טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יכול להיות שאין מקומות מבודדים בישראל?

האם יש הר אחד שאפשר להתבונן מפסגתו צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה מבלי להבחין באף יישוב, כביש, עמוד חשמל, אנטנה או בסיס צבאי

37תגובות

"קלאוסטרופוביה: פחד לא רציונלי ממקומות קטנים וסגורים" (פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה)

דניאל, גיבור הסיפור "מסע", מן הקובץ "צינורות" של אתגר קרת, נואש. הוא מנסה לשווא ללכת לאיבוד, למצוא מקום שבו איש לא היה לפניו. בפרט לא ישראלים. בג'ונגל בדרום אמריקה, לאחר שהחליט ללכת "בלי מצפן, בלי מפה, בלי מורה דרך", הוא חושב שמצא את המקום: "...לא היה אכפת לי מאוכל, מיתושים, מנחשים, מכלום, הייתי לבד. ואז הגעתי לקרחת יער, עץ ענקי. החלטתי שהקרחת תהיה הבית שלי, שאגור לי שם, רק אני והעץ (...). הקפתי אותו מספר פעמים, נוגע בגזעו, בענפיו. ליד בסיס הגזע גיליתי צלקת חבויה, התכופפתי כדי לבחון אותה, הייתי המום, מישהו חרט שם משהו באולר. קליפת העץ שהחלה להתחדש ניסתה להסתיר זאת, אבל אני יכולתי לקרוא כל מלה: "ניר דקל, אוגוסט חמש, סיירת גולני".

כמו דניאל, תהינו גם אנחנו אם יש הר אחד בישראל שאפשר לעמוד על פסגתו ולהתבונן צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה מבלי להבחין באף יישוב, כביש, עמוד חשמל, אנטנה או בסיס צבאי. האם יש הר שממנו לא ניתן לראות גדר גבול, שבילי ג'יפים, מחצבה או שקיות ניילון מתעופפות ברוח? האם ישנה פסגה בישראל שלא נשמע ממנה דבר מלבד ציוץ ציפורים? האם נותר בישראל הר שניצב בלב אזור טבעי לחלוטין, אזור שעדיין לא הופרע על ידי בני האדם? האם נותרה שממה בישראל של 2012? האם יש לאן לברוח? בחול המועד פסח האחרון יצאנו לחפש את התשובה.

מכירים מקום מבודד לבקר בו? ספרו לנו בפייסבוק

: ירון קמינסקי

כל מי שנוסע בכבישי ישראל בשנים האחרונות אינו יכול שלא לחוש קלאוסטרופוביה קלה מול הנוף הארצישראלי המשתנה במהירות. בעבר הלא רחוק יכולת לצאת מן העיר אל הכפר בכבישים ארוכים, כשמשני הצדדים שטחי טבע או שטחים חקלאיים. למעשה השטחים הפתוחים היו המדינה, והערים והיישובים רק איים שצפים בה. התמונה הזו, כך נראה, התהפכה מאז. השממה כוללת כיום איים מנותקים זה מזה, המופרדים בכבישים רחבים, תחנות דלק, יישובים ושלטים, מלוא החופן שלטים: של מסעדות, הרחבה קהילתית חדשה או אטרקציה תיירותית מלהיבה. הנסיעה בארץ החדשה הזו יכולה לגרום לתחושת מחנק. גם בגליל ובנגב הדלילים כביכול באוכלוסייה, הצמיחו כמעט כל מושב או קיבוץ "הרחבה קהילתית". תחנות דלק חדשות שלצדן מרכזים מסחריים ענקיים מוקפים במגרשי חנייה עצומים ממלאים את המרחבים, מסעדות דרכים, בנייה חוקית ובלתי חוקית של ערבים ויהודים, חוות בודדים וכפרי סטודנטים מדבריים, גדרות ביטחון וגדרות סתם, שטחי אימונים, מתקנים סודיים ושבילי ג'יפים.

חוקי המשחק של הבדיקה פשוטים: בכל פעם נטפס על פסגה שחולשת על סביבתה - לא גבעה בתוך עמק, ולא הר שהנוף בו מוסתר על ידי הר אחר גבוה ממנו - וכשנשקיף ממנו ניתן יהיה לראות עד לארבעת האופקים שטח טבעי לחלוטין, ללא סימני ציוויליזציה. נוף בתולי ובלתי מופרע. אנחנו מודעים לעובדה הלוגית שהמשימה הזו מכילה בתוכה את כישלונה הוודאי. שכן גם אם תמצא גבעה שכזו, די אם נביט לאחור על העקבות שלנו במעלה הגבעה וניכשל. בסיפור של קרת שוכר הגיבור מדריך שלוקח אותו ל"איבוד", ושם נמוגות העקבות של המדריך בחול, שניות לאחר שנחקקו בו. במציאות העקבות שלנו או של הרכב שלנו, לא נמוגו, למרבה הצער, אבל הן אינן הבעיה העיקרית.

די קל לדעת היכן לא לחפש את הגבעה המיועדת. בין חדרה לגדרה ואפילו בין באר שבע לחיפה לא יכולה להתקיים גבעה שכזו. עומס האוכלוסייה על האזור הזה לא יאפשר לה ולסביבתה לשרוד. אין גבעה שממנה לא נראה כביש או יישוב, ולרוב את שניהם יחד, עם עמודי חשמל, אנטנות ובמקרה הטוב שטחים חקלאיים. לפני כמה שנים פיתח מכון דש"א (דמותה של ארץ), מיסודה של החברה להגנת הטבע, מודל שבוחן את ההפרעות ברצף השטחים הפתוחים בארץ. מהמפה שהכין המכון על פי המודל, עולה שאפילו הגליל כבר אבוד. שכן מקו באר שבע צפונה אין ולו נקודה אחת בארץ המרוחקת יותר מחמישה קילומטרים מ"שטח מופר". הנקודות האחרונות ששרדו במרכז ובצפון הארץ היו ככל הנראה באזור רמות מנשה, אלא שסלילת הקטע הצפוני של כביש 6 חתכה את האזור הזה לשניים ומחקה כל סיכוי לשממה בצפון. למרות נתוני הפתיחה הללו, מהמפה ניתן לראות שני אזורים פוטנציאליים, בין חיפה לבאר שבע, הרחוקים באופן יחסי מיישובים או מכבישים - חבל לכיש והגלבוע.

ניסיון ראשון - חבל לכיש

הפסגה הראשונה שטיפסנו עליה היא תל גוברין (גובה 299 מטר). תל היסטורי, שאמנם נבנה בידי אדם, אבל כיום שוכן בלב חבל לכיש, מהאזורים הגדולים האחרונים במרכז הארץ שלא הופרעו בידי אדם. כמעט. הכישלון כאן מובנה: אנחנו מעפילים לגבעה בשביל כבוש שיוצא מכביש סלול, לא לפני ששילמנו דמי כניסה לגן הלאומי בית גוברין, מסביבנו מאות מטיילים. ובכל זאת התוצאות מפתיעות לטובה. מדרום: גבעות ירוקות. אולי זו הראות הלקויה, ואולי הלב שרוצה להאמין, אבל עד לאופק לא נראה שום סימן להתערבות אנושית בנוף. אולי הכתמים, לבנים ורחוקים, מעידים על מחשופי סלע, מעשי ידי אדם. מבט מזרחה משנה את התמונה, הגבעות עדיין ירוקות אבל מזדקרות עליהן ארבע אנטנות סלולריות גדולות, אדומות-לבנות וגם כמה מבנים של בסיס צבאי סמוך. מצפון, שביל עפר, ענן אבק של ג'יפ, שרידים של כנסייה עתיקה, רחוק יותר יש יישוב על הגבעה. ממערב, קיבוץ בית גוברין, יישובים נוספים במרחק, שבילים, מטיילים הולכים. מה שומעים? רכב חולף, מספר ציפורים, זבוב אחד, את חריקת האבנים מתחת לרגלי המטיילים. אם נחזור על התצפית הזו בעוד כמה שנים, אין ספק שהאזור ייראה אחרת. חבל לכיש נמצא בימים אלו תחת מתקפת פיתוח: פרויקט פצלי השמן, שנועד להפיק נפט מתוך הסלעים בשיטה של חימום הקרקע, עתיד להוסיף לנוף מתקני תשתית וארובות, וחמישה יישובים חדשים אמורים לקום באזור. מרביתם מיועדים למפוני גוש קטיף.

ניסיון שני - הגלבוע

אליהו הרשקוביץ

הניסיון השני היה בהר ברקן שבגלבוע, עדיין בתחום באר שבע-חיפה, אבל גם הגלבוע הוא אחד האזורים האחרונים שעדיין נהנים משטחים טבעיים נרחבים יחסית. הגשם עשה טוב לגלבוע, הירוק שופע והפרחים, ובראשם אירוס הגלבוע, צובעים את הנוף ומרוממים את הנפש. הגענו בשעת בוקר מוקדמת, כשערפילי הבוקר עדיין חסמו את הנוף ולמרות זאת קשה היה להחמיץ את השדות של עמק בית שאן, בריכות הדגים, את הכביש שחוצה את הרי הגלבוע מצפון, את הכפרים הפלסטיניים מדרום, וממזרח - את החוטים המסמנים את השבילים המותרים בהליכה, כדי שלא לפגוע באירוס ממזרח. ממערב - יער אורנים נטוע בידי אדם, שולחן פיקניקים וסביבו משפחה מתארגנת לארוחת בוקר. מבט לרצפה - עמדת תצפית עשויה אבן ובטון ובצמוד לה מגדל תצפית גבוה אך אסור לטיפוס. מה שומעים? ציוצי ציפורים, יוני סלע ועורבנים, ומרחוק קול משאית. בדרך למטה האקליפטוסים והברושים מקבלים גוון אפור, כמו הזדקנו, בשל מחצבת בית אלפא, שמכסה אותם באבק דק.

ניסיון שלישי - הגולן

המשכנו צפונה, בתקווה לתור אזורים נידחים יותר. הגולן זכה בשנים האחרונות למעמד של שטח פראי אמיתי, הודות לסדרה "תמרות עשן" שציירה את המקום כשילוב שבין טווין פיקס למערב הפרוע. הרמה אמנם מיושבת בדלילות, אך סובלת קשות מכך שכבר 45 שנים זהו אזור החיץ הצבאי בין ישראל לסוריה. "הכל כאן מכוון סורים", מסביר לנו מטייל אחד. אכן, שרשראות הטנקים חרשו את הנוף, גדרות תיל ושלטים צהובים של שדות מוקשים חדרו לכל פינה בונקרים, מחפורות, תעלות נ"מ, מגדלי תצפית ואנטנות מרשתות את הגולן מדרום לצפון. הניסיון הראשון, אך האבוד מראש היה בהר נמרון (359 מטר), בדרום רמת הגולן, ליד מבוא חמה.

המקום מוכר היטב לגולשי מצנחי הרחיפה, שמנצלים את המצוק היורד עד לשפת הכנרת לקפיצות. רק אחרי דקות ארוכות אני נזכר שאני מכיר היטב את המקום: קורס מצנחי רחיפה לפני הצבא. מכאן קפצתי כשמיתרי המצנח מרימים אותי למעלה ואז מורדים אותי למטה, להתרסקות פשוטת איברים על גדר תיל בשדות שלמטה - קרעים נרשמו במצנח, בזרוע ובצוואר. לא צריך לצנוח כדי לדעת שזו ללא ספק מנקודות התצפית היפות בארץ. אבל איננו מחפשים יופי. אנחנו מנסים לברוח. מצפון - אנטנה סלולרית גדולה, מבנה חקלאי גדול, יער של צינורות פלסטיק, שבתוכם ניטעו שתילי אלונים של הקק"ל, דרכי עפר ועמודי חשמל. ממערב - הכנרת חולשת על האופק, ובשל הראות הלקויה רק קווי המתאר של טבריה נראים מצדו השני של האגם. היישובים שעל שפת הכנרת - מעגן, האון, צמח, דגניה, כבישים, שבילים לאין ספור. מדרום חורשת אורנים, משאית של עובדי קק"ל ושדות. ממזרח, הכביש שחוצה את רמת הגולן, רוכב אופניים חולף, מבנה בטון ישן. מבט לרצפה: קליפות של גרעינים, פח זבל עולה על גדותיו, מישהו הכשיר את השטח שיהיה נוח יותר לריצת התאוצה של צנחני הרחיפה. אנדרטה מאבן בזלת: "שם אתה תמיד, כל מה שתרצה רק תבחר, מלך העולם", חקוקות המלים "לזכר יוסי צרפתי אשר נקטף מאתנו בתאונת גלישה אווירת בנקודה שארץ זבת חלב ודבר פרוסה לפניו". מה שומעים? רעש משאיות ורכבים חולפים.

כדי להצליח יותר ברמת הגולן יש צורך להעמיק מזרחה, בתקווה להתרחק מתצפית לעמקים שתחתיה, עמוסי היישובים והשדות החקלאיים. אנחנו מצפינים ומעפילים על הר שיפון בצפון רמת הגולן. ההר הוא מטונימיה של רמת הגולן כולה - בראשו מבצר צבאי מבוטן היטב, אבל תצפית מגג הבונקרים מעלה לראשונה את האפשרות שהמסע הזה יסתיים בהצלחה. בשניים מתוך ארבעה כיוונים די קשה להבחין בהתערבות אנושית כלשהי, באחד מתוך השניים הנותרים, ההתערבות היא מינימלית.

מצפון - החרמון, עדיין מושלג, פסים עבים ולבנים נמשכים מפסגתו. היישובים עין זיוון ואורטל נראים היטב. בצפון מזרח מזדקרות עשר טורבינות רוח ענקיות, שתיים מסתובבות, לועגות לניסיון שלנו. ממערב - כמה חממות רחוקות, שבילי עפר וסימני כביש ליד האופק. מדרום, התצפית הראשונה במסע כמעט ללא סימן לפעילות אנושית - אנטנה רחוקה באופק ודרך חקלאית. מלבד אלה, רק ירוק בוהק ושלוליות גדולות. גם המבט למזרח מעודד - במרכזו שלולית חורף גדולה, מלבדה רק גבעות ירוקות ודרך עפר אחת בלבד. רק בבית, בבדיקה נוספת, נגלה שהשלולית היא בעצם מאגר חפור. על הרצפה - רגלנו עומדות, כאמור, על בונקר עשוי בטון, ברזל ושקי חול. תעלות קשר, פתחי אוורור, רשתות צל, בזנטים ותיל, מסביב פזורים תרמילים נקורים של נשק קל, זבילים של מרגמה, קופסת שימורי טונה וגם משוריין סורי מרוסק המשמש מטרה נייחת באימונים. אבל גם תלוליות של חולד, חרדונים חומקים בין הסלעים, עפרוני מצויץ מקפץ. מבט לשמים: נשר. מה שומעים? ציפורים, צפרדע מקרקרת מאחת השלוליות.

הרוח מביאה אתה מפעם לפעם קול עמום של משאית חולפת. תוך כדי התצפית מטפס על הגבעה ג'יפ ובו שניים - חסי זית וערן גלוסקא, שניהם מרמת יוחנן. הם כאן כדי לתכנן מסלול טיול לאופנועי שטח ומשפחות ("עוד לא ברור איך זה מסתדר, עובדים על זה", מסביר גלוסקא את הסתירה המובנת. הוא, אגב, מבכירי אופנועני השטח בארץ ובוגר ראלי הפרעונים במצרים). בעלייה הם פגשו משפחה של חזירי בר, שההר הוא ביתם. "לא. ברמת הגולן לא תמצאו את הגבעה הזו", אומר זית בנחרצות, כשאנחנו מסבירים לו מה מטרות המסע שלנו. הוא מצביע על הטורבינות שחולשות על הנוף, "אבל מה אכפת לך לראות את השבשבות?", הוא שואל.

שאלה טובה. האמת שלא אכפת לי, אני רק רוצה להיפטר מתחושת המחנק. להימלט מהאנטנות שסוגרות עליי. אין דבר פחות הפיך מהתערבות של אדם בנוף: כביש שנסלל לעולם לא שב לאחור, עמוד חשמל שניטע במקומו לא ייעלם. המקרים היחידים שבהם מתחולל תהליך הפוך מפתיעים בכל פעם מחדש - אני זוכר את הימים האחרונים של יישובי גוש קטיף בעזה, כשחלק מהיישובים כבר התרוקנו מיושביהם, אך הפלסטינים היו עדיין מאחורי הגדרות. החול בינתיים חזר ותפס את מקומו. הגרגרים הזדחלו לאטם כאילו עדיין מהססים אם מותר להם לשוב ולעלות על האספלט. פה ושם נעלמו קטעי כביש שלמים מתחת לחול. אולי בעצם הכול עדיין הפיך ובר תיקון? אני זוכר גם את כביש 90 באזור ים המלח אחרי שיטפונות גדולים, קטעים גדולים מהכביש נסחפו לים המלח ונעלמו, ובמקומם צצו ערימות של סחף וחול שביניהן זורם נחל קטן. כאילו לא היה פה כביש מעולם. לפחות עד שהדחפור של מע"צ מגיע ומשיב את ההיסטוריה למסלולה התקין - האדם בונה והטבע נסוג מפניו.

ירון קמינסקי

אכן, לא כל התערבות אנושית היא פשע כלפי הטבע. "יש בפאזל הזה גם דברים יפים", אומר ניר פפאי, סגן מנכ"ל החברה להגנת הטבע. "השטחים החקלאיים למשל". אבל הרעיון הוא שהשטחים הפתוחים הם משאב מתכלה, ובמהירות, והמטרה היא לבחון אם הגענו כבר לנקודה שבה הגבעה המבוקשת לא קיימת עוד. בשנתיים האחרונות ערך פפאי מבצע העפלה ל-13 פסגות ברחבי הארץ עם שני ילדיו. החרמון, מצדה, תבור וגם טיפוס רגלי לגג המגדל העגול של עזריאלי בלב תל אביב. "יש לנו ארץ מדהימה ומיוחדת עם גיוון אדיר, אבל מעט מאוד נחשפנו למרחב מוחלט שבו אתה לא רואה כלום, מין סיני כזה, שבו אתה מרגיש שאין שום הפרעה. לא. לזה לא הגענו. לפעמים אתה מרגיש שאתה בשטח טבעי, כמו למשל הטיפוס למירון, שם אתה מרגיש שאתה בתוך שמורה. גם החורש במונפור הוא מאוד טבעי וסבוך, אבל כשאתה רואה מרחבים אי אפשר להימנע מלראות דברים אחרים".

ניסיון רביעי - גליל עליון

בלי תקווה רבה, המשכנו לגליל המזרחי. הגליל הפך בשנים האחרונות לשטח די צפוף - מצפים, הרחבות קהילתיות, כפרים, בסיסים וכבישים רבים צמצמו את השטחים השוממים בו. התחושה העולה מנסיעה בכבישי הגליל היא של טשטוש הגבול בין העיר לכפר. כך, כמו בערים הגדולות במרכז הארץ גם בראש פינה, קרית שמונה, כרמיאל ומעלות אפשר למצוא קניון גדול שבו מושלים אותם המותגים ואותן רשתות מזון מהיר. ההבדל היחידי הוא במגרשי החנייה - עלות הקרקע בעיר מחייבת בניית חנייה תת-קרקעית בקומות. בגליל משתרעת החנייה מסביב לחנויות בנדיבות רבה. הקניונים האלה מסמלים את אחת הבעיות בניהול השטחים הפתוחים בארץ. אופן ניהולם (לרוב על ידי המועצות האזוריות) ושיטת המסוי שלהם מעודדים פיתוח של אזורי תעשייה ומסחר על חשבון חקלאות וטבע.

הצלם ירון קמינסקי מוביל אותנו להר דלתון (874 מטר). על פסגת ההר שוכן קברו של רבי יוסי הגלילי, תנא מהמאה השנייה לספירה, הזכור לציבור הרחב בעיקר מהמשפט "מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות", דקות אחדות לפני "שולחן עורך" בליל הסדר. אנחנו עומדים על גג מבנה הקבר הקטן וכחול הכיפה. מצפון - פסגתו המושלגת של החרמון נגלית ומסתתרת בין העננים, כרם זיתים ואגם עונתי. ממערב - אגם נוסף, רכס המירון ועליו האנטנות המפורסמות, מושב דלתון ומגדלי מים. מדרום - אנטנה סלולרית כתומה לבנה, באופק היישוב עמוקה, סככות חקלאיות, בסיס צבאי נוסף ורב אנטנות ושטחים חקלאיים. נראה כי המזרח הוא הכיוון הכי פראי כאן, אולי בגלל ערפל שחוסם את התצפית - פרות רועות ושטחים חקלאיים. הגבעה שממול מכוסה בפריחה צהובה ומרהיבה של קידה שעירה. מה שומעים? בדקות שהיינו שם עלתה לגבעה משפחה גדולה - ארבעה כלי רכב, כ-15 איש, המנגל הוצת, הרדיו בווליום גבוה: "קשה כבר למצוא אהבה בימים האלה... חיפשתי ימים ולילות כבר משתגע", שר רגב הוד. מבט לרצפה על מבנה הקבר, ריבוע עשוי אבני בזלת ועליו שלט: "הוקם ושופץ ע"י ועד להצלת קברי קדמונית בא"י" בפנים פרוכת מכסה את הקבר, ספסלים וספרי קודש. אחד החלונות, המשקיף צפונה, מכוסה במודעה גדולה - "הלוח של ברסלב" - תערובת של פרסומות ושל הלכות. אחת הכותרות קוראת "לחפש את המשיח". "מביני דבר טוענים שהוא חבוש בכובע קסקט פשוט, עם חליפה מרופטת, ועוסק באמירת הזוהר הקדוש באחד (הטעות במקור) המערות ביערות הגליל. אם הוא לא שם, אז יש לחפש אותו בין מקבצי הנדבות במירון או בשאר מקומות קדושים ואולי הוא אפילו מתחפש לאיזה אדמו"ר או בבא...". אחרי דיון ארוך על חיפוש המשיח מגיע הכתוב למסקנה: "מה שנשאר לנו זה רק לחפש ולבקש לשקוד על הספרים ולקיים את הדברים, ללמוד את התורות ולצאת ליערות".

אז יצאנו. כשהתחלנו את המסע היה ברור שחייבים לחפש נקודה בתוך רכס המירון. הגוש ההררי הענק בלב הגליל העליון אולי מסתיר אזור גדול דיו כדי לעמוד באתגר שלנו. חיפשנו את הר זבד (1,006 מטרים). טעינו בניווט ומצאנו את עצמנו על הר הלל (1,071). השטח אכן טבעי ופראי ברובו, אבל בכל כיוון יש הפרעה. מצפון - שוב הבסיס של פסגת המירון, מדרום - היישוב מרר, ממערב - מטעי זיתים וטראסות. התצפית מזרחה נחסמת על ידי הר אחר. אולי אפשר היה לצפות לכיוון רק שעל הפסגה עצמה שוכן בסיס נוסף, כמה אנטנות, עמדת שמירה, גדרות ושלט: "חייל / מפקד פרוק נשקך". שלטים שמכוונים את מטיילי הפסח לעבר מצבורי האדמוניות, סימון שבילים שחור ומטע פירות. גם צב חולף. חבל על המאמץ, הטובה לא תיפתח מהצפון. הגליל, למרות יופיו, נכשל במשימה. ירדנו דרומה.

המונח שטחים פתוחים הוא מונח חדש יחסית. אבי המושג הוא, ככל הנראה, יואב שגיא, מראשי החברה להגנת הטבע ומייסדו של מכון דש"א. שגיא נוהג לספר שעד לפני כמה שנים כאשר היה מגגל את המונח "שטחים פתוחים" היו כל התוצאות עוסקות ב"נפילת מרגמה בשטחים פתוחים". כיום אותה הקלדה תניב שפע של אתרים ודיונים בבעיית היעלמות הקרקע הפנויה בארץ. עד לשנות ה-90 של המאה ה-20, נזקקו הפעילים הירוקים לנימוק משכנע כדי להגן על שטח מפני פיתוח - בעל חיים נדיר או פרח מיוחד יכלו לעזור. מאז שהמושג חלחל לשיח הציבורי וגם לחוק התכנון והבנייה, הוכרה חשיבות השמירה על השטחים הפתוחים בהיותם שטחים פתוחים, ללא צורך בהצדקה נוספת. הניצחון התודעתי הזה לווה בכמה ניצחונות מקומיים של הירוקים - גניזת תוכנית ספדיה בהרי ירושלים, ביטול הקמת היישוב מיכל בגלבוע ובאחרונה עצירת תוכניות הבנייה בחופים של פלמחים ובצת. אבל לצד הניצחונות נרשמו אין ספור תבוסות, שעיצבו מחדש את הנוף - סלילת כביש 6, הקמתם של יישובים חדשים, התבססותן של חוות הבודדים בנגב, מחצבות חדשות, מאות אנטנות סלולריות, הפיכת אזורים חקלאיים לאזורי מסחר ותעסוקה ועוד.

בין השינויים בנוף שנגרמו על ידי האדם, אפשר למנות גם חדירה של מיני צומח פולשים. כך, למשל, העץ האוסטרלי שיטה מכחילה שינה לדורות את הנוף במישור החוף, בהרי ירושלים ובמקומות רבים נוספים. דו"ח שנתי של החברה להגנת הטבע מרכז את האיומים העתידיים, מסמך מדכדך למדי: עשרות סעיפים שנוגעים לכל אזור בארץ. יישובים חדשים ליד ערד ובפתחת ניצנה (ישראל מחזיקה בשיא עולמי של הקמת יישובים חדשים), מחצבות חדשות בחולות סמר וליד שוהם, גדר ההפרדה דרומית לירושלים, בריכת אידוי נוספת בדרום ים המלח, הקמת שדה תעופה במגידו, רק תבקשו. גם הרפורמה בחוק התכנון והבנייה, שזכתה לכינוי "חוק המרפסות", מדירה שינה מחסידי השטחים הפתוחים בארץ, שחשים שמאמץ של שנים להחדרת הצורך בהגנה על השטחים הפתוחים יורד לטמיון. "בכל העולם הנושא של מגוון ביולוגי ושטחים פתוחים תופס תאוצה ואצלנו הוא בנסיגה", מוסיף שגיא. "דווקא בתקופה של תנופת פיתוח צריך להקפיד יותר על הכללים ומה שקורה זה בדיוק להפך". שגיא כבר אינו מאמין שניתן למצוא את הפסגה שאנחנו מחפשים, שאיחרנו ב-20 שנה. "אם היית עושה את זה לפני 1981, לפני שצה"ל יצא מסיני, היית מצליח", הוא אומר, "אז ניתן היה למצוא בנגב מקומות כאלו. ההתפשטות של צה"ל בנגב מכריחה אותנו לרדת יותר ויותר נמוך, אם אנחנו רוצים שלא לראות כלום".

ניסיון אחרון - הנגב

התחנה הראשונה היא מה שיכול להיחשב נקודת היישוב הנידחת ביותר בארץ - חאן בארותיים. החאן שוכן בערוץ נחל, לא הרחק מהיישוב עזוז, דרומית לניצנה. כביש משובש ודרך עפר מובילה אליו. המבנים עשויים עץ ובוץ ומרוהטים בקמין עצים ומזרנים בלבד. האורחים מתבקשים לחסוך בתאורה, שכן מערכת סולרית קטנה מספקת את המתח. עד לפני מספר שנים היה האזור הזה מבודד באמת - מנותק מישראל גיאוגרפית וגם מנטלית. ירידת חצי האי סיני ממפת התיירות הישראלית העלתה את קרנו של המקום בעיני ישראלים המחפשים שממה. אבל אותם גורמים שהוציאו את סיני מחוץ לתחום משנים גם את אזור החאן. עם הפיכת גבול מצרים לציר טרור והברחות, הגיעה מדינת ישראל - ברוחה ובגופה - גם לכאן. פיצוצים עמומים שנשמעים גם בחול המועד מעידים על הפרויקט שמשנה את פני האזור - הקמת גדר הגבול בין ישראל ומצרים. "השינוי הוא רק בראש", מתעקש עופר הרטוב, מייסד ומנהל החאן, תושב עזוז. "אנשים באים לכאן כדי להתנתק. אין כאן קליטה לפלאפונים, אין טלוויזיה, פתאום הורים מגלים שהילדים לא צריכים פלזמה ומחשב כדי ליהנות". הרטוב מאמין שלמסע שלנו יש תכלית וניתן יהיה למצוא את הפסגה המיוחלת. שאם רק נעמיק לחדור עם ג'יפ, עם גמל או ברגל נצליח.

התחלנו בניסיון להעפיל לגבעת חרת (450 מטר), על דרך הפטרולים שליד גבול מצרים. על פי המפה של דש"א אנחנו עומדים בלב אחד האזורים הכי פחות מופרעים בארץ. אכן, מצפון - מרחבים פתוחים וריקים עד האופק. אבל כאשר מפנים את המבט מעט לצפון-מערב נגלים היישובים ניצנה ועזוז, מוקפים במדבר צהוב. ממערב מתגלה הפרויקט האדיר של גדר הגבול. מי שמכיר את האזור ולא ביקר בו בשנה האחרונה עומד משותק מול הפרויקט הזה - עשרות קילומטרים של פלדה ודחפורים חורצים את הנוף. אחד הקבלנים סיפר לנו בחיוך שלדעתו העבודה הזו היא לשווא, שהמבריחים הבדואים כבר השיגו מספרי ברזל הידראוליים שחותכים את הגדר. אבל ההשפעות של המאבק על הגבול הזה מורגשת לא רק בקו הגדר. סלעים גדולים וסוללות עפר הונחו כדי לחסום דרכי עפר שהיו בשימוש המבריחים. על הכביש עמדות מארבים מאולתרות של צה"ל ומחסומים. מעבר לגבול ניתן לראות גם עמדה מצרית ומאחוריה את מרחבי סיני הריקים. מדרום שוב הרים ריקים ושוב אנטנה צבאית אחת מזדקרת שם, כאילו להכעיס. כמו הר יוסיפון, כמה מאות קילומטרים צפונה, גם גבעת חרת היא בעלת אופי צבאי מובהק - ובראשה, צופה לגבול, עמדת תצפית צה"לית, המשמשת רצפה. מסביבה תלתלי תיל, בזנטים, בדלי סיגריות וגרפיטי אחד: "7 זונות". בשמים: זוג חסידות. מה שומעים? שקט ועוד שקט, עד שאחד הדחפורים שעובדים על הגדר מתחיל לנסוע לאחור. ביפ. ביפ. ביפ. הוא שאמרנו, כאילו להכעיס.

האזור המבטיח הבא הוא מזרח הרמון - ממכתש רמון ועד לערבה - אזור גדול ללא יישוב או בסיס צבאי. כביש 40 חוצה אותו ממזרח למערב ומשני צדיו שממה אנושית. אם אתם רוצים ללכת לאיבוד - זה המקום ולשם נסענו. מכביש 40 ירדנו לדרך עפר, קפצנו כמה קילומטרים והעפלנו לפסגה האחרונה - הר כיפה. 30 דקות נסיעה ממצפה רמון על הכביש ועוד רבע שעה על דרך עפר מקפצת ומורטת עצבים בג'יפ של הצלם אליהו הרשקוביץ, וטיפסנו על הר כיפה. כמה מביני עניין המליצו על הפסגה הזו והתחייבו שהפעם זה יצליח. אז הבטיחו. מצפון - מתקן ביטחוני ודרך ג'יפים, ממזרח - עוד מתקן ביטחוני וקוליסים (סימני צמיגים) של ג'יפים שלא הקפידו על השביל, מדרום - דרך עפר רחבה וארבעה מטיילים עם תרמילים על הגב, ממערב - שלט ירוק של רשות שמורות הטבע, הרי ירדן ועוד דרך עפר. על הרצפה - ההר שהיה פעם שטח אימונים ועל פסגתו כמה מחפורות עמוקות שהפכו מקלטי לילה למטיילים, ובלב כל מחפורת סימני מדורה. זבל מפוזר על הגבעה: בקבוק פלסטיק, בדלי סיגריות וקופסת שימורים חלודה. הייאוש, שלא לומר העלבון, עולה במעלה הגרון. חזרנו הביתה עם כישלון באמתחתנו.

הו, המחנק

המסקנה הבלתי נמנעת מהמסע היא, שלמצב הביטחוני בישראל יש מחיר נוסף, ידוע פחות, לצד המחירים האנושיים, החברתיים והכלכליים - פגיעה בלתי הפיכה בנוף ובטבע באזורי הספר הישראליים. בכל הפסגות שצפינו מהן, עמדנו על מתקן ביטחוני או צפינו על אחד כזה, לרוב יותר מאחד.

כאן המקום להודות שיש מקומות נוספים: יש גבעות אחרות שאפשר היה לנסות. כמה הזכירו את הר נמר שבמדבר יהודה, אחרים דיברו על אזור חולות עגור, צפונית לניצנה. הערבה הדרומית היא שטוחה למדי ויש סיכוי טוב שכביש הערבה, הישראלי או הירדני, ייראה מכל מקום. אבל אולי גם שם עשויה להיות נקודה אחת. אולי אפילו בהרי אילת. ואולי טוב שלא מצאנו את הפסגה הזו, מפני שההצלחה, כמו בניסוי הקוונטי המפורסם, תכשיל את הניסוי. בבית אני פותח קובץ שכתבתי לפני ארבע שנים, כשחשבתי לראשונה על הרעיון לכתבה הזו. אז צירפתי את אשתי למסע בעקבות גבעה כזו, לא הרחק מהר כיפה. צעדנו ברגל מחניון המטיילים "בארות" וטיפסנו על הרכס העונה לשם "כרבולת חרירים". "השביל, שביל להולכי רגל, צר מאוד ומתפתל", כתבתי אז, "בערוצי הנחלים הוא נעלם לחלוטין. גם אם נתעלם מהשביל עצמו (שהוא כמובן יציר בני האדם, אם כי יש גם שבילים של יעלים וחיות אחרות), ונתעלם גם מסימוני השבילים הצבעוניים על הסלעים מפעם לפעם, עדיין נתקשה להתעלם מכמה סימנים אחרים שהותירו אחריהם מטיילים - מקלות של סוכריה על מקל, פקק של בקבוק, שקית ניילון ופיסת נייר טואלט. בהמשך הדרך נמצא גם שרידי מדורה ונפל של פצצת אימון. עוד כמה שעות צעידה וטיפוס על נקודת גובה 560. הפסגה חולשת על האזור כולו. נראה שהמשימה הושלמה בהצלחה, הרים חומים עד לאופק מכל כיוון. צפון, דרום, מזרח ומערב. אבל מה זה שם רחוק? אנטנה? וכאן, האם זה בזנט נעוץ באדמה?". המחנק, הו, המחנק.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#