טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שניים כדים מונחים על רצפת היכלו של זאוס, דורונות מהם יעניק - רע מזה וטוב ממשנהו

ה"איליאדה", שראתה אור זה לא כבר בתרגומו החדש והיפה של אברהם ארואטי, מתארת חלק קצר מאוד בתולדות המלחמה בין היוונים לבין אנשי טרויה. אבל מעט יצירות השפיעו כל כך על תפישת האדם בתרבות המערבית יותר מהפרק הקצר הזה

תגובות

איליאדה, מאת הומרוס, תירגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות אברהם ארואטי. הוצאת מאגנס, 2012

בביוגרפיה שכתב על ליקורגוס, המחוקק האגדי של ספרטה, מביא פלוטארכוס את הקטע הבא: "מכרתים שט ליקורגוס לאסיה, (...) שם גם הכיר, כנראה, לראשונה את שירות הומרוס (...) וכשראה שהצד הפוליטי והחינוכי הבלול בהן ראוי לתשומת לב לא פחות מצדן המענג המרגיל לקלות ראש, העתיקן בשקידה וחיברן יחד כדי להביאן עמו לכאן (לספרטה). שירות אלה כבר היה להן פרסום קלוש כלשהו אצל היוונים, ואחדים מעטים אף רכשו להם חלקים שונים מהן, (...) אך ליקורגוס היה הראשון שפירסמן ברבים" (תרגום א"א הלוי, הוצאת מוסד ביאליק).

אם אכן זו היתה ראשית פרסומו של הומרוס ביוון העתיקה, אם לאו (אין באפשרותנו לדעת זאת, שכן פלוטארכוס עצמו אומר בפתח הביוגרפיה שאין בה ולו פרט אחד שאינו שנוי במחלוקת), הסיפור מלמד לפחות שני דברים חשובים. ראשית, שאפילו בעיר-מדינה כספרטה, שבה היחס לשירה היה מורכב ביותר ולא פעם עוין, נתפש הומרוס כמשורר שהמחוקק האגדי ראה לנכון לייבא; שנית, וחשוב אף יותר, שגם אם יש בשירה זו צד "מענג המרגיל לקלות ראש", יש בה גם צד פוליטי וחינוכי, וערכו הגדול של צד זה הוא שמכריע את הכף והופך את שירת הומרוס ראויה ללימוד. כי אכן, כפי שציין כבר אפלטון, הומרוס הוא מחנכה של כל יוון: הומרוס ניסח את התיאולוגיה של יוון עתיקה, ונתפש כמי שתיעד חלקים מרכזיים בהיסטוריה שלה. יתר על כן, הומרוס היה דמות מרכזית בחינוך היווני - מבית הספר ועד בגרות: באמצעות שירתו למדו הילדים קרוא וכתוב, לאור ערכיה התחנכו, ואותה דיקלמו והעריצו בתחרויות שירה גם כאשר היו כבר מבוגרים.

מי, אם כן, היה אותו אדם ששני האפוסים הגדולים המיוחסים לו, האיליאדה והאודיסיאה, ניצבו בבסיס התרבות היוונית, ובעקבותיה גם בבסיס התרבות המערבית כולה? השאלה הזאת, יחד עם עוד שאלות הכרוכות בה, זכתה במחקר לכינוי "השאלה ההומרית", שכן למעשה, לא רק שאיננו יודעים דבר של ממש על האיש שחיבר את היצירות הגדולות הללו - מי היה, היכן ומתי חי, ואפילו אם קראו לו "הומרוס" - אלא שאין אנו יודעים אם היה בכלל אדם אחד שניתן לייחס לו, מתישהו והיכן שהוא, את חיבור שני הטקסטים הללו (או לפחות אחד מהם).

מאז העת העתיקה ניסו ערים שונות לנכס לעצמן את הולדתו של הומרוס: בסוף המאה השישית וראשית המאה החמישית לפני הספירה היו שלוש ערים שטענו לכתר; מהתקופה ההלניסטית שרדו שתי רשימות (לא זהות) שבהן מופיעות שבע ערים, ובסוף העת העתיקה מספרן הגיע כבר לעשרים. גם הביוגרפיות העתיקות של הומרוס גדושות בפרטים סותרים שאין כל אפשרות ליישב ביניהם, ומאחר שגם הדובר ביצירות השיריות אינו מוסר על עצמו פרטים ביוגרפיים, כל שניתן להסיק ממכלול המידע שהגיע אלינו מהעת העתיקה הוא שהעתיקים פשוט לא ידעו עליו שום דבר עובדתי. במידה רבה, הדבר נכון גם היום.

אך בניגוד להומרוס האיש, שעליו איננו יודעים דבר, או כמעט דבר, אנו יודעים לא מעט על המאפיינים הסגנוניים והקומפוזיציוניים של היצירות המיוחסת לו. המחקר המודרני הצליח לשפוך אור רב על הלשון והטכניקה של "האיליאדה" ו"האודיסיאה", שני טקסטים שיריים ארוכים הכתובים במשקל שהתבסס בהמשך כמשקל האפוס (ההקסמטר הדאקטילי), ובדיאלקט ייחודי, פואטי, שמעולם לא שימש לדיבור אלא היה ספרותי בלבד. המאפיינים הסגנוניים של האפוסים: החזרות התוכניות הרבות - לפעמים על חטיבות טקסטואליות שלמות - השימוש בשמות תואר קבועים לגיבורים והופעתם במקומות קבועים בשורה, כל אלה מעידים על כך שבתשתית האפוסים הללו נמצאת תרבות אוראלית, כלומר תרבות על פה של אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, ושנזקקו לאמצעים שונים לסיוע לזיכרון.

על סמך מחקריו פורצי הדרך של מילמן פרי, שגם תיעד וחקר את הטכניקה השירית של התרבות האוראלית ביוגוסלביה של ראשית המאה העשרים וגם הקיש ממנה על השירה ההומרית, אנו מבינים היום טוב יותר את תהליך ההתהוות הארוך והמורכב של הטקסטים הללו. האפוסים התפתחו במשך שנים רבות על בסיס אלתורים יצירתיים שהמשורר-האמן, שהיה היוצר והמדקלם כאחד, ביצע על בסיס של טכניקות ותמות קבועות בהופעה שבה דיקלם (או שר) את יצירתו. בשלב מסוים, כנראה במאה השמינית לפני הספירה, הותכו כל המסורות השיריות הללו לשני טקסטים מרכזיים, "איליאדה" ו"אודיסיאה". מאוחר יותר, כמאה או כמאתיים שנה לאחר הגיבוש העיקרי של האפוסים, הם הועלו על הכתב.

כיום כבר מוסכם שגם אם המחקר המודרני הצליח לענות באופן חלקי על מרכיבים מסוימים של השאלה ההומרית, למרכיבים אחרים שלה לא יהיה אפשר למצוא מענה. אך לדידנו עיקר החשיבות מצוי לא באיש - או באנשים - שיצרו או לא יצרו את הטקסטים, אלא בטקסטים עצמם. וכאן, כמדומה, מעטים יערערו על מעמדם כיצירות מופת בעלות חשיבות היסטורית (בכל הנוגע להתפתחות התרבות היוונית והמערבית) ואוניברסלית (בכל הנוגע לערכן הרעיוני-האסתטי-החינוכי).

האפוסים ההומריים ממשיכים להשפיע על תפישת האדם בתרבות המערבית בצורה שמעט יצירות הצליחו להשפיע. די לקרוא את המאמרים המרתקים על התקבלותו של הומרוס מהעת העתיקה ועד המאה העשרים בכרך השלישי של The Homer Encyclopedia בעריכת מרגלית פינקלברג (הוצאת Blackwell-Wiley) כדי לראות עד כמה היה הומרוס רלבנטי בעבר ועד כמה הוא משפיע בהווה. ללא ספק, חלק ממעמדן הבכיר של שתי היצירות קשור לעיתוי של חיבורן: הומרוס היה הראשון בתרבות המערבית הגדולה הראשונה, ולכן כל מי שיצר בתרבות הזאת אחריו מצא את עצמו מתייחס אליו, בין במודע בין שלא במודע. אך זה הסבר חלקי בלבד. המוקד של ההצלחה של יצירות אלה, כפי שניתן ללמוד מהאנקדוטה בביוגרפיה של ליקורגוס, מצוי באיכותן, ובעיקר במסר ההומאני העמוק שעולה מהן.

ה"איליאדה", שראתה אור זה לא כבר בתרגומו החדש והיפה מאוד של אברהם ארואטי, מתארת חלק קצר מאוד בתולדות המלחמה שנערכה במשך עשר שנים בין היוונים לבין אנשי טרויה (המכונה גם "איליון" או "איליוס", ומכאן "איליאדה": השירה על איליוס), השוכנת באסיה הקטנה של ימינו. הסיבה לפרוץ המלחמה היתה חטיפת הלנה, אשתו של אגממנון מלך מיקנה שביוון, בידי אורחו פאריס, הנסיך הטרויאני ובנו של המלך פריאם; סופה של המלחמה היה מפלת טרויה, הריסתה, והשבת הלנה ליוון.

אך ה"איליאדה" מתמקדת רק בפרק זמן של פחות משבועיים מתוך השנה התשיעית למלחמה: היא פותחת במריבה בין שניים ממנהיגי המחנה היווני, אגממנון ואכילס, מפרטת את התוצאה העיקרית שלה (פרישתו של אכילס עם לוחמיו מהמערכה) ואת השלכותיה (מותו של ידידו הקרוב של אכילס, פטרוקלוס, בידי הנסיך הטרויאני והמצביא הראשי של העיר, הקטור); בהמשך, האפוס מתאר כיצד שב אכילס לשדה הקרב כדי לנקום את נקמת ידידו ואת האופן שבו הוא הורג את הקטור. לאחר מכן אכילס קובר את גופתו של ידידו המת ומבזה את גופתו של הקטור. הספר האחרון של היצירה מוקדש לביקור אבי הקטור, פריאמוס מלך טרויה, במחנה אכילס: שם מתואר באופן נוגע ללב המפגש בין פריאמוס, האב שאיבד את בנו, לבין אכילס, הבן שלא יראה עוד את אביו. בעקבות המפגש פודה פריאמוס את גופתו בנו. היצירה מסתיימת בקבורת הקטור.

לתוך הקו העלילתי הפשוט הזה הומרוס שוזר במשולב שני ממדים מרכזיים: הממד הדתי והממד הטרגי. העילה לפרוץ מלחמת טרויה אמנם מוזכרת באפוס ברמז בלבד (וגם הוא מופיע רק בספר האחרון), אבל הטקסט כולו מבקש להתפרש על בסיס הפשע של חטיפת אשת-איש בידי מי שהיה אורחו. אין המדובר כאן בניאוף בלבד. בעת העתיקה התבססו הקשרים הפוליטיים על מערכת מסועפת של יחסי אירוח (או אכסנאות, בהתאם למונח ביוונית, xenia). חטיפת אשת המארח היתה הפרה גסה של קשר כזה ולפיכך ניתן בהחלט לראות בה עילה למלחמה. אך המיתוס, והאפוס שעיצב אותו, שמו את הדגש לא על הממד הפוליטי אלא על הממד האנושי והמוסרי. הלנה היתה האשה היפה בעולם, וחטיפתה התאפשרה משום שאלת הסקס, אפרודיטה, הבטיחה אותה כפרס שוחד לפאריס אם יבחר בה בתור האלה היפה משלוש האלות שהתחרו ביניהן תחרות יופי: אתנה, הרה, והיא עצמה. אפרודיטה היא גם זו שסייעה לפאריס לחטוף את הלנה, וב"איליאדה" היא גם מצילה את חייו ממוות ומובילה אותו היישר לחדר המיטות שלו, מקום שאליו היא כופה על הלנה להגיע כדי לשכב עמו.

במיתוס, מעמדם המרכזי של האלים ניכר לא רק במעורבותם הישירה בעילה שהובילה לפרוץ המלחמה, אלא גם בקשר ההדוק שלהם לאופן שבו היא הסתיימה: נפילתה של טרויה התרחשה לא בגלל ניצחון צבאי, אלא באמצעות התחבולה של הסוס הטרויאני, תחבולה שהיוזמה לה - ובעיקר ההצלחה שלה - התאפשרו אך ורק בזכות אלה, אתנה, ששנאה את פאריס ואת עירו טרויה משום שהפסידה בתחרות היופי לאפרודיטה. האפוס של הומרוס, שכאמור לקח רק חלק מסוים מהמיתוס, לא רק מותיר את מעמדם המרכזי של האלים על כנו, אלא הוא מחזק את תווי האופי ההרסניים שלהם: האלים נחלקים לאוהדי הטרויאנים ולאוהדי היוונים (ובהתאמה, לשונאי היוונים ולשונאי הטרויאנים) והם גם מתערבים בקרבות באופן ישיר.

אך מה שמעניין את האלים ההומריים הוא הם עצמם, ובני האדם משמשים לא פעם לא יותר מאשר כלי משחק בידיהם. גם כאשר מדובר בבני אדם היקרים ללבם, עדיין הדבר היקר ביותר לאלים הוא צרכיהם האנוכיים. כפי שאומר נפח האלים הפייסטוס בעקבות הריב בין זוג שליטי האלים, הרה וזאוס, סביב שאלת העזרה לאכילס: "אכן יהיה זה עסק ביש ולא נוכל עוד לשאתו, אם תמשיכו שניכם לריב בגין בני תמותה ותנהיגו סכסוך בקרב האלים. אף הסעודה המעולה לא תנעם במאומה, כאשר עניינים פחותי ערך מעיבים עליה" (עמ' 60). לא רק שבני אדם אינם עילה ראויה לסכסוך אלוהי, אלא אפילו ארוחה חשובה יותר מהם.

מה שנכון לגבי בני אדם יחידים, נכון גם לגבי ערים שלמות. בספר הרביעי רוצה זאוס להציל את עירו האהובה טרויה, אך הרה, שונאתה זה מכבר של עירו של פאריס שהעדיף את אפרודיטה על פניה, מתמלאת חרון ודורשת את חורבנה. זאוס נעתר לה, אך הוא מוסיף ואומר: "אם אי פעם אתאווה גם אני בלהט להחריב עיר, ותהא זו משכנם של בני אדם יקרים ללבך, אל נא תנסי להפיג את כעסי אלא הניחי לי" (עמ' 108). על כך משיבה הרה: "אכן שלוש ערים הן היקרות לי מכל, ארגוס וספרטה ומיקנה רחבת הדרכים: השמד אותן, אם תשנאן בכל לבך ומאודך; לא אעמוד מולך ואגן עליהן, אף לא אנטור טינה. (...) אכן, הבה נוותר זה לזו בענייני השעה הללו, אני לך ואתה לי, ובעקבותנו ילכו יתר האלים בני האלמוות" (עמ' 108-109).

במלים אחרות, הוויתור ההדדי של האלים הוא ויתור שמאפשר כעס, שפירושו חורבן מוחלט של ערים ורצח האנשים החיים בהן. הקלות שבה הרה מוותרת לא על עיר אחת בלבד, אלא על שלוש ערים, בתמורה לחורבנה של טרויה השנואה, מעידה עד כמה קלי ערך הם חיי בני האדם בהשוואה לצרכיהם הקטנים והקטנוניים של האלים. ואם נזכור שטרויה חרבה, בסופו של דבר, בגלל משהו כל כך חסר חשיבות כמו תחרות יופי, נבין לא רק עד כמה מסוכן הוא העולם שבו עלינו לחיות, אלא גם עד כמה הוא טראגי.

כפי שכבר היטיבו לראות העתיקים, הומרוס היה זה שקבע, בשני האפוסים שלו, את התבנית (ה"סכימה" כפי שקורא לה אריסטו ב"פואטיקה") של המודל הטראגי. מודל זה מנסח השקפת עולם שעל פיה בני האדם נידונו לחיות בעולם המונהג על ידי כוחות אלוהיים שבמקרה הטוב אדישים לגורלם, ובמקרה הרע, והשכיח, מחפשים את רעתם. את המסר הזה מנסח הומרוס בסופה של ה"איליאדה" והוא שם אותו בפיו של אכילס בעת המפגש עם אביו של הקטור: "כך טוו האלים גורל בני תמותה מרי נפש - בחייהם ידעו צער, אך לאלים המרגוע. שניים כדים מונחים על רצפת היכלו של זאוס, דורונות מהם יעניק - רע מזה וטוב ממשנהו. יערבב זאוס הנהנה בברקו מזה ומזה וייתן לאדם; הנה כי כן פעמים שצר לו ופעמים שירווח. אך האיש אשר ייתן לו רק מן היגונים, הלא עשהו ארור, ומצוקת רעב תרדפנו על פני האדמה הקדושה; נע ונד הוא, שנוא אל ואדם" (עמ' 545). שתי האפשרויות, אם כן, שעומדות בפני האדם הן או תערובת של טוב ורע, או רע בלבד; בכל מקרה, הן ההכרעה בין שתי האפשרויות, הן ההחלטה מה תהא מידת הטוב ומה תהא מידת הרע בתערובת שבאפשרות הראשונה, תלויות לחלוטים בשרירות לבו של זאוס. לאדם אין כל אפשרות לשלוט בכך, ועליו לקבל, בלית ברירה, את גחמות האלים.

אך מה שמרשים כל כך באפוס שיצר המשורר הוא הדגש על הממד האנושי וחשיבותו, דווקא בתוך ההקשר האלוהי חורש הרעה. מה שאכילס לומד במהלך ה"איליאדה" הוא מה שמנסח אודיסיאוס בטרגדיה "איאס" של סופוקלס: הגבול המשמעותי באמת אינו זה שמפריד בין בני אדם לאויביהם האנושיים, אלא בין בני אדם לבני אלמוות. אומללותם הבסיסית של בני האדם היא תוצאה של לידתם לתוך עולם אדיש שמתנהל בידי כוחות שעוינים אותם. אין כל אפשרות להפוך את האלים לאנושיים, אבל את בני האדם, אם כי בהרבה מאמץ ובהצלחה שהיא תמיד מוגבלת, אפשר. זה מה שקורה לאכילס, שמתרכך לנוכח האב הזקן והשבור של הקטור, וזה מה שאמור גם לקרות לקוראי היצירה הגדולה הזאת, שניסחה בעבורנו, כאן ועכשיו, את האופן שבו עלינו לפעול, כבני אדם, בעולם רע כל כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות