בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנינים חולות

עיון בשלוש תמונות הקשורות בסופר ובצלם אלתר קציזנה, שלושתן מפולין שלפני השואה, קורא לנו לחזור אתן באטיות לאחור

תגובות

אני מבקש להתבונן בשלוש תמונות מפולין שמלפני השואה, בשלושה רגעים בחייהם של גברים ונשים, שאפשר לראות בהם אולי גם שלוש פנינים. שלוש התמונות קשורות באופנים שונים לאלתר קציזנה, שנולד בווילנה ב-1885, והיה צלם, סופר, מחזאי ומשורר ביידיש, דמות מרכזית בחיי הרוח התוססים של היהודים בוורשה בין מלחמות העולם.

התמונה הראשונה היא של עלמה צעירה או ילדה בוגרת, האוחזת בשערה השחור ומתבוננת בעצב אל המצלמה. הסגנון האקספרסיבי מתאים לסגנונו של אלתר קציזנה (אם כי אין זה ודאי שהוא אכן הצלם). קציזנה, שהיה מקורב מאוד לסופר העברי והיידי י"ל פרץ בשנותיו האחרונות (פרץ מת בוורשה ב-1915), היה יוצר שהתפרנס מצילום. מבין אלפי התצלומים שצילם נותרו מעטים יחסית, והם מעידים על מקוריותו ויכולתו האמנותית. הנערה המצולמת, הנראית כסטריאוטיפ של יהודייה שחורת שיער, היא רחל קאליש, בתו של ר' מנחם-מנדל האדמו"ר מאוטבוצק ונכדתו של ר' שמחה-בונם האדמו"ר מוורקא. התמונה התפרסמה בניו יורק, בעיתון ביידיש "פארווערטס" (שעדיין קיים היום), ב-10 ביוני 1923, במסגרת דף קבוע של צילומים שתיעדו את חיי היהודים בארצות המוצא הרחוקות באירופה.

כותרת הצילום, באנגלית וביידיש, סיפרה לקוראים שזו רחל, בתו של הרב מאוטבוצק, שברחה לארץ-ישראל עם המאהב שלה. לא ידוע לי על בריחתה של רחל קאליש (לימים רחל קרצ'מר, אמה של הבימאית ועורכת הטלוויזיה המנוחה תמר לוטן). מי שאכן ברחה, או בלשונה "ניתקתי קשרים שלא קשרוני", היתה אחותה, איטה קאליש, שכתבה על בית אביה האדמו"ר ועל דרכה לחילוניות ספר זכרונות רב-קסם.

נוסח ראשון של הספר הופיע בתל-אביב ביידיש ב-1963, ושוב במהדורה שנייה אחרי שלוש שנים. המחברת סיפרה בו על החיים בחצר החסידית הקטנה בין מלחמות העולם. בין התגובות שקיבלה היה גם מכתב ביידיש של ש"י עגנון, שכינה אותה "ייטאלי", שבו הביע את התפעלותו: הוא חשב שספרה הוא עוד ספר סתמי שיתפוס מקום בארון הספרים שלו, אך כשהתחיל לקרוא לא יכול היה להפסיק. "כל האנשים והנשים עליהם השלום שבספר", כתב עגנון, "חיים דרך התיאור שלך. חבל שלא כתבת עוד, או שאולי כתבת ולא הדפסת, על כן הקשיבי למה שאומר לך יהודי זקן (שהוא גם סופר זקן): פרסמי כל שתחת ידך".

ואכן, איטה קאליש פירסמה ב-1970 מהדורה עברית מורחבת של ספרה בשם "אתמולי". במהדורה זו הוסיפה לתיאור בית אביה האדמו"ר גם את תיאור עזיבתה אותו. "תססה בי ערגה לעולם הרחב, הנעול בפני", היא מספרת. מי שהציג לה את העולם החיצוני היו דודניות שחשפו אותה לאמנות. אולם כל עוד אביה חי, והתקיימה האהבה ההדדית העזה ביניהם (אמה מתה בילדותה), הסתירה איטה קאליש את שאיפותיה וכבשה אותן בקרבה: "אהבתי הגדולה לאבא גברה על מרדנותי".

אביה חיתן אותה בת 15 עם אברך שבחר בקפידה, בהנחה שכך יעזור לבתו להישאר בעולמם המשותף. איטה קאליש מספרת שאחד מרגעי הייאוש הקשים בילדותה היה קיצוץ צמותיה השחורות, שהגיעו עד ברכיה. את זכר השיער שנעלם שמר הצלם אלתר קציזנה: "כמזכרת לשתי מחלפותי השחורות, שקצוותיהן נגעו בברכי (ואשר קוצצו למחרת החופה), שמור בידי תצלום מעשה ידי אלתר קציזנה, הסופר והמחזאי היידישאי בוורשה. קציזנה היה אמן הצילום והתפרנס ממלאכתו זו, שבה השקיע אמנות רבה. איש תמים היה ונוטה להזיות. כשהיה נשאל לשכר עמלו, היה מסיר את משקפיו, מושך בכתפיו הרחבות, מפנה ראשו עטור הבלורית השחורה והגדולה לצד אשתו וממלמל: ‘אלה הם ענייניה של חנה'". ייתכן שבאותה הזדמנות צילם קציזנה גם את תמונתה של אחותה רחל, ואולי משום כך היא אוחזת בשערה. התמונה של איטה, שעליה סיפרה, אינה ידועה, אבל יש בידינו תמונה אחרת שלה, אחרי שברחה מבית הורי בעלה וגידלה מחדש את שערה. זו תמונה של אשה צעירה וחילונית.

המעבר מן המסגרת הדתית השמרנית והחונקת לא היה קל. איטה קאליש נמלטה מבית הורי בעלה והשאירה מאחוריה את בתה התינוקת, זינה. היא עברה לוורשה, למדה טכנאות רנטגן, אך לא עבדה במקצוע זה אלא כפקידה בהיא"ס, הארגון היהודי לעזרה לפליטים. מדי שלושה חודשים ביקרה את בתה, ובאחד הביקורים האלה נמלטה בערב שבת כשהילדה אתה. למחרת נסו האם והבת לברלין, ומשם ניהלה מאבק משפטי עד שזכתה להחזיק בבתה באופן רשמי. הן עלו לארץ-ישראל ב-1933, ובדרך התארחו בדירתם הקטנה של דוד פוגל, רעייתו ובתם בפאריס. זינה קאליש, אחר כך זינה כפרי מקיבוץ נען, תירגמה לימים לעברית את הספר של ג'ין מריל "מלחמת הדוכנועים", שראה אור עם איורים של דודו גבע. איטה קאליש עבדה בסוכנות היהודית, חיה בתל-אביב ומתה ב-1994. רשימותיה התפרסמו בעיתונות העברית בשנות השלושים והארבעים, וספר נוסף שכתבה מתעד את שיחותיה עם חיים הזז, שאותו פגשה בירושלים בשנות השלושים.

נוסף לסיפורים על בית אבא, סיפרה איטה קאליש ב"אתמולי" על פרשת עזיבתה את עולם הדת וגם על תהליכי החילון של צעירים וצעירות אחרים. אחת התגובות שקיבלה היה מכתב מאורי צבי גרינברג. בין התגובה של עגנון לתגובה של אצ"ג יש דמיון ושוני: "לכבוד הגברת איטה קאליש, בת מגזע יוחסין, שלום! קראתי את ספרך, הקשיבי נא לדברי: כל זמן שסיפרת סיפור מבית אבא - שזה מכיל את רובו של הספר - הצלחת בכוח אמת-הלב לתת ביטוי לחיים שלמים וטהורים ויפים בטבעיות - וממילא הגעת בכך להישג ראוי לשמו של יצירה ממוארית שלמה. משעברת את הסף של בית אבא והגעת אל מעבר מזה, אל ה'מודרנה' היהודית וההווי שלה, שוב אין זה המשך של טבע בית יהודי נורמלי, אלא התפוררות, הפקר, וממילא ההפך ממה שיש בנפשך. ואינו ממילא אמנות. ראוי שתקשיבי למה שאמרתי בזה. הישארי בדבקות ספרותית לשורש בית אבא. שלום לך וכל טוב, אורי צבי גרינברג".

התמונה האחרונה שנתבונן בה מפגישה שלושה מן האישים שנזכרו: אלתר קציזנה, רעייתו חנה ואורי צבי גרינברג. קציזנה נוגע בחנה, ואורי צבי גרינברג נמצא מעליה. יחד אתם מופיעים בתמונה עוד דמויות מחיי הספרות היהודיים בוורשה: אסתר שומיאטשר, פרץ הירשביין, משה ברודרזון ורעייתו. מה הביא את אצ"ג בשנות השבעים לכנות מתוך שיפוטיות וסלידה את העולם שבו חי בשנות העשרים "התפוררות, הפקר"?

כמה מילדי בית קאליש עלו לארץ: איטה, רחל, אחותן נעמי ואחיהן דוד. נעמי מתה בגיל צעיר, ורחל גידלה עם בנותיה את מנחם, בנה של נעמי, שהיה בן שלוש במות אמו. חנה קציזנה נספתה בבלזץ ואלתר קציזנה נרצח באכזריות בידי אוקראינים בבית הקברות בטרנופול, ב-7 ביולי 1941. בתם שלומית קציזנה-ריאלה ניצלה באורח נס בשואה, נישאה לקצין איטלקי ממציליה, לימים סנטור באיטליה, והוציאה לאור את כתבי אביה.

אלתר קציזנה ביקר בארץ-ישראל למשך ימים אחדים ב-1929, במסגרת שליחות של צילום עיתונאי מטעם ה"פארווערטס". כאן כתב שיר קצר ביידיש על הכותל. יצירתו הענפה ביידיש הופיעה בארבעה כרכים בתל-אביב. לעברית תורגמו המחזה "דוכס" (בידי מ' חזן), העוסק בהתגיירותו של הגראף הפולני פוטוצקי, וקובץ קטן ומרשים של סיפורים שראה אור בספריית תרמיל בעריכת ישראל הר ובתרגום א"ד שפיר, "פנינים חולות". הסיפור הראשון הוא פנטסיה בעקבות שיר השירים. הפנינים החולות בסיפור הראשון הן של מלכת שבא המבקרת את שלמה המלך, והן איבדו את זוהרן. היא מוטרדת מכך משום שברצונה לפתות את שלמה, ומה שיכול לעזור לפנינים ולה הוא השבתן לים לשלושה חודשים - לכך אין מספיק זמן - או שבמשך שלושה ימים תענוד אותן מי שלבה חם. מלכת שבא מוצאת אפוא עלמה צעירה ומאוהבת, השולמית, והיא אכן מחזירה את זוהר הפנינים, אך מתוך כך גם מאבדת את אהבתה שלה עצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו