בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים מהבודקה

4תגובות

מטאטא וסיפורים אחרים, לאוניד פקרובסקי, תירגמו מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג, ספרית הפועלים, 2012, 189 עמודים

דווקא הסיפור שבזכותו התאהבתי בכתיבתו של לאוניד פקרובסקי, "הצמיד", שפורסם כאן ב"תרבות וספרות", נעדר מהקובץ "מטאטא וסיפורים אחרים". בסיפור הזה התאהבתי בעיקר בתיאורה של סופה, שהגיעה לישראל לפני יותר משישים שנה. היא מנקה את קבר בעלה ואת קבר בתה, ומוצאת צמיד זהב משובץ יהלומים. "אלוהים", היא אומרת בלבה, "הלוואי שיימצא אותו בעל הצמיד! לאבד דבר כל כך יקר זו טרגדיה גדולה". המשפט הזה מתמצת את כתיבתו של פקרובסקי: הפכים הדרים באין מפריע בכפיפה אחת ומייצרים סרקזם מושחז, וחיבתו הסוחפת לנעבעכים מכל הסוגים, שאמפתיה, רחמים ואירוניה אכזרית משמשים בה אלה לצד אלה.

כמעט בכל אחד מסיפוריו עוסק פקרובסקי באהבתו הנכזבת לעברית. כך לדוגמה בסיפור "מנב"ו" הוא כותב: "אלי... מתייחסת העברית בזלזול קר של סלע רם, הניצב בגאווה בלב אוקיינוס השפות האחרות". אבל הוא מכיר היטב את המציאות הישראלית. בסיפור "בורשט" הוא מתאר ארבע זונות שהגיעו מאוקראינה לתחנה המרכזית, ובעת ארוחתן מופיע בן דמותו של המשיח, רב גדול בתורה, ש"ב. בלימודיו, כך מתברר, חווה משבר רוחני עמוק שנפתר באמצעות תרופה אחת ויחידה שתמציתה משגלים סוערים, תכופים וממושכים, שהקנו לו את השם "בוכנה". הקורא מבין שלפקרובסקי יש דעה נחרצת על שליחיו של אלוהים באשר הם, והיא לאו דווקא חיובית. כדי להירפא ממצוקותיו הרוחניות בועל ש"ב באכזריות את אולסיה, נסיכת הבורשט, ואחרי שהוא בא על פורקנו הוא מותיר אותה מותשת וחסרת תיאבון, שקועה עוד יותר בעליבות חייה העלובים ממילא.

כשפניתי אל פקרובסקי בבקשה לפרסם סיפור בכתב העת "מסמרים", ענה לי פקרובסקי שאינו יודע עברית. לכן שיערתי שהעריכה תהיה מלאכה קלה מאין כמותה. אבל כשנפגשנו לערוך את הטקסט ביחד, נלחם כארי על כל מלה ועל כל אות. גם אחרי שהגענו להסכמות הבטיח לי שביום מן הימים, כאשר יפרסם את הסיפורים בספר, יכניס את כל מה שהצעתי למחוק. הבטיח וקיים. הגירסה המופיעה ב"מטאטא וסיפורים אחרים" היא גירסתו המקורית כמעט של "בורשט", שלמרבה הצער, כמו גם יתר הסיפורים בקובץ, לא זכתה לטיפול הלשוני שהיתה ראויה לא, לא מצד התרגום ולא מצד העריכה.

ובכל זאת, מבעד לבעיות התרגום והעריכה מבצבץ ועולה יופים של הסיפורים. פקרובסקי מציץ מתוך הבודקה שלו ומראה לעוברים ושבים את מה שאינם רואים בלעדיו. את הבודקה שלו, מקור השראתו, ביתו הזמני וקן תפילותיו לנידחי החברה הישראלית ובכלל, אין צורך להציג: אף על פי שהוא דוקטור בתולדות האמנות, מאז עלה לישראל הוא משמש שומר בחניון של חברת רכב גדולה, שם הוא יושב וכותב את סיפוריו. מכיוון שהוא ניחן בהומור מופלא, לעתים קרובות הוא פשוט מצחיק. כך קורה לדוגמה בסיפור "השתלה" שבו הוא מתאר את השתלת העורלה השחורה שנערכה בגופו של הגיבור, עולה חדש, שעבר ברית מילה בגיל מבוגר, לאחר האכזבה שהנחיל האבר הנימול לאשתו; או מהאופן שבו זרק המספר לפח בטעות את נעלי "קימברלנד" החגיגיות שקנה לו בנו, ושאותן תיכנן לנעול בעת הפגישה בהוצאת הספרים שביקשה להוציא את ספרו. משעשע לא פחות הרעיון שהסיפור שכתב על המקרה יימכר לעיתון בסכום שיאפשר לו לקנות זוג אחר תחת הזוג האבוד.

גם "החור" הוא סאגת חד גדיא אופטימית ומצחיקה, שראשיתה ארון שירות שנעשה על פי הזמנה, ואחריתה תמונות מחיי החברה הישראלית, אנשי המקצוע שלה והנזקים שהם גורמים בעבודתם. פקרובסקי אינו בז ליום קטנות, וזו תמצית גדולתה של כתיבתו: אנשי השוליים, מי שזה מקרוב באו, הזונות ובעלי החיים הם גיבוריו. התיאורים שלו מפורטים מאוד, אבל מה שהיה אולי מייגע אצל מחבר אחר, יוצר אצלו תמונה חדשה, ששואבת אמנם מהריאליזם שלו, אבל בוראת צללים חדשים שיש להם חיים משל עצמם. שוב ושוב הוא מוכיח שהסגנון הוא המהות ושכל נושא ראוי להתייחסות.

בסיפור האהוב עלי ביותר, "שניצלים", מחליטה הגיבורה רחל לטגן כמה שניצלים כדי לקחת אותם לאחותה, המאושפזת אחרי ניתוח לב בבית החולים הדסה בירושלים. היא בת 76, אינה יודעת עברית ואין ברשותה מכונית. למרות זאת היא יוצאת לשוק, עורכת קניות לקראת המאורע, מטגנת את השניצלים ועולה לירושלים בלב מתרונן. היא בטוחה שתמצא את דרכה ותצליח להביא לאחותה את המטעמים. האכזבה שבסוף הסיפור היא בעלת ממדים מופסאניים, ומהסיום עולה כבר ניחוח מיתולוגי ממש. מאשה קשת יום, המכתתת רגליה בין השווקים לתחנות האוטובוס, יוצאת רחל מבית החולים, ויד מטאפיסית נעלמה הופכת את אכזבתה לקטליזטור רוחני רב עוצמה שגורם לה להיעלם ברחמה של עיר הנצח.

על פקרובסקי אהוב במיוחד "האינטלקטואל שבקצה המטאטא שמטאטא את הכביש בתל-אביב עם תואר שלישי". דומה שייסורי הגלות, מנת חלקם של גיבוריו, הם בעלי כוח מטהר בפעולה שהם פועלים עליהם, כמעט ככוחם של ייסורים נוצריים: הם מעצימים אותם, ומפיקים מהם יופי, וגם אם אין ליופי הזה אחיזה בחיי הגיבורים עצמם, יש לו אחיזה ביצירותיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו