תירוצם של הגדולות שבשאלות: הנשתנה משהו במהותו של האדם מאז ועד היום? מהו הקיים במרוצת הזמן, ומה נכחד? האם תחתית התהום שוכנת בראשית הדברים, בעלילות 'בראשית'? בתיאוריו הנרחבים על קורות יוסף, יעקב והשבטים מאן אינו מכוון לספר סיפור היסטורי.

לשיטתו, אין טעם בהיסטוריה בפני עצמה אם אין בה כדי להביא את האדם בהווה לכדי הבנה מדויקת יותר של חייו. תכלית הסיפור היא בראש ובראשונה הערכה על מהות תרבותנו ומקומנו בה. להבדיל מיצירת נעוריו בתחילת המאה העשרים, מאן משכיל להבחין היכן נמצאים שורשי האמת והיכן שורשי השקר. במובן זה, מלבד מובנים רבים אחרים של יצירת ענקים זו, "יוסף ואחיו" ניצבת כקבלת לוחות שלישיים בעידן של התפרצות תהומות הנפש והיצרים המיתיים, ומוכיחה לדידו את צדקת הרוח היודו-נוצרית שלא תוכל לפוג גם אם נחתור לשאול התחתיות של באר העבר העמוקה.

לכתיבת החלקים המתקדמים של "יוסף ואחיו" קדמה נסיעת מחקר למצרים ולארץ ישראל במארס 1930. במהלך המסע הפליגו תומאס וקטיה לכל אורך הנילוס עד אסואן, שם ראה מאן כל שביקש לראות לצורך המשך עבודתו. ממצרים נסע הזוג לארץ ישראל, אולם עוד בקהיר חלתה קטיה בדיזנטריה ונשארה זמן מה בבית החולים במצרים. מאן נסע בגפו לארץ ישראל, שכן התחייב להרצות בירושלים. כעבור זמן מה חלה גם הוא וסבל קשות. כאשר הצטרפה קטיה למסע נאלצה לשהות בבית החולים הגרמני בירושלים בשל מחלתה, ממנה טרם הבריאה סופית. לאחר מכן הצטרף אליה למיטת חוליה גם מאן עצמו בשל החרפת מחלתו שלו.

בבית החולים ביקר אותו הסופר ר' בנימין כנציג אגודת הסופרים העברים. שם סיפר מאן, שהיה תשוש לגמרי, שהתרשם עמוקות מן המעט שהספיק לראות. בירושלים שמע על האוניברסיטה העברית הצעירה מפי יהודה לייב מאגנס, ובסוד הספרייה הנבנית הביא אותו שמואל הוגו ברגמן. גם בקיבוץ קריית ענבים ביקר, ובתל אביב, "עיר ובה רחובות יפים וטכניקה אירופית", נפעם למראה "שוטר, נהג וראש עיר, גם סופר ומנקה רחובות שיהודים הם, יהודים הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית". ובכל זאת נותרה בבני הזוג תחושה של החמצה. גם המפגש המיועד עם ביאליק לא יצא אל הפועל‏‏.

מסע זה מלמד הרבה על יחסו של מאן ליהדות. במסה "פתרון הבעיה היהודית" שנכתבה בצעירותו, כתב כי הוא "מאמין בכל תוקף שהגירה המונית, כמו זאת שעליה חולמים הציונים... היא קרוב לוודאי האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לאירופה שלנו". בנימה 'חיובית' כמובן שלל אז מאן את הציונות שכמו ניסתה לחטוף את כל האינטלקט היהודי-אירופי לתחומה. הרבה גורמים מאז שינו את דעתו של מאן, וביניהם גם השיקול הלאומי-יהודי ועליית הנאציזם. בראיון ל'דבר' שנה לאחר קום המדינה אמר כי "למותר לחזור ולהטעים את רגשות אהדתי הרבה לרעיון הציוני בפרט בשעה זו, לאחר שרעיון זה נתגשם בחיים. הן את רגשותיי אלה הבעתי באוזניכם עוד בשנת 1930, בימים שבהם לא היה הדבר מן הדברים המקובלים. היה זה לאחר ניצחונם הראשון, או השני, של הנאצים בבחירות הכלליות בגרמניה."

ב"נאום הגרמני" שנשא בברלין כחצי שנה לאחר אותו ביקור בארץ ישראל יצא מאן נגד הנאציזם על כל גווניו וצורותיו (באופן פחות תקיף עשה כן גם ב-1932), וניתח את הסכנות בעקבות ניצחונותיהם הגדלים של הנאצים. אבל בשל הפסימיות התרבותית שלו, בשל דאגתו לנוכח התפוררות האידיאלים והערכים ההומאניים של המאה התשע-עשרה והמרתם ברגשות הפרועים, הגסים והפרימיטיביים של חברת המונים, העריך מאן הערכה פשטנית מידי את משמעותה של פריצת הדרך של המפלגה הנאצית. לדעתו אין הנאצים מציעים אלא "פוליטיקה בסגנון גרוטסקי עם פיתויים של צבא הישועה, התפרצויות רגש המוניות, צלצול פעמונים בדוכני תצוגה, הללויה, וחזרה כדרך הדרווישים על סיסמאות מונוטוניות עד שהכול מעלים קצף על פיהם". הוא תהה על מקורותיה של תופעה זו, ושאל האם "המודל של צייתנות פרימיטיבית, טהורת-דם, פשוטת לבב ותבונה, אחידת שורות, כחולת עיניים וכנועה, הפשטנות הלאומית המושלמת הזו" יכול להתממש ב"עם מתורבת, בָּשֵל ורב ניסיון כמו העם הגרמני".

הנאום, שנקטע פעמים רבות על ידי מתפרעים נאציים ועורר מהומה חדשותית גדולה, לא הוביל באופן מפתיע את הנאצים למחיקתו הטוטאלית של מאן. מאן נתפש בעיני הציבור כאישיות הספרותית החשובה ביותר בגרמניה וזכה לפופולריות עצומה יחד עם המחזאי גרהארד האופטמן (שחבר לבסוף לנאצים בשתיקתו). השלטונות ניסו פעמים רבות, גם אחרי התבטאות זו, להסיט את מאן אל 'דרך הישר' ובעצם להציב אותו במעמד 'הסופר הלאומי' של גרמניה החדשה על כל הפיתויים הכספיים והמעמדיים שהדבר מציע. ואין להכחיש, מאן אכן התלבט, משך זמן רב, יש יאמרו זמן רב מידי. את החלטתו הסופית הביא לידי ביטוי רק ב-1936.

ייסוריו וגדולתו

באופן מפתיע, שלושה גורמים אלו עדיין לא הובילו לשינוי מקיף והחלטי במחשבותיו של מאן על היהודים עד 1933, ועד בכלל. הם אמנם קידמו אותו צעד גדול ומשמעותי אל עבר התנערותו המוחלטת מאותה חשיבה אנטישמית ישנה, ומביטול סופי של כל היבטיו 'החיוביים' של המשטר העולה, אך עדיין ניתן לראות בכתבי גנזיו, הלא הם יומניו (שפורסמו 20 שנה לאחר מותו, לפי צוואתו), כמה וכמה התבטאויות הצורמות את האוזן. לדוגמא רמז מאן על הסכמה עם החקיקה האנטי-יהודית מאפריל 1933 למרות שתיעובו כבר אז כלפי היטלר וכלפי החרם על היהודים ב-1 באפריל אינו מוטל בספק.

וכך כתב ביומנו ב-4 באפריל: "כלום לא מתרחש בגרמניה, אחרי ככלות הכל, משהו חשוב ומהפכני בסגנון מפואר? ואשר ליהודים... עצם זה שנפטרנו מהסילוף המתייהר שעשה אלפרד קר [יהודי, מגדולי מבקרי התיאטרון בגרמניה] לניטשה; גם לא הדה-יודיזציה של מערכת המשפט." וב-9 באפריל: "... עם כל זה, האם לא ייתכן שמשהו בעל חשיבות עמוקה ומהפכנית מתחולל בגרמניה? היהודים... אחרי ככלות הכול לא אסון הוא... ששליטת היהודים במערכת המשפטית באה אל קצה". אמביוולנטיות זו, אותם שרידים של אנטישמיות תרבותית טיפוסית (ובמובן מסוים קצת ילדותית – אם כי בהחלט לא אנטישמיות נאצית המבוססת על רעיונות גזעיים או דתיים) המתנגשים עם אמירות פומביות ומעשים נחרצים בשבח היהדות ובהתנגדות לנאציזם, באה לקיצה רק כעבור עוד שלוש שנים.

מספר אירועי ביניים היוו את התפנית החשובה ביותר אצל מאן בגישתו לנאצים. הראשון שבהם הן סדרת הרצאותיו מה-10 בפברואר 1933 בשם "ייסוריו וגדולתו של ריכארד ואגנר", בהן הציג את דמותו האגדית של ואגנר, הנערץ על היטלר, ביופייה ובכיעורה גם יחד. למחרת נסעו תומאס וקטיה לחופשה בת שלושה שבועות בהולנד, אלא שהם לא ציפו שממנה לא ישובו לגרמניה, אלא רק לאחר שבע-עשרה שנים, וגם אז רק לביקור קצר. באחד מגיליונות אפריל של העתון "מינכנר נוייסטה נאכריכטן" ראה אור מכתב גלוי בשם "מחאת מינכן, עירו של ריכארד ואגנר" שכל כולו היה מכוון נגד מאן והרצאתו המדוברת. על המחאה היו חתומים כל בעלי השם במינכן, משר החינוך והתרבות הבווארי ועד ריכארד שטראוס. רק חודשיים לפני כן זכתה הרצאתו של מאן לתשואות, אף מריכארד שטראוס עצמו, אך שריפתו של הרייכסטאג (27 בפברואר) ולאחר מכן עלייתם של הנאצים לשלטון (5 במארס) גרמה לשינוי קיצוני בתפישותיהם הפוליטיות של רבים מאנשי הרוח של גרמניה. 'מחאה' זו הייתה אות לקראת המשך התפתחות העניינים.

לפי מצב הדברים לא היה מאן יכול עוד לחזור לגרמניה בשום פנים ואופן, אלא אם יצהיר כי טעה בהשקפתו, וכי נוכח בינתיים לדעת, שיש לו עניין רב בהתחדשותה של גרמניה. הנאצים לא החמיצו את הזדמנות הפז וחזרו והציעו לו שלל מנעמים שאין כדוגמתם אם רק יסכים. עתיד נטול דאגות לא נראה באופק, והרהור בדבר גלות ממושכת, ואולי אף גלות-עד, הילך עליו אימים. מאן חש את עצמו גרמני טוב והיה קשור אל הלשון הגרמנית ואל מסורת התרבות הגרמנית בעבותות אהבה חזקים מידי מכדי שיוכל להתייצב מול צורת הקיום החדשה ללא הסתייגויות נחרצות ביותר.

לאחר מכן נסע הזוג מהולנד לשוויץ ולסאנארי-סיר-מר שבדרום צרפת, שם הושג להם בית על ידי ידידים, והם הצטרפו לקבוצה הגדולה של אימיגרנטים אינטלקטואלים גרמניים, יהודים ושאינם יהודים: היינריך מאן, ליאון פויכטוואנגר, רנה שיקלה, ברטולד ברכט ועוד. מצרפת נמשך מאן חזרה לשוויץ בה קבע את מושבו בקיסנאכט, לצורך חינוך הילדים באקלים גרמני. בתחילה נהג במושבו החדש בהבלגה בנוגע לקריעת קרע מוחלט עם גרמניה. הוא רצה מאוד שקוראיו הנאמנים יוסיפו לקרוא את יצירותיו. סבור היה שעצם הקריאה תניא רבים מליפול לזרועות הפאשיזם. ברם, עד מהרה נוכח לדעת שהדבר אינו אפשרי, שכן נשקפה הסכנה שמא יטענו לאהדתו אנשים שאינם ראויים לכך, ושמא לא ירצו להגדירו כמהגר, אלא כחלק מהסופרים של גרמניה החדשה. הדבר היה יוצר בלבול, ולכן לדעתו אסור ואווילי היה להניח לכך לקרות. אז, בנקודה זו, הגיע הקש ששבר את גב האמן.

אחרי מות קדושים אמור

אחרי מותו של המו"ל היהודי סמואל פישר (מי שגילה את מאן לעולם הספרותי ונהג בו כבר בראשית דרכו בכבוד השמור לסופרים הגדולים ביותר. מאן במקביל לא חדל מעולם להכיר לו טובה ולהעריכו) נקט חתנו, גוטפריד ברמן, צעדים להוצאת חלק מן החברה מתוך הרייך. "הוצאת ס' פישר" (S. Fischer Verlag) תישאר בגרמניה, בידיים אריות, ובית ההוצאה החדש "ברמן פישר" – ועמו כמה מן השמות הגדולים של הספרות הגרמנית (מאן, דבלין, הופמנסתל, וסרמן, שניצלר) – היה מוכן להתחיל לפעול בציריך. ואולם ברמן טעה טעות גדולה בכל הנוגע להכנסת האורחים של השוויצים. המו"לים השוויצים המרכזיים התנגדו למעבר, והעורך הספרותי של "נויה צירכר צייטונג" (Neue Zurcher Zeitung), אדוארד קורדי, לא ברר במילים: הספרות הגרמנית היחידה שהיגרה, כתב בינואר 1936, היא ספרות יהודית ("שכירי העט של תעשיית הרומנים"). ברמן פישר עבר לווינה.

הפעם הגיב מאן קשות. המכתב הגלוי שלו אל קורדי שהתפרסם ב"נויה צירכר צייטונג" היה העמדה הפומבית החשובה הראשונה שלו מאז ינואר 1933, וכוון במודע, תוך ידיעת כל הסיכונים הכרוכים בכך, להוסיף את שמו באופן סופי לסופרי האמיגרציה, לצאת חוצץ נגד הנאציזם, ולעמוד כמליץ יושר אמיתי ליהודים. אהדה שבבסיסה שינוי מחשבתי מקיף. מאן הסב את תשומת-לבו של קורדי אל הגלוי והברור: הן יהודים הן לא-יהודים נמצאים בין הסופרים הגולים.

"זהו בטבע הדברים שתלות יהודית [בספרות הגרמנית] אמורה להיות גבוהה מספרית בתנועת האמיגרציה; עובדה זו נובעת הן מטבעה הסוחף של הפילוסופיה הגזענית של הנאציונאל-סוציאליסטים והן משאט-הנפש שהרוח היהודית חשה כלפי כמה מוסדות מדינתיים של זמננו. אבל רשימת הסופרים שלי ... מראה שאי אפשר לדבר על יהודים בתור חלק ניכר של הגולים הספרותיים. [...]

"זה לא מכבר, בקשר ל...ביוגרפיה של וסרמן, דנת אודות תהליך האירופיזציה של הרומאן הגרמני... דיברת על שינוי הסוג של כותב הרומנים הגרמני שנתגלה בכישרון אצל סופרים כמו יעקוׂבּ וסרמן [היהודי], והדגשת שבשל סגולת האיכות הבינלאומית של היהודים הרומאן הגרמני נעשה בינלאומי." דבר הנתפש בעיני קורדי כדבר שלילי, לא גרמני בייסודו – ולכן יהודי.

"אך צא וראה: אחי [היינריך] ואני שותפים בחלק ניכר מאותו "שינוי", מאותה "בֵּינלְאוּמִיות", כמו וסרמן, ואנו איננו יהודים. אולי היה זה טפטוף של דם לטיני (וגם שוויצי שירשנו מסבתנו) שאפשר לנו לעשות זאת. האיכויות ה"בינלאומיות" של היהודים, הן הצד הים-תיכוני-אירופאי שבהם. והן באותה המידה גרמניוֹת [הדגשה במקור]. אילולא הם [היהודים], הגרמניוּת לא תהיה גרמניוּת, אלא רפיון טוטאלי חסר תועלת. [...] "

ואשר לאלו שנשארו בגרמניה: "להיות פוׂלקי אין פירושו להיות גרמני. אבל שנאת היהודים של הגרמנים או של המנהיגים הגרמנים אינה מכוונת, במובן הגבוה, נגד אירופה וכל הגרמניות הנעלה; היא מכוונת, כפי שמתברר יותר ויותר, נגד היסודות הנוצריים הקלאסיים של המוסר המערבי. זהו ניסיון... לערער את קשרי התרבות. ניסיון זה מאיים לחולל ניכור איום, טעון כוחות רשע, בין ארצו של גתה ובין שאר העולם."

במילים אחרות: מדובר במהפך של ממש. מאן, שעד 1933 נהנה מנוכחותם של היהודים כל עוד המשיכו לעטות עליהם את מעטה התרבותיות, מזהה אותם כעת עם התרבות עצמה. ממאן האנטישמי-תרבותי שהתחתן עם יהודייה ואהב את משפחתה בעיקר משום ש"שום מחשבות על יהודיוּת אינן עולות בחברת אנשים שכאלו; הכל סובב סביב התרבות." אומר כעת כי "אילולא הם, הגרמניוּת לא תהיה גרמניוּת, אלא רפיון טוטאלי חסר תועלת."

להבדיל מיוצרים רבים אחרים שעזבו את גרמניה רק ממש לפני תחילת המלחמה, כהאדמה בערה תחתיהם ועתידם היה תלוי באימיגרציה, מאן לא הרוויח דבר מהתנגדותו לנאצים. השנה היא 1936. הנאצים נמצאים בכל כוחם מכל הבחינות. גרמניה משגשגת כלכלית, עקרונות הנאציזם נטעים בלב האזרחים והאולימפיאדה נרשמת כהישג תעמולתי עצום – לא רק בשל ההישגים הספורטיביים אלא בעיקר בשל טשטוש דעת הקהל בנוגע לסבל היהודים. רבים הגיעו למסקנה כי ישנה הגזמה רבה בתיאור המעללים הנאציים ליהודי גרמניה – ולא יהיה זה תומאס מאן שישנה בעת ההיא את דעתם. מאן אף כותב ביומנו ביום פרסום מכתבו הפומבי אל קורדי, "זהו הדבר החשוב ביותר מזה זמן רב – ההרגשה שהכיתי מכה קשה את המשטר העלוב ממלאת אותי תחושת סיפוק. הם ינסו לנקום בי בכל דרך שיוכלו – שיהיה." והם אכן נקמו: בתוך חודשים אחדים, כל בני משפחת מאן שעדיין לא נשללה מהם האזרחות הגרמנית איבדו את אזרחותם ונעשו בני-בלי-בית. ב-19 בדצמבר הודיע דיקן הפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת בון למאן ששמו "נמחק מרשימת הדוקטורים של כבוד". והגרוע מכל: ספריו נאסרו בשנית להפצה ברחבי הרייך – הפעם באופן סופי.

ולא שעד כה נח על מי מנוחות: כבר ב-1933, עם הגירתו שהייתה מלווה בקשיים רבים, נבזזו בתיו והוחרם רכושו (כולל כספי פרס נובל), הוא נאלץ להתפטר מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות עקב דרישת הנאצים ל"הצהרת נאמנות" לה סירב בתוקף, וספריו נאסרו למכירה בפעם הראשונה. אם כן נשאלת השאלה – מדוע כבר אז לא יצא חוצץ סופית נגד הנאצים? התשובה טמונה בעונש האחרון. מאן אמר פעמים רבות לידידיו, הן בעל-פה, הן במכתבים ואף חזר על כך ביומניו, כי הקשר עם הקורא הגרמני הוא החשוב לו ביותר ועליו אינו מסוגל לוותר. המצב ב-1933 לא היה עדיין כל כך נורא, לכן הרשה לעצמו למשוך עוד קצת את החבל כל עוד ספריו ימשיכו להימכר בגרמניה. כאשר בעקבות דבריו, כבר ב-1933, נאסרו ספריו למכירה, הוא סילק את השתתפותו בעיתון האנטי-פאשיסטי "די זאמלונג" (Die Sammlung, בעריכת בנו קלאוס) כאקט פומבי, ובכך זכה לחנינה מ"המשרד הממלכתי לקידום הספרות הגרמנית" בה נכתב כי יצירותיו יכולות לעלות גם על שולחנות הנאצים המהדרים מן המהדרים. היה זה אחד מצעדיו הכושלים של המשטר הנאצי להחזיר את 'הבן האובד' 'הביתה'. חנינה זו, שזיכתה את מאן בקיתונות של בוז בעיתונות (ב'דבר' הגדילו לעשות וכתבו כי "תומאס מאן הרכין ראש, התרפס, התאבד"). אך מאן המשיך עם האמת שלו שפרצה במלא הודה בפעם הראשונה ב-1936. אמת זו עתידה מעתה והלאה לזרוח במלוא העוצמה מעל שמי אירופה שמכרה את נפשה לשטן.

אזרח צ'כוסלווקי

מאן התחיל שלב חדש בחייו והוא כבן שישים שנה. עוד עשרים שנה נותרו לו עד מותו. עם זאת, ואולי בשל כך, תקופה זו היא מהמשמעותיות שבחייו. פעילותו הציבורית נגד הנאציזם נמצאת בשיאה, הוא מניב כמחצית ממכלול כתיבתו הספרותית כולל יצירת המופת הענקית "יוסף ואחיו", מפרסם כמעט בקביעות מסות על גדולי הסופרים שהיוו השראה בשבילו (ובמיוחד על גתה) וכן חיבורים פוליטיים רבים. ובראש ובראשונה: מפנה עורף לאירופה המטורפת אל עבר תרבות חדשה.

עם שלילת אזרחותו הגרמנית זוכה מאן לאזרחות צ'כוסלווקית. לאור פנייה מהעיתונות לחוות את דעתו על המתרחש כתב כי "אתם מבקשים ממני הודעה על 'שלילת אזרחותי' בידי הממשלה הגרמנית. קודם כל הנני להעיר לזאת, כי מעשה זה אין לו ערך משפטי, מאחר שהנני אזרח צ'כוסלווקי [הדגשה במקור] זה ארבע עשר יום ועל-ידי כך פרשתי ממילא מנתינותי הגרמנית. על חוסר ערכה הרוחני איני צריך לדבר. כבר הודעתי כמה פעמים מראש, כי אני מושרש בחיים הגרמניים ובמסורת הגרמנית יותר מאותן הופעות בנות חלוף [הדגשה במקור] השולטות בגרמניה כיום. פקודתם היא אפוא חסרת שחר הן בספירה הממשית והן בספירה הרוחנית". מאן בעצם מצהיר כאן את ההצהרה הפוליטית-פילוסופית החשובה ביותר שלו למשך שארית ימיו, אשר תחזור בוריאציות שונות שוב ושוב: קיימות שתי 'גרמניוֹת'. האחת 'חדשה' ומזויפת בתכלית, פרי פרוורסיה של רעיונות גרמניים שורשיים. והשנית 'אחרת' ואמיתית, המבוססת על הרעיונות ההומניסטיים השייכים ל"ארצו של גתה". גרמניה החדשה היא בת חלוף, ארצו של גתה תיכון לעד.

במארס 1937, נתן מאן את הצהרתו החשובה השנייה, והפעם התמקד רק בשנאת ישראל. להזמנתה של האגודה הציונית "קדימה" הרצה מאן בציריך לפני קהל רב על יצירתו המתהווה "יוסף ואחיו". בהקדמה להרצאתו בירר את עמדתו בנוגע לשאלת היהודים והסביר את הקשר הישיר בין תקיפתו הממושכת את הנאציזם ובין מחשבותיו הפילושמיות. "ההתנגדות לאנטישמיות פירושה כיום, בתנאים שגרמניה נתונה בהם, גם גינוי ההשקפות והמעשים הפראיים שהשתלטו בגרמניה. דווקא הסופרים הגרמנים נוכחו, מה חשוב היה להם הקהל היהודי, שגישתו לאמנות מצטיינת בהבנה אמתית, אבל יחד עם זאת ספוגה רוח ביקורת נכונה. גישה זו היא תמיד סיוע חשוב לאמן היוצר. האנטישמיות אינה אלא יהירותם של בני אדם היודעים את פחיתות-ערכם ומבקשים לחפות על כך בהכרזות על יתרונם הגדול שאינם יהודים. אמרו על הפאשיזם שהוא הסוציאליזם של הטיפשים, וכן גם האנטישמיות אינה אלא יהירותו של ההמון המטומטם. סקירה בהיסטוריה מלמדת אותנו, כי הגרמנים הופיעו על בימת ההיסטוריה רק לאחר שבאו במגע עם הנצרות, שנולדה על חוף הים התיכון וכל אימת שניסו להשתחרר ממגע זה עם המזרח היו נסוגים אחור ושוקעים בשפל הברבריות. כדבר הזה קרה בגרמניה בזו העת."

מאן הוסיף כי את חיבורו "יוסף ואחיו" לא כתב מתוך רצון לתאר את גורלו של היהודי מתוך התנגדות לגרמניה (שכן תכנן אותו הרבה לפני עליית הנאציזם, ב-1925), אולם אם מסקנה כזו היא תוצאה מיצירתו, הריהו מרוצה. נקודה זו מדגישה עד כמה חשוב היה למאן הקשר ההדוק שקיים בין החיים והספרות במהלך כל חייו, והדבר חשוב לשאלת יחסו כלפי היהדות. מאן אף נותן פה תוקף נוסף למחשבתו החדשה יחסית על היהודים ומחרה-מחזיק אחר מכתבו הפומבי מ-1936 לקורדי. יתר על כן, מאן כמו מחליף את דמות הגרמני והיהודי במחשבתו האנטישמית הישנה. כעת הגרמני הוא זה אשר מעטה התרבות מכסה את מערומיו הברבריים.

אנו נוסעים לאמריקה

ב-21 בפברואר 1938, לאחר האנשלוס באוסטריה, ועידת מינכן והפלישה לצ'כוסלובקיה התחילה שווייץ הידידותית להיראות מסוכנת בעיני תומאס וקטיה ולפיכך הם עקרו לארצות הברית, שם קיבלו השלטונות את פניו של מאן עם כל הגינונים השמורים לסופר במעמדו. בעין הציבור נחשב מאן לאחד הסופרים החשובים ביותר של אירופה, אם לא החשוב שבהם, בעיקר בשל ספרו "הר הקסמים" שזכה לתפוצה עצומה ונחשב לקלאסיקה באמריקה עוד בימות חייו. האקדמיה, שהעריכה מאוד את הישגיו של מאן ואת עמידתו העיקשת נגד הנאציזם, קידמה את פניו במגוון רחב של כיבודים. אוניברסיטת הארוורד העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לצדו של אלברט איינשטיין (השניים היו שכנים וחברים טובים), ואוניברסיטת פרינסטון הציעה לו משרת פרופסור במחלקה לספרות, שאותה קידם בברכה. הממשל חפץ ביקרו, ולא רק מסיבות פוליטיות על רקע המשבר העולמי. כחלק מההתייחסות המכבדת כלפיו אף הזמין הנשיא רוזוולט את מאן ואשתו ל"Dinner party" בבית הלבן, ובהמשך שמרו על קשר אישי עמם.

אך לנוח על זרי הדפנה לא היה מעשה אופייני לחייו של מאן, והוא מיהר להשתמש בשמו ובקשריו בכדי להציל, במסגרת החוק ומחוצה לה, כמה שיותר מידידיו, בין אם היו אנשי רוח ובין אם לאו (הגדיל לעשות הסופר העברי דב קמחי בכינויו את מאן "מחסידי אומות העולם" עקב מעשים אלו). אחת הדוגמאות היותר ידועה היא הצלתו של הסופר היהודי-צ'כוסלובקי מקס ברוד. במכתב ל-ה. מ. ליידנברג, מנהל הספרייה הציבורית של ניו יורק, מאריך מאן בתשבחות אודות ברוד ומפתה את ליידנברג באמירתו כי "הוא [ברוד] כותב, שהוא מוכן למסור את אוסף הספרים וכתבי היד של פרנץ קפקא לכל מוסד בעל שם שיקבל אותו, ובתמורה יציע לו משרת עוזר או אוצר לאוסף ובכך יאפשר את כניסתו לארצות הברית." ומוסיף ש"אולי תסכים אתי, שהאפשרות לרכוש את כתבי היד והספרים של סופר נודע כפרנץ קפקא היא הזדמנות ראויה לשיקול, בנפרד מן הטרגדיה האנושית של הפרט, שהאוסף הזה מייצג בשבילו סיכוי אמתי יחיד להיחלץ ממצב בלתי נסבל." בסופו של דבר מועצת המנהלים התמהמה זמן רב מידי, וברוד עשה את דרכו לארץ ישראל.

מאן לא סייע רק בהוצאת יהודים ושאינם יהודים מגבולות הרייך המתפשטים ללא הרף אלא גם להמשך קיומם, הפיננסי והמעמדי, בארצם החדשה. לעיתים קרובות הדבר אף נעשה מכספיו הפרטיים שלא היו רבים כלל בתקופה ההיא (עד בחירתו של "Book-of-the-Month Club" ב"יוסף המשביר", חלקה הרביעי של הטטרלוגיה "יוסף ואחיו", ביולי 1944). דוגמא מאלפת בעניין היא סיפורו של הסופר היהודי-גרמני הנודע אלפרד דבלין, שאף הוא היגר לאמריקה אך לא עלה בידו לפלס לו מקום של כבוד בין סופרי האמיגרציה. בהתמרמרותו על כך זעם על מאן, שהצלחתו ויוקרתו הלכו וגדלו בניגוד למנת חלקו שלו. אך אם עולה בדעתו של מי שמדובר בשנאה הדדית – טעות בידו. מאן מעולם לא חדל להבליט את יצירתו של דבלין הן בגרמניה והן מחוצה לה.

ב-1929, שנת זכייתו של מאן בפרס נובל לספרות, פורסמה גם יצירת המופת של דבלין "ברלין, אלכסנדרפלאץ", והמודרניסטים קיוו שעבורה יזכה בנובל, דבר שלא קרה. מאן לא קטף את כל הפירות לעצמו ועוד באותה שנה הכריז כי "דבלין הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה", ובהמלצתו נבחר דבלין פה אחד למחלקה הספרותית של האקדמיה הפרוסית לאמנויות. באמריקה הזרים מאן כספים אל קופתו האישית של דבלין ואף דאג, במאמץ משותף עם ארגון הסופרים הגולים, לכך שיקבל עבודה באולפני מטרו-גולדוין-מאייר (MGM).

כבבואה וכמראה-דמות

באותם ימים פרסם מאן יצירה יוצאת-דופן בשם "לוטה בווימאר" המתארת את מסעה של שרלוטה, אהובתו של גתה בצעירותו (על פי דיוקנה תוארה אהובתו של ורתר ב"ייסורי ורתר הצעיר"), עד לפגישתה עם גתה, בזקנותו, בווימאר. למרות שהרומן כולו עוסק בשאלות היצירה והאמנות, הזיכרון והתקדמות החיים אל סופם הבלתי נמנע, מאן כהרגלו שתל מתחת לפני השטח, בתוך מילותיו של גתה עצמו, על רקע התקופה של גתה עצמו, את מחשבותיו הוא בנוגע לתקופתו שלו – תקופת השלטון הנאצי. דרך דמותו של גתה, על רקע המלחמה בנפוליאון, מבקר מאן את הלאומנות והגזענות שהוציאו מקרב העם הגרמני את הברבארי והרצחני שנחבאו במשך שנים. מאן אף לא מהסס להחדיר מעין סצנה קטנה בה גתה מדבר בשבחם של היהודים (גתה אכן הרבה לדבר בזכות היהודים במציאות) ובה הוא כמו דוחס את כל מחשבותיו המגובשות אודות הנושא היהודי והגרמני בעידן המתעתע בו חי. בסצנה זו הוא אף מקיש באופן חד-חד ערכי בין פוגרום אותו מציין גתה לשואה ההולכת ומתהווה. "לנוכח התרומה החשובה שהם תרמו לתיקונן של מידות ודרך-ארץ, מתמיהה ביותר ומוקשה היא אותה אנטיפתיה עתיקת-ימים, העוממת בעמים כנגד דמות-היהודים והמוכנה בכל רגע להתלקח במשטמה שיש עמה מעשים, כפי שמוכיחה למדי גם פריעת-הסדרים הנזכרת שאירעה באֶגֶר.

אנטיפתיה זו - כרוכה ביראת-כבוד המוסיפה עוד על מידת הסלידה - אפשר לדמותה בעצם רק אל אנטיפתיה אחרת: זו המכוונת כנגד הגרמנים, אשר תפקידם-גורלם וכן מעמדם הפנימי והחיצוני בקרב העמים מוכיחים את הקרבה המפליאה ביותר אל צביון-היהודים... חייב אני להודות, כי יש ויעבור אותו מורא, אשר ישים מחנק לנשימתו, שמא יתרחש הדבר באחד הימים ואיבת-העולם כנגד מלח-הארץ האחר, כנגד עם הגרמנים, תתיר את אסוריה, בהתקוממות היסטורית, אשר בהשוואה אליה ייחשב אותו ליל-טבח של ימי-הביניים רק כבבואה וכמראה-דמות בזעין-אנפין." (288). ניתוחו הפשוט ביותר של קטע זה, אשר נכתב ב-1939, מגלה ביצירתו של מאן פן כמעט נבואי באשר יקרה באירופה בעתיד הקרוב; פן המציג באופן בהיר כשמש בצהריים את הדואליות שבין חייו של מאן ליצירתו.

"שמעי, גרמניה!"

אוקטובר, 1940. מאן כבר יודע את אשר עשו הנאצים ליהודים בליל הבדולח, הוא מודע למשלוחים הראשונים למזרח, להכנות של גרמניה למלחמה, לשמועות על רצח שטתי של יהודים. אז מגיעה הנקודה הקריטית ביותר במאמציו האנטי-נאציים: שידורי הרדיו ב-BBC. בתחילה חשב מאן לתומו כי מעטים הם אשר ישמעו את שידוריו באירופה השטופה רוחות עיוויים, אך באופן מפתיע (או שמא לא?) רבים שמעו אותו בסתר ושידוריו נעשו לפופולאריים ביותר. מאן שידר ברציפות מידי חודש במשך ארבע שנים, עד מאי 1944. וחזר לשדר בתחילת 1945 ועד סוף המלחמה. בספטמבר 1942 אף נאגדו חלק מנאומים אלו לכרך בשם "!Deutsche Hörer" ('מאזינים גרמנים!', או 'שמעי, גרמניה!'). בנאומיו, שכוונו בראש ובראשונה לעם הגרמני, ניסה מאן לפקוח את עיני האומה השטופה בדם לנוכח מעשיהם ולנוכח פעולות השלטון. "היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו?", קרא במרץ 1942. "ואם הוא יודע זאת, אל יתפלא על אשר לאור עובדות שכאלה הופכת הקריאה להשמיד את הנאצים לקריאה, להשמיד את הגרמנים בכלל." והוסיף בנוגע להמשך קיומו של העם הגרמני: "כל עוד העם הגרמני לא יגיע לידי הכרה, כי הוא עם ככל העמים עם יתרונות מסוימים וגם עם חסרונות רבים, לא ימצא לעצמו מקום בין העמים ולא יוכל לקחת חלק בבנין עולם חדש ובפיתוח התרבות".

בכדי להבין את מידת האמון שרחש העם הגרמני למאן (על אף שרבים כינוהו בשם בוגד) ניתן לראות בשתי הדוגמאות הבאות. קרל דירקפלדן, עובד במפעל תעשייה ליד האנובר, קרא את אחד מנאומיו של היטלר בעיתון בו נכתב כי "Das Jude wird ausgerottet" ("היהודי יוכחד"). ימים אחדים לפני כן האזין דירקפלדן לנאום של מאן ב-BBC בו הזכיר הסופר ארבע-מאות יהודים הולנדיים צעירים שהומתו בגאז. דירקפלדרן העיר ביומנו ששימוש שכזה בגאז ייתכן בהחלט, אם מביאים בחשבון את השתלחויותיו של היטלר ביהודים.

דוגמא שנייה: במכתב שכתבה אישה גרמנייה לסופר השואה הנודע פרימו לוי גוללה בפני האחרון את רגע חזרתו של אביה הארי-גרמני מדאכאו, לשם נשלח בשל פעילות מחתרתית. האב אך שב לביתו כשמאן דיבר ברדיו על אושוויץ, על הגאז ועל המשרפות - נושא שעדיין היה עלום לרבים מהגרמנים. "כולנו הקשבנו מוטרדים והחרשנו שעה ארוכה. מזעיף פנים צעד אבא הלוך ושוב בשתיקה, עד שלבסוף שאלתי אותו: 'נראה לך אפשרי שמרעילים אנשים בגאז, שורפים אותם, משתמשים בשערם, בעורם, בשיניהם?' והוא, אף שבא מדאכאו, ענה: 'לא, אין להעלות על הדעת. איש כמו תומאס מאן לא אמור להאמין לזוועות האלה'. ואף-על-פי-כן, הכל היה אמת: כעבור כמה שבועות היו בידינו הוכחות והשתכנענו". במקביל המשיך מאן במסעות ההסברה שלו. שני נאומים הראויים לציון מיוחד הם "נפילת היהודים האירופאים" מיוני 1943 שניתן בסן-פרנסיסקו, ו"לבעיית האנושות בזמננו" מספטמבר 1943 שהעניק לאגודת הנשים היהודיות "הדסה", בלוס-אנג'לס.

המלחמה הגדולה מגיעה אל קיצה. שישה מיליון יהודים הושמדו. 'רייך אלף השנים' נמחק. אירופה הרוסה טוטאלית. מאן, למרות רצונותיו העזים לחזור לגרמניה – לא שב. "אין בדעתי לחזור לגרמניה", אמר לעיתונאי אמריקאי. "מפלתה של גרמניה שלמה. [...] יהיה לי סיפוק, אם יקראו בגרמניה את ספריי. המאורעות שהתרחשו במשך עשר השנים האחרונות בגרמניה עוררו בלבי יחס של ספק כלפיה. ארץ זו נעשתה לי זרה – אני מרגיש את עצמי עתה כאמריקאי." מאן קורע קרע סופי עם גרמניה ולא יחזור להתגורר בה לעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו