בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך החתול שלכם עלול לשגע לכם את המוח

הביולוג הצ'כי ירוסלב פלגר חשד שטפיל מסתורי שמקורו בחיית המחמד שלו פלש למוחו והשתלט עליו. מה שגילה במעבדה שלו עלול להחריד אתכם

263תגובות

איש לא יאשים את ירוסלב פלגר בקונפורמיזם. המדען הצ'כי בן ה-53, שמאשר כי הוא מתלבש ברישול, יוצר רושם של מישהו השקוע תמידית במחשבות, ופניו הצעירים-עדיין ממוסגרים בשיער אדום פרוע, המקיף את ראשו כמו טבעת להבות.

אין ספק שחשיבתו של פלגר היא בלתי קונבנציונלית במידה מעצבנת. בתחילת שנות ה-90 הוא החל לחשוד כי טפיל חד-תאי משפיע בחשאי על האישיות שלו, וגורם לו להתנהג בדרכים משונות ולעתים קרובות מזיקות לעצמו. ואם הטפיל מתערב במוחו, הניח פלגר, הוא בוודאי עושה זאת גם לאחרים.

הטפיל, שמופרש בצואת חתולים, נקרא טוקסופלזמה גונדי (T. gondii, או בקיצור טוקסו), והוא הגורם טוקסופלסמוסיס - הסיבה שבגללה נאמר לנשים הרות להתרחק מארגזי-חול של חתולים. מאז שנות ה-20 הבחינו רופאים כי נשים בהריון הנדבקות בטפיל עלולות להעביר לעובר את המחלה, והתוצאה במקרים מסוימים היא נזק מוחי קשה או מוות. טוקסו מהווה סכנה משמעותית גם לאנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת: בימים המוקדמים של מגפת האיידס, לפני שפותחו תרופות אנטי-ויראליות מוצלחות, נמצא כי הטפיל אחראי לדמנטיה שפגעה בחולים רבים בשלב הסופי של המחלה. אולם ילדים ומבוגרים בריאים אינם סובלים בדרך כלל משום בעיה מלבד תסמיני שפעת קצרים, עד שהגוף שלהם מתגבר במהירות על הטפיל, שמאז ואילך נשאר בלתי פעיל בתוך תאי המוח - לפחות לפי התפישה הרפואית המקובלת.

מיכל נובוטני

התחלתם לפחד מהחתול שלכם? עשו לנו לייק ודברו על זה בפייסבוק

אולם אם פלגר צודק, הטפיל ה"רדום" עשוי להשפיע בחשאי על הקשרים בין הנוירונים שלנו, לשנות את תגובותינו בסיטואציות מאיימות, את יכולתנו לתת אמון באחרים, את התנהגותנו בחברה ואפילו את העדפותינו לריחות מסוימים. וזה לא הכל. לדעתו החד-תא מגדיל את הסיכון לתאונות דרכים, להתאבדויות ולהפרעות נפשיות כסכיזופרניה. אם מחברים יחדיו את כל הדרכים השונות שבהן הוא יכול להזיק לנו, אומר פלגר, "ייתכן כי הטוקסופלזמה הורג לא פחות אנשים ממלריה, או לפחות מיליון בני אדם בשנה".

פלגר, ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קרל בפראג, מקדם את התיאוריה שלו כבר עשרות שנים באנונימיות יחסית. מכיוון שהוא מתקשה באנגלית, וגם אינו איש שיחה מוצלח במיוחד אפילו בשפת אמו, הוא מופיע רק לעתים נדירות בכנסים מדעיים. ייתכן שזאת "אחת הסיבות לכך שהתיאוריה שלי לא מפורסמת יותר", הוא אומר. לדעתו, השקפותיו גם מעודדות התנגדות עמוקה. "ישנה רתיעה פסיכולוגית מהרעיון שההתנהגות האנושית תושפע מטפיל מטופש", הוא אומר. "איש לא אוהב להרגיש כמו בובה על חוט. המבקרים (של המאמרים המדעיים שלו) אולי נפגעו מכך". וכמובן, סיבה ברורה יותר להתנגדות היא שרעיונותיו של פלגר נשמעים מאוד כמדע בדיוני, אי שם בינות לידיעות על איתור עב"מים ולטענות כי דולפינים מתקשרים בטלפתיה עם בני אדם.

אולם אחרי שנים שבהן הוא נתקל בהתעלמות ובביטול, פלגר מתחיל לצבור אמינות. אף שהצהרותיו נשמעות פסיכדליות, חוקרים רבים, בהם שמות חשובים בחקר המוח כרוברט ספולסקי מאוניברסיטת סטנפורד, חושבים כי ייתכן שהוא עלה על משהו. מחקריו של פלגר "מנוהלים היטב, ואני לא מוצא שום סיבה להטיל בהם ספק", אומר לי ספולסקי. כמו כן, ממצאים שהתגלו לאחרונה במעבדתו של ספולסקי ובמחקרים של צוותים בריטיים מעידים על כך שהטפיל מסוגל לתעלולים יוצאי דופן. טוקסו יכול להפוך אצל חולדה את הרתיעה המולדת והעזה מחתולים למשיכה, ולהוביל אותה היישר למלתעות הטורף מספר 1 שלה. מדהימה יותר השיטה שבה פועל הטפיל: הוא מחבר מחדש מעגלים בחלקי המוח הקשורים לרגשות קדומים כמו פחד, חרדה וגירוי מיני. "בסך הכל", אומר ספולסקי, "זוהי נוירו-ביולוגיה פרועה וביזארית".

אקדמאי חשוב נוסף המתייחס לפלגר ברצינות הוא חוקר הסכיזופרניה אדווין פולר טורי, מנהל מכון המחקר הרפואי על שם סטנלי במרילנד. "אני מעריץ את ירוסלב על שעשה זאת", הוא אומר. "זה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט, במובן שאין מעבדות רבות שעושות זאת. הוא עשה זאת כמעט לבדו, עם תמיכה מעטה בלבד. אני חושב שיש טעם לבחון זאת. לדעתי זה אמין לחלוטין".

יתרה מזאת, מומחים רבים מעריכים שהטוקסו אינו מפעיל-הבובות המיקרוסקופי היחיד המסוגל למשוך בחוטינו. "הניחוש שלי הוא שיש עוד המון דוגמאות כאלה אצל היונקים, עם טפילים שבכלל לא שמענו עליהם", אומר ספולסקי.

חיות ניסוי זולות

רובנו מכירים, כמובן, את וירוס הכלבת. כשהוא על סף גרימת מוות לכלב, עטלף או כל יצור אחר עם דם חם שאותו הדביק, הווירוס מעורר את החיה להתקף זעם, ובאותו זמן נודד ממערכת העצבים אל בלוטות הרוק שלה. בכך מבטיח הווירוס כי אם המארח שלו ינשוך מישהו, הוא ימשיך לחיות בגופו של הנשא החדש. אולם מלבד כלבת, סיפורים על טפילים השולטים בהתנהגות של יונקים בעלי מוח גדול הם נדירים. לדברי ג'ניס מור, ביולוגית התנהגותית באוניברסיטת קולורדו, הקורבנות הנפוצים בהרבה של שליטה מוחית טפילית - לפחות אלה המוכרים לנו - הם דגים, סרטנים ומגוון סוגי חרקים. "זבובים, נמלים, זחלים, צרעות, מה שתרצו - יש המונים מהם שמתנהגים משונה בגלל טפילים", היא אומרת.

לדוגמה, ה-Polysphincta gutfreundi היא צרעה טפילית שנאחזת בעכביש ומצמידה ביצה זעירה לבטנו. הזחל שבוקע מהביצה משחרר חומרים כימיים, המעודדים את העכביש לוותר על טוויית הרשת המעגלית הרגילה שלו, ובמקום זאת לטוות תבנית מסוימת שתחזיק את הגולם שבתוכו הזחל יתבגר. העכביש ה"נשלט" אפילו סורג עיצוב גיאומטרי מסוים ברשת, שמסווה את הגולם מהטורפים של הצרעה.

פלגר קושר את עבודת חייו באמנית אחרת של שליטה מוחית. לפני כמעט 30 שנה הוא קרא ספר של הביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס ונדהם לנוכח פסקה המתארת איך תולעת שטוחה חודרת למערכת העצבים של נמלה והופכת אותה לשפחה שלה. ירידה במידות החום גורמת בדרך כלל לנמלים להיכנס מתחת לפני הקרקע, אבל החרק הנגוע מטפס במקום זאת לראש עלה עשב ונאחז בו, והופך כך לטרף קל לכבשים המלחכות. "הצבתות של הנמלה ננעלות למעשה במצב הזה, ואין דבר שהיא יכולה לעשות מלבד להיות תלויה ככה באוויר", אומר פלגר. הכבשה מלחכת את העשב ואוכלת את הנמלה, והתולעת משיגה גישה אל מערכת העיכול של החיה, בדיוק המקום שבו היא צריכה להיות כדי להשלים - כמו בשיר מ"מלך האריות" - את מעגל החיים. "זו היתה הפעם הראשונה שלמדתי על האפשרות למניפולציה מסוג זה, והיא הותירה עלי רושם גדול", אומר פלגר.

טלי שני

אחרי שקרא את הספר החל פלגר לעשות קישור שגם לדעתו אחרים עלולים לחשוב שהוא מטורף: בהתנהגותו, הוא הבחין, ישנם קווים משותפים לזאת של הנמלה חסרת האחריות. לדוגמה, הוא אומר, הוא לא חשב פעמיים לפני שניסה לחצות כביש עמוס, "ואם המכוניות צפרו לי, לא קפצתי הצדה". הוא גם לא ניסה כלל להסתיר את הבוז שלו לקומוניסטים ששלטו בצ'כוסלובקיה בעת התבגרותו. "זה היה מסוכן מאוד לומר את דעתך באותה תקופה", הוא אומר. "התמזל מזלי ולא נאסרתי". במסע מחקר למזרח טורקיה, אז אזור סכסוך שבו פרצו קרבות לעתים קרובות, הוא זוכר שהיה "רגוע מאוד", בניגוד לעמיתיו, "שהיו מבועתים. תהיתי מה לא בסדר בי".

התהייה שלו נמשכה עד 1990, אז הצטרף לפקולטה לביולוגיה של אוניברסיטת קרל. רצה הגורל, והאוניברסיטה בת 650 השנים היתה המוסד המוביל בעולם בתיעוד ההשפעות הבריאותיות של הטוקסו, כמו גם בפיתוח שיטות לזהות את הטפיל. למעשה, בדיוק בזמן הצטרפותו של פלגר חיפשו עמיתיו שם בני אדם נגועים כדי לבחון עליהם את ערכות האבחון המשופרות שלהם, וכך התבקש יום אחד להפשיל את השרוול ולתרום דם. הוא גילה שהוא נושא את הטפיל ואולי ייתכן, כך חשב, גם את המפתח לנטייה התמוהה שלו להרס העצמי.

הוא התעמק במחזור החיים של הטוקסו. אחרי שהחתול הנגוע עושה את צרכיו, למד פלגר, הטפיל בדרך כלל נישא מהאדמה על ידי חיה האוכלת זבל או מלחכת עשב - בייחוד מכרסמים, חזירים ובקר - שכולן נושאות אותו במוחן וברקמות גוף אחרות. בני אדם, הוא גילה, נחשפים אל הטפיל לא רק בארגזי-חול של חתולים, אלא גם בשתיית מים המזוהמים בהפרשות חתולים, באכילת ירקות לא שטופים או, בייחוד באירופה, באכילת בשר נא או לא מבושל דיו. לכן אצל הצרפתים, לדברי פלגר, עם חיבתם לסטייק נא, אפשר למצוא שיעור הדבקה של 55% (האמריקאים ישמחו ללמוד ששיעור ההדבקה שלהם קטן בהרבה, אבל עדיין משמעותי - 10%-20%). מרגע שהוא נמצא בגופו של המארח, יהיה זה אדם או בעל חיים, הטפיל צריך לשוב אל תוך גופו של חתול, המקום היחיד שבו הוא יכול להתרבות מינית - וכאן, מאמין פלגר, נכנסת לפעולה המניפולציה ההתנהגותית.

חוקרים כבר זיהו אצל מכרסמים הנושאים את הטוקסו כמה צורות התנהגות משונות, שמחזקות את התיאוריה של פלגר. המכרסמים הנגועים פעילים בגלגלי ריצה הרבה יותר ממכרסמים בלתי נגועים, מה שרומז כי הם יהיו מטרות מפתות יותר לחתולים, הנמשכים לגופים שנעים מהר. המכרסמים הנגועים גם חוששים פחות מטורפים במרחבים חשופים. אולם מעט, אם בכלל, ידוע על האופן שבו הזיהום הרדום עשוי להשפיע עלינו, כי ההנחה המקובלת היא שבני אדם ויונקים גדולים אחרים הם רק מארחים מקריים, או, כפי שמדענים אוהבים לנסח זאת, "מבוי סתום" לטפיל. אולם גם אם מעולם לא היינו חלק ממחזור החיים של הטפיל, טוען פלגר, הרוב המכריע של הגנים משותפים לכל היונקים, מהעכבר ועד לאדם, וייתכן שאנחנו עדיין פגיעים למניפולציות של הטפיל.

בכלכלה המשותקת בעקבות העידן הקומוניסטי, תקציב המחקר של פלגר לא כיסה מחקרים על בעלי חיים. אולם למזלו, בין 30% ל-40% מהצ'כים הם נשאים של הטפיל, כך שהיו סטודנטים רבים שיכלו לשמש "חיות ניסוי זולות מאוד". הוא החל בעריכת מבחני אישיות פסיכולוגיים להם ולעמיתיהם נטולי הטפיל - שיטה זולה, גם אם פשטנית מעט, לבחינת ההבדלים בין שתי הקבוצות. בנוסף, הוא השתמש במבחן מבוסס-מחשב להעריך את זמן התגובה של הנבדקים, שהתבקשו ללחוץ על כפתור בכל פעם שריבוע לבן הופיע במקום כלשהו על הרקע השחור של המסך.

לנבדקים נשאי הטפיל היה זמן תגובה ארוך באופן משמעותי. אולם פלגר הופתע במיוחד לגלות, שהחד-תא גורם כנראה לשינויי אישיות רבים, בהתאם למינם של הנבדקים. בהשוואה לגברים שאינם נשאים, הגברים עם הטפיל היו יותר מופנמים, חשדניים, בלתי מודעים לדעותיהם של אחרים עליהם ונוטים להפר חוקים. נשים נשאיות, לעומת זאת, התנהגו בדיוק בצורה ההפוכה: הן היו מוחצנות, נותנות אמון, מודעות לתדמיתן ומצייתות יותר לחוקים מנשים שאינן נשאיות.

הממצאים היו כה משונים שפלגר הניח בהתחלה שמשהו השתבש בנתונים. כך שהוא עבר לבחון קבוצות אחרות - אנשי צבא ואזרחים. שוב, התוצאות היו זהות. ואז, בחיפוש אחר עדויות שיתמכו בממצאים, הוא זימן שוב את הנבדקים לתצפית נוספת וסדרת ניסויים, שנבדקו בידי מישהו שלא ידע אם לפניו נבדקים נשאים או לא. כדי לבחון אם הנבדקים מחשיבים את דעותיהם של אחרים, המדרג בחן את סגנון לבושם. כדי להעריך את החברותיות שלהם, המשתתפים נשאלו עם כמה חברים הם דיברו בשבועיים הקודמים. כדי לבדוק אם הם נוטים לחשדנות, הם התבקשו, בין השאר, לשתות נוזל בלתי מזוהה.

התוצאות התאימו היטב לממצאי השאלונים. בהשוואה לבני מינם שאינם נשאים, הגברים הנשאים נטו יותר ללבוש בגדים ישנים ומרופטים; נשים נשאיות נטו להיות יותר מוקפדות בלבושן, מרביתן הופיעו למחקר בבגדי מעצבים יקרים. לגברים נשאים היו בדרך כלל פחות חברים, בעוד שלנשים הנשאיות היו יותר. ואשר לשתיית הנוזל הבלתי מזוהה, מדווח פלגר, "הגברים הנשאים היססו הרבה יותר מהגברים שאינם נשאים. הם רצו לדעת למה עליהם לעשות זאת. האם זה יפגע בהם?" לעומתם, הנשים הנשאיות הפגינו את האמון הגדול ביותר בין כל הנבדקים. "הן פשוט עשו מה שנאמר להן", הוא אומר.

אבל למה גברים ונשים מגיבים בצורה כה שונה לנוכחות הטפיל בגופם? שאלה זו המשיכה להטריד אותו. אחרי שנעזר בספרות הפסיכולוגית, הוא החל לחשוד שחרדה מוגברת יכולה להיות ההסבר לתגובות השונות. תחת מתח רגשי, הוא קרא, נשים נוטות להתיידד ולטפל באחרים. גברים בחרדה, לעומתן, מגיבים לרוב בהסתגרות, בעוינות ונעשים אנטי-חברתיים. אולי, חשב, הוא רואה בעצם את שני צדדיו של אותו מטבע.

בחינה מדוקדקת יותר של זמני התגובה חשפה גם, כי הנבדקים הנשאים איבדו תשומת לב ותגובותיהם הואטו אחרי כדקה מתחילת הניסוי. הוא הסיק מכך כי ייתכן שלטוקסופלזמה השפעה שלילית על הנהיגה, שבה יש צורך רב בערנות מתמדת וברפלקסים מהירים. הוא ערך שני מחקרים אפידמיולוגיים נרחבים בצ'כיה, אחד על גברים ונשים באוכלוסייה הכללית ואחר על נהגים בצבא, שרובם גברים. שני המחקרים הראו כי היתה סבירות גבוהה פי שניים וחצי שמי שזוהה כנשא של הטפיל יהיה מעורב בתאונת דרכים, בהשוואה למי שאינו נשא.

משיכה קטלנית

מיכל נובוטני

כשפגשתי את פלגר בפעם הראשונה, בספטמבר האחרון במשרדו שבקומה השלישית של בניין מדעי הביולוגיה באוניברסיטת קרל, ציפיתי לגבר פרוע. אולם אחרי שמתגברים על השיער האדום המזדקר מבחינים כי הוא דווקא אדם מאופק. מבנה גופו רזה, הוא מדבר ברכות ומדייק בעובדות. ובהתאם למעמדו כנשא טוקסו - נועל נעלי ספורט ישנות, לובש מכנסי ג'ינס שמוטים ודהויים וחולצת כפתורים רפויה. ככל ששיחתנו מתקדמת, אני מגלה כי ממצאיו האחרונים הפכו - אם לצטט את עליסה בארץ הפלאות (בתרגומו של אוריאל אופק) - "איזה פלא איזה", וזה מסביר אולי את הקמטים העמוקים של דאגן כרוני או תמה תמידי החורצים את מצחו.

הוא פירסם ממצאים מסוימים, הוא מספר לי, המצביעים על כך שייתכן כי לגברים נשאים יש רמות טסטוסטרון גבוהות יותר. אולי מסיבה זו נשים שמוצגות להן תמונות של גברים אלה מדרגות אותם כגבריים יותר מתצלומי גברים שאינם נשאים. "אני מעוניין לבחון זאת יותר בקפידה, כדי לראות אם זה נכון", הוא אומר. "כמו כן, ייתכן שנשים נמשכות יותר לגברים נשאים. זה משהו נוסף שאנחנו מקווים לבדוק".

בינתיים, שני מחקרים טורקיים שיחזרו את ממצאיו הקושרים בין טוקסופלזמה לתאונות דרכים. כששליש מתושבי העולם נושאים את הטפיל, פלגר מחשב כעת כי הטוקסו הוא גורם סביר למאות אלפי מקרי מוות על הכבישים בשנה. בנוסף, ניתוח מחדש של שאלוני האישיות מגלה כי בדיוק כמוהו, נשאים אחרים של הנגיף אינם חשים פחד במצבים מסוכנים. "ייתכן שזאת סיבה אחרת לכך שהם מעורבים בתאונות דרכים", הוא אומר.

כמעט בלתי אפשרי לשמוע על מחקרו של פלגר בלי לתהות אם גם אתם נשאים - בייחוד אם, כמוני, יש לכם חתול, אתם חובבי בשר נא ומזדהים ולו במעט עם הסטריאוטיפ המגדרי של הטוקסו המתאים לכם. אז לפני שנסעתי לפראג נבדקתי אם אני נשאית הנגיף, אבל עוד לא קיבלתי את התוצאות. חשבתי שזאת הזדמנות טובה לבחון מה האינטואיציה שלו תגלה לי. "האם אתה יכול לנחש מהסתכלות על אדם אם הוא נשא - כמוני, לדוגמה?" אני שואלת.

"לא", הוא עונה, "השפעות הטפיל על האישיות הן קלות מאוד". אם, כאשה, היית מופנמת לפני שנדבקת, הוא אומר, הטפיל לא יהפוך אותך למוחצנת עד טירוף. הוא עשוי פשוט לגרום לך להיות מעט פחות מופנמת. "אני דוגמה טיפוסית מאוד של גבר טוקסופלזמה", הוא ממשיך. "אבל איני יודע אם תכונות האישיות שלי קשורות בכלל לזיהום. לא ניתן לקבוע זאת לגבי שום אדם יחיד. בדרך כלל נחוצים כ-50 נשאים ו-50 שאינם נשאים כדי לזהות הבדל תקף סטטיסטית. לרוב המכריע של בני האדם אין מושג שהם נדבקו".

למרות זאת, הוא קובע, הטפיל עלול להיות חדשות רעות מאוד לשיעור קטן מהנדבקים - ולא רק בגלל הסכנה המוגברת לתאונות דרכים. אצל חולי סכיזופרניה רבים אפשר לזהות התכווצות בחלקים מקליפת המוח, ופלגר מניח שהחד-תא יכול להיות האחראי לכך. הוא מציג לי מחקר שהתפרסם באחרונה, ואשר בכתיבתו היה שותף לעמיתים מאוניברסיטת קרל, בהם הפסיכיאטר יז'י הוראצ'ק. אצל 12 מתוך 44 חולי סכיזופרניה שנבדקו בסריקת MRI, מצא צוות החוקרים ירידה במספר התאים האפורים - והירידה אובחנה כמעט כולה בקרב נשאי הטוקסו.

כנראה אני נראית המומה אחרי קריאת תקציר המאמר, כי פלגר מחייך ואומר "התגובה של יז'י היתה זהה. אני חושב שהוא לא מאמין שזה יכול להיות נכון". כשאני מדברת אחר כך עם הוראצ'ק, הוא מאשר כי מהרגע הראשון היה ספקן ביחס לתיאוריה של פלגר. אולם מרגע שהם השוו את תוצאות ה-MRI לנתוני הזיהום, הוא הפך מספקן למאמין. "נדהמתי מהמובהקות של ההשפעה", הוא אומר. "בעיני הדבר מצביע על כך שייתכן שהטפיל מעורר סכיזופרניה אצל בני אדם עם נטייה גנטית לכך".

יש פיתוי לבטל את עיקר עבודתו של פלגר כקשקוש - דמיונות פרועים של חוקר בודד ואקסצנטרי - אלמלא עבודתה פורצת הדרך של ג'ואן וובסטר, חוקרת טפילים מהאימפריאל קולג' בלונדון. בעת שפלגר ערך את הניסויים שלו בבני אדם, וובסטר, אז דוקטור צעירה, החלה לחקור חולדות נשאיות טוקסו, בהנחה זהה לזאת של פלגר - כי בהיותן מארחות הטפיל, הן צפויות להיות מטרות למניפולציה התנהגותית.

היא איששה במהירות, כפי שעשו חוקרים אחרים לפניה, את הממצא שהחולדות הנשאיות היו פעילות יותר וזהירות פחות באזורים שבהם אורבים טורפים. אולם אז, בניסוי פשוט ואלגנטי, הראו היא ועמיתיה כי הטפיל עושה משהו מרשים בהרבה. הם פיזרו בפינה אחת של התא של כל חולדה את הריח שלה עצמה, בפינה שנייה שפכו מים, בשלישית שתן חתולים וברביעית שתן ארנבות, חיה שלא צדה מכרסמים. "חשבנו שהטפיל עשוי להקטין את הרתיעה של החולדות מהריח של החתולים", היא סיפרה לי. "אבל הוא עשה יותר מזה, הוא למעשה הגביר את המשיכה שלהן לריח. הן בילו זמן רב יותר באזורים עם ריח החתול".

וובסטר והמדענים האחרים חזרו על הניסוי עם שתן של כלבים וחורפנים, שגם הם צדים חולדות. ההשפעה היתה כה ספציפית לשתן חתולים, היא אומרת, "שהתחלנו לכנות זאת 'משיכה קטלנית לחתולים'".

היא החלה לסמן את הטפיל בסמנים פלורסצנטיים ולעקוב אחר התקדמותו בגוף החולדות. בהתחשב באופן המדויק שבו החד-תא משפיע על ההתנהגות, וובסטר הניחה שהוא יתרכז באזורים מסוימים של המוח. אולם התוצאות סתרו את ציפיותיה. "הופתענו למדי לגלות את הציסטות - הגלגול הרדום של הטפיל - בכל רחבי המוח של מה שמכל בחינה אחרת נראה כמו חולדה בריאה וטובת לב", היא אומרת. למרות זאת, הציסטות נפוצו יותר באזור במוח הקשור לתחושות הנאה (במושגים אנושיים, אנחנו מדברים על סקס, סמים ורוקנרול) ובאזור נוסף הקשור לפחד וחרדה (הפרעה פוסט-טראומטית מקושרת לאזור הזה במוח). אולי, היא חשבה, הטוקסו משתמש בטכניקה של פיזור נרחב - מפיץ את הציסטות כמה שיותר - וכך כמה מהן מצליחות לפגוע במטרות הנכונות.

כדי להבהיר את העניין היא ביקשה את עזרתו של חוקר הטפילים גלן מקוני, שצוות המחקר שלו באוניברסיטת לידס בחן את המבנה הגנטי של החד-תא בחיפוש אחר רמזים לפעולתו. גישה זו חשפה יכולת מפתיעה של הטפיל: יש לו שני גנים המאפשרים לו להגביר את ייצור הנוירוטרנסמיטור דופמין במוחו של המארח שלו. "התחכום של הטפילים האלה לא מפסיק להדהים אותנו", אומרת וובסטר.

ממצאיהם, שהתפרסמו בקיץ שעבר, עוררו התרגשות מיידית. דופמין הוא מולקולה המעורבת ברגשות של פחד, הנאה וביכולת הריכוז. יתרה מזאת, ידוע כי רמת הנוירוטרנסמיטור גבוהה יותר אצל הסובלים מסכיזופרניה - עוד אחת מהתופעות המשונות של מחלת הנפש, כמו נטייתה לכלות תאים אפורים, שמתמיהה את החוקרים כבר זמן רב. תרופות אנטי-פסיכוטיות המיועדות לדכא הזיות סכיזופרניות חוסמות את פעולת הדופמין; וובסטר הסיקה מכך כי ייתכן שמה שהן בעצם עושות זה לנטרל את הטפיל. מדענים כבר גילו כי הוספת התרופות לצלחת פטרי שבה הטוקסו מתחלק בשמחה, מפריעה לאורגניזם לגדול. וובסטר החליטה לפיכך להאכיל חולדות שנדבקו לאחרונה בטפיל בתרופה אנטי-פסיכוטית, כדי לראות איך הן יגיבו. וראו זה פלא, הן לא פיתחו את המשיכה הקטלנית לחתולים. לפתע הרעיון של ייחוס שינויים בהתנהגות לחד-תא נשמע הרבה יותר הגיוני.

בעת שהקהילה המדעית עיכלה את תגליות הדופמין של הצוות הבריטי, מעבדתו של רוברט ספולסקי בסטנפורד פירסמה חדשות מרתקות אף יותר. חוקר המוח ועמיתיו גילו כי הטוקסו מנתק מעגלי פחד במוח, ממצא שעשוי לסייע בהבנת הסיבה לכך שהחולדות מאבדות את רתיעתן מריח החתולים. מפתיעה לא פחות, מדווח ספולסקי, היא התגלית שהטפיל מסוגל בעת ובעונה אחת "להשתלט על חלק מהמעגלים הקשורים לגירוי מיני" אצל חולדות ממין זכר - כנראה, הוא משער, על ידי הגברת רמות הדופמין. אז, כשהחיה מבחינה בריח החתול, מרכז הפחד במוח לא נדלק בשלמותו, כפי שהיה קורה אצל חולדה נורמלית, ובמקום זאת מתחיל לזהור במוח האזור השולט בהנאה מינית. "במילים אחרות", הוא אומר, "הטוקסו גורם לריח החתול להיות סקסי באפו של חולדה זכר".

Stanford News agency

חוקר המוח אג'אי ויאס החליט, אחרי שעבד על הפוסט-דוקטורט שלו במחקר של ספולסקי, לחפש סימנים לציסטות באשכים של זכרי חולדות נגועים. ואכן, הוא מצא אותן שם - כמו גם בזרע שלהם. וכשהחולדה מתרבה, גילה ויאס, החד-תא עובר לרחם הנקבה, ובדרך כלל מדביק 60% מהגורים לפני שהוא מטפס למוחה - ויוצר בכך כלי רכב חדשים שיובילו אותו לבטן של חתול.

הייתכן שהטוקסו הוא מחלת מין גם אצל בני אדם? "זה מה שאנחנו מקווים לגלות", אומר ויאס, שעובד עתה באוניברסיטה הטכנית של נאניאנג בסינגפור. החוקרים גילו גם שזכרים נשאים הופכים לפתע למושכים יותר בעיני הנקבות. "ההשפעה בולטת מאוד", אומר ויאס. "75% מהנקבות יעדיפו לבלות בחברתו של זכר נשא".

שיגעון החתולים

אחרי שובי מפראג, פלגר מודיע לי כי מאמר שלו, שבדיוק התקבל לפרסום, מוכיח לטענתו "את קיומה של משיכה קטלנית לחתולים אצל בני אדם". כוונתו היא שגברים נשאים אוהבים ריח של שתן חתולים - או לפחות שהם מדרגים אותו במקום גבוה בהרבה מגברים שאינם נשאים. בדוגמה נוספת להבדלים המגדריים, המאפיינים תכונות רבות של הטוקסו, נשים נשאיות הפגינו תגובה הפוכה, ודירגו את הריח בצורה שלילית בהרבה מנשים ללא הטפיל. מבחן הריח נערך בעיניים מכוסות וכלל גם שתן כלבים, סוסים, צבועים ונמרים. הזיהום לא השפיע על תגובת הנבדקים לדגימות הללו.

"הייתכן ששתן חתולים משמש כאפרודיזיאק אצל גברים נשאים?" אני שואלת. "כן, זה ייתכן, למה לא?" אומר פלגר. נדמה לי שהוא מחייך בצדו השני של קו הטלפון, אבל איני בטוחה. ואני תוהה אם נתקלתי בעניין הראוי לתשומת לב רפואית, או שמא נפלתי לתוך נושא המתאים למערכון של סאטרדיי נייט לייב. כשאני שואלת את ספולסקי על המחקר האחרון של פלגר, הוא אומר שההשפעות שפלגר מדווח עליהן "הן ממש מגניבות. אבל אני לא מודאג מדי, מכיוון שההשפעות על בני אדם אינן עצומות. אם את רוצה להקטין את מספר תאונות הדרכים, ועלייך לבחור בין ריפוי של נשאי הטוקסו לבין שכנוע אנשים לא לנהוג כשהם שתויים או תוך כדי משלוח הודעות טקסט, כדאי לך לבחור באפשרות השנייה".

למעשה, ספולסקי מעריך שכושר ההמצאה של הטוקסו עשוי אפילו להועיל לנו. אם נוכל לגלות איך הטפיל מפחית את הפחדים של חיות, הוא אומר, אנחנו עשויים למצוא דרכים חדשות לטפל באנשים הסובלים מחרדות חברתיות, פוביות, הפרעה פוסט-טראומטית וכדומה. "אבל בכנות", הוא מוסיף, "הטפיל נשאר בעיקר בקטגוריה של 'תראו את זה, הייתם מאמינים שהטבע ימציא דברים כאלה?'"

וובסטר זהירה יותר, אפילו מוטרדת. "אני לא רוצה לעורר חרדה", היא אומרת. "אצל הרוב המכריע של בני האדם לא תהיינה לזיהום בטוקסו השפעות שליליות, ואלה שכן יושפעו יפגינו ברובם שינויים קלים באישיות. אולם במספר קטן של מקרים הטוקסו עלול להיות קשור לסכיזופרניה ולהפרעות נוספות הקשורות לשינוי ברמות הדופמין - לדוגמה, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעת קשב וריכוז והפרעות מצבי רוח. החולדה הנשאית יכולה לחיות שנתיים או שלוש, בעוד שבני אדם יכולים לשאת את הטפיל עשרות שנים, ואולי זו הסיבה לתופעות הלוואי החמורות שאנחנו רואים אצל בני אדם. עלינו להיות זהירים לפני שנזלזל בטפיל כה נפוץ".

הפסיכיאטר אדווין פולר טורי מסכים - אף שהוא גיבש השקפה זו מזווית שונה לחלוטין מאלה של וובסטר או פלגר. עמדתו נובעת מעשרות שנות מחקר של שורשי הסכיזופרניה. "ספרי הלימוד של היום עדיין מכילים הצהרות טיפשיות, כמו שסכיזופרניה היתה תמיד בסביבה, שהיא נפוצה פחות או יותר באותה המידה בכל העולם או שהיא היתה קיימת מאז ומתמיד", הוא אומר. "הספרות האפידמיולוגית מפריכה זאת לחלוטין". למעשה, הוא אומר, סכיזופרניה לא היתה נפוצה לפני המחצית השנייה של המאה ה-18, אז החלו תושבי פאריס ולונדון להחזיק חתולים כחיות מחמד. מה שמכונה "שיגעון החתולים" החל בקרב "משוררים וטיפוסי אוונגרד שמאלנים בסגנון גריניץ' וילג'", אומר טורי, אבל האופנה התפשטה במהירות - ובמקביל להתפתחות זו, נסקה השכיחות של הסכיזופרניה.

מאז שנות ה-50, הוא מציין, כ-70 מחקרים אפידמיולוגיים בדקו את הקשר בין סכיזופרניה לטוקסו. כשהוא ועמיתו רוברט יולקן, מומחה לווירולוגיה של מערכת העצבים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בחנו את המחקרים הרלוונטיים העומדים באמות מידה מדעיות מחמירות, מסקנתם השלימה את הגילוי של קבוצת המחקר בפראג, ולפיו במוחותיהם של חולי סכיזופרניה עם טוקסו חסרים תאים אפורים. טורי ויולקן גילו כי מחלת הנפש נפוצה פי שניים עד שלושה בקרב נשאי הטפיל, בהשוואה לקבוצות ביקורת מאותו אזור.

שני החוקרים מאמינים כי גם ממצאי מחקרים של הגנום האנושי מתאימים לגילוי הזה, ועשויים להסביר מדוע יש משפחות שבהן כמה מקרי סכיזופרניה. לטענתם, הגנים שבדרך כלל נמצא קשר בינם לבין סכיזופרניה, קשורים למערכת החיסונית ולאופן שבו היא מגיבה על גורמי זיהום. לכן, במקרים רבים שבהם נראה כי המחלה עוברת בתורשה, הם משערים כי מה שלמעשה מועבר בתורשה הוא תגובה חיסונית חריגה או פגומה לפולשים כמו טוקסו.

גטי אימג`ס

הם מציינים עוד, כי נמצא קשר לסכיזופרניה גם בין וירוס אפשטיין-בר (EBV - וירוס ממשפחת מחוללי ההרפס, הנפוץ במרבית האוכלוסייה וגורם לעתים למחלת הנשיקה), חזרת, אדמת ושאר זיהומים - ויש כנראה עוד גורמים למחלה, כולל רבים שאינם פתוגנים. אולם בשלב זה, הם אומרים, הטוקסו הוא עדיין הגורם הסביבתי הבולט ביותר שנמצא קשר בינו לבין ההפרעה. "אילו הייתי צריך לנחש", אומר טורי, "הייתי אומר ש-75% ממקרי הסכיזופרניה קשורים לזיהומים, וטוקסו יהיה מעורב בחלק ניכר מהם".

מדאיגה לא פחות, אומר טורי, היא האפשרות שהטפיל קשור לעלייה בסיכון להתאבדות. במחקר מ-2011 שנערך ב-20 מדינות באירופה, שיעור ההתאבדות הלאומי עלה ביחס ישר לשכיחות של הזיהום בטוקסו רדום אצל הנשים בכל מדינה. לדברי תאודור פוסטולאקה, פסיכיאטר ומנהל התוכנית לחקר החרדה ומצב הרוח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מרילנד, סדרה של מחקרים אחרים, שכמה מהם ערך צוות המחקר שלו עצמו, מספקים אישוש נוסף לקשר בין טוקסו לשיעור גבוה יותר של התנהגות אובדנית. המחקרים הללו כוללים בדיקות של האוכלוסייה הכללית, כמו גם של קבוצות מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית, דיכאון חמור וסכיזופרניה, והם נערכו במקומות שונים זה מזה כטורקיה, גרמניה ואזור בולטימור-וושינגטון בארצות הברית.

עוד לא התברר כיצד בדיוק דוחף הטפיל אנשים בעלי נטייה אובדנית אל מעבר לסף. פוסטולאקה משער כי מה שמשבש את מצב הרוח ואת היכולת לשלוט בדחפים אלימים אינו האורגניזם עצמו, אלא השינויים הנוירו-כימיים הקשורים לתגובת המערכת החיסונית לנוכחותו. "כל כמה שרעיונות אלה נשמעים מופרכים", אומר פוסטולאקה, "הקרן האמריקאית למניעת התאבדויות היתה מוכנה להשקיע כסף במחקר הזה".

תשוקה עזה למין

בהתחשב בכל ההשערות המדעיות הנבזיות האופפות את הטפיל, האם לא הגיע הזמן שאוהבי החתולים יפנו את חיבתם לחיות אחרות?

אפילו פלגר מתנגד לרעיון. חתולים החיים רק בבית אינם מהווים כל סכנה, הוא אומר, כי הם לא נושאים את הטפיל. חתולים היוצאים לרחוב מפיצים את הטפיל רק במשך שלושה שבועות בחייהם, בדרך כלל כשהם צעירים ורק החלו לצוד. באותה תקופה קצרה ממליץ פלגר פשוט לשמור על ניקיון המשטחים במטבח והשולחנות (הוא פועל לפי המלצותיו שלו: לו ולאשתו שני ילדים בגיל הגן ושני חתולים הבאים והולכים כרצונם). כדי להימנע מחשיפה, הוא אומר, חשוב הרבה יותר לקרצף היטב ירקות ולא לשתות מים שלא טוהרו כראוי, בייחוד בארצות מתפתחות, שבהן שיעור ההדבקה עשוי להגיע ל-95% במקומות מסוימים. כמו כן הוא ממליץ לאכול בשר עשוי היטב - או, אם זה לא לטעמכם, להקפיא אותו לפני הבישול, כדי להרוג את הציסטות.

עם זאת, ככל שמתרבים החששות מהזיהום הרדום, מומחים מתחילים לחשוב על צעדים תוקפניים יותר לעצירת התפשטותו של הטפיל. רוברט יולקן מג'ונס הופקינס מציע לחסן חתולים, בקר וצאן נגד הטפיל, מה שעשוי להיות שיטה אחת לעצור את מחזור החיים שלו. המעבר ממניעה לטיפול מאתגר יותר. ברגע שהטפיל חודר לעומק תאי המוח, הוצאתו מהגוף הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית: הציסטות עם הקרומים העבים עמידות כמעט לחלוטין בפני חדירת אנטיביוטיקה. מכיוון שנמצא דמיון בין הטוקסו לחד-תא האחראי למלריה, יולקן וחוקרים אחרים מחפשים בין החומרים נגד מלריה תרופות יעילות יותר נגד הציסטות. לעת עתה, לרפואה אין טיפול לאנשים הרוצים להיפטר מהזיהום הרדום. ועד שלא תימצא הוכחה מוצקה לכך שהטוקסו מסוכן כפי שכמה מהמדענים חוששים כעת, לחברות התרופות אין תמריץ גדול לפתח תרופות נגד הטפיל.

יולקן מקווה שזה ישתנה. "כדי להסביר את המקום שבו אנחנו נמצאים היום בחקר הטוקסו", הוא אומר, "אני נוהג להשתמש באנלוגיה של חיידק האולקוס. קודם נדרשנו למצוא דרכים לטפל בזיהום ולהראות שהמחלה נעלמה כשעשינו זאת. אנחנו נידרש להראות שכאשר אנחנו מטפלים ביעילות בטוקסופלזמה, חלק כלשהו מהמחלה הפסיכיאטרית נעלם".

אולם הטוקסו הוא רק אחד ממספר לא ידוע של זיהומים שמאיימים עלינו. ואם לשפוט על סמך שאר ממלכת החיות, אומרת ג'ניס מור מאוניברסיטת קולורדו, רבים מהם מסוגלים להתעסק עם מוחנו. לדוגמה, היא וכריס רייבר, אנתרופולוגית ביו-רפואית מאוניברסיטת בינגהמטון שבמדינת ניו יורק, חושדות כי וירוס השפעת עשוי לחזק את רצוננו בקשר חברתי. מדוע? משום שהוא מתפשט במגע גופני קרוב, פעמים רבות לפני הופעת התסמינים (אצל המדביק) - ולפיכך עליו למצוא במהירות מארח חדש. כדי לבדוק חשד זה, מור ורייבר עקבו אחר 36 נבדקים שקיבלו חיסון נגד שפעת, בהנחה שחומר החיסון מכיל רבים מהמרכיבים הכימיים של הווירוס החי ולפיכך יגרום למערכת החיסונית של הנבדקים להגיב כאילו נתקלה בפתוגן האמיתי.

ההבדל בין התנהגות הנבדקים לפני החיסון ואחריו היה בולט: השפעת החיסון כמעט הכפילה את מספר האנשים שאיתם באו הנבדקים במגע קרוב בחלון-הזמן הקצר שבו הווירוס החי הוא הכי מדבק. "אנשים שניהלו חיים חברתיים פשוטים או מוגבלים החליטו פתאום כי הם צריכים ללכת לבארים או למסיבות, או להזמין הרבה אנשים אליהם", אומרת רייבר. "זה קרה אצל רבים מהנבדקים שלנו, לא רק אחד או שניים בשוליים".

אייל טואג

רייבר כבר סימנה לעצמה פתוגנים אחרים שלדעתה עלולים לשחק משחקים דומים עם התנהגות בני האדם, אם רק יוכל המדע להוכיח זאת. לדוגמה, היא אומרת, אנשים רבים בשלבים האחרונים של מחלת האיידס או העגבת מביעים תשוקה עזה למין. כך גם אנשים בתחילת ההתפרצות של הרפס. ייתכן שאלה רק תיאורים אנקדוטליים, היא אומרת, אבל על סמך ממצאיה שלה, היא לא תופתע לגלות שדחפים אלה מקורם בפתוגן המבטא כך את רצונו לשרוד.

"אנחנו מצאנו כל מיני תירוצים לכך שאנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים", מציינת מור. "'הגנים שלי גרמו לי לעשות זאת'. 'ההורים שלי אשמים'. אני חוששת שאנחנו מגיעים לנקודה שבה ניתן להוסיף את הטפילים לרשימת התירוצים".

יש משהו בדבריה. למעשה, התחלתי לתהות אם הטוקסו השפיע במידה מסוימת על היותי כה מוחצנת - על כך שאיני יכולה להתאפק מלפתוח בשיחה בכל מקום שבו אני נמצאת, גם אם אני ממהרת או שאני נמצאת עם זרים שלא אפגוש עוד לעולם. ואז עולה בדעתי הרעיון שהציסטות במוחי עשויות להיות האחראיות לזיגזגים במצב הרוח שלי או אף להתקפי הקניות של בגדים יקרים. אולי, אני חושבת בשכנוע גובר והולך, אני האמיתית היתה מפגינה שליטה עצמית רבה יותר, אלמלא הייתי נאלצת לשחות נגד הזרם, כלומר נגד רצונו של טפיל זדוני. עם חברתי החתולה פיקסי בחיקי (שיירשם, היא חתולה שיוצאת החוצה), אני מתקשרת לברר את תוצאות בדיקת הטוקסו שלי. שלילית. אין לי זיהום רדום.

אני מתקשרת אל פלגר לבשר לו את החדשות הטובות. למרות שהוקל לי, אני יודעת כי קולי נשמע חסר חיים. "משונה להודות בכך", אני אומרת, "אבל אני חושבת שאני קצת מאוכזבת". הוא צוחק. "אנשים עם חתולים מרגישים כך לעתים קרובות, כי הם חושבים שהטפיל מסביר למה הם מתנהגים כך או אחרת", הוא אומר. "אבל זה בדיוק מה שאתה חשבת", אני מוחה. ואז אני מבינה. אולי חמקתי מהטוקסו, אבל בהתחשב בנטייתנו להשלות את עצמנו - בנוסף לכל הטפילים הללו שם בחוץ, שאולי משחקים במוחנו - האם אפשר בכלל לדעת מי מנהל את העניינים?*

תרגום: אסף רונאל

יחד לעבר השקיעה

תשובת החתולים: הטפיל הקטן שלנו מיועד לעצב את הציביליזציה האנושית לחברה יותר ויותר פרו-חתולית

מאת: החתולים

אל: חברינו האנושיים

במשך מאות שנים ארבנו ביורטות שלכם, וניקינו את הטריטוריה שלכם ממכרסמים טעימים. שמרנו על תינוקותיכם, כמעט בלי לפגוע בהם. חיינו עשרות שנים בבתי החווה שלכם ובחדרי הסטודיו הצפופים שלכם, כשאנו נאבקים מדי לילה בג'וקים העצומים והמעופפים - תוך כדי מאמץ עילאי לא להעיר אתכם. אפילו הסכמנו לא להיפטר מהכלבים המטופשים שלכם.

בתמורה, אתם מנדבים לנו מזון ומאפשרים לנו לעשות קקי בבית.

אולם עכשיו אנחנו נמצאים בצומת דרכים מאיים ביחסים בינינו. באחרונה, שדולת מאוכזבי החתולים חשפה מידע חסוי המזיק לשותפות הארוכה שלנו. ה"אטלנטיק", מגזין פרו-אנושי, ריכז מידע מדעי זה לסיפור שזכה להצלחה תחת הכותרת המוגזמת, בגרסה האינטרנטית, "איך החתול שלך משגע אותך".

אנו החתולים איננו חסינים לקסם של מספר צפיות באתר, כפי שיודע כל מי שאי פעם נכנס לטמבלר, אז אנו סולחים לכם על אריזה גסה זו. כמו כן, היינו אסירי תודה על הכותרת המתונה יותר במהדורה המודפסת: "האם טפילים במוח משנים את התנהגותנו?"

וברצוננו להתנצל, כי התשובה היא: כן. לצורך שיקום האמון וההתכרבלות שבבסיס הברית הארוכה בינינו, אנחנו מודים כי הסתרנו מכם כמה עובדות.

המדענים האנושיים מתחילים לגלות את הממצאים החתוליים שלנו ולפיהם זיהום בטוקסופלזמה גונדי, טפיל שאנו החתולים נושאים בקרבנו, יכול להדביק את המוח האנושי ולהוביל לשינוי באישיות - להפוך, בקווים כלליים, את הגברים ליותר מפירי חוק ומופנמים ואת הנשים ליותר מוחצנות ונותנות אמון.

יכולנו לנסות את טקטיקת "אל תאשימו אותנו, אנחנו מתוקים!" אולם עתה, כך נראה, יצא הטפיל מן השק. אפילו לקורא הכי פחות קפדני ברור כי הטפיל הקטן שלנו מיועד לעצב את הציביליזציה האנושית לחברה יותר ויותר פרו-חתולית. יש להבהיר: אילפנו, באמצעים של לוחמה ביולוגית עדינה, את הנשים שלכם לאפשר לנו להיכנס לבתיכם, ואת הגברים שלכם להישאר בבית ולגרד לנו איברים שונים.

אפילו המדענים האנושיים רפי השכל שה"אטלנטיק" מצטט מאשרים דבר אחד בבירור: אין צורך להתעורר עם הראש בתור ארגז החול שלנו אחרי לילה של בילוי פרוע כדי לרכוש את ידידנו הזעיר. הטוקסופלזמה אורב בכל מקום: "שפשפו את הירקות היטב והימנעו משתיית מים לא מטוהרים" היא ההמלצה הטובה ביותר שלהם. או שתקפיאו את הסטייקים הטעימים שלכם לפני הבישול. כמחווה ידידותית, נגלה לכם: מגננות אלה חסרות תועלת.

אולם אנו מבטיחים לכם כי כל עוד לא תהפכו להיסטריים ביחס להידבקותכם המובטחת ותמשיכו לציית לנו, נוכל לחיות אלה עם אלה בשלום כפי שעשינו זמן כה רב. אז אל תיכנסו לחרדה. אמצו עוד חתולי רחוב - ואיש לא יישרט. הניצחון היה מוחץ. רצוננו ייעשה. מיאו, עבור.

סוף ההודעה.

קורי סיקה, ניו יורק טיימס

קורי סיקה היא עורכת אתר האינטרנט The Awl

אי–פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו