בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

תגובות

מי רוצה להיות סיעודי?

בתגובה על "קללת החיים הארוכים: עד 15 אלף שקל בחודש לאשפוז סיעודי" מאת רוני לינדר-גנץ (21.5, "TheMarker")

רוני לינדר-גנץ ממקדת את קללת החיים הארוכים במחיר הגבוה של האשפוז במחלקה סיעודית. העיסוק בהיבטים הכלכליים של הנושא מסיט את הדיון מהסוגיות האמיתיות העומדות לפתחנו.

זקנים סיעודיים הם תעשייה עתירת ממון ואינטרסים; אבל היכן הוא כבוד האדם והיכן הירידה המכובדת מהבמה?

קללת החיים הארוכים היא להגיע למחלקה סיעודית. עם התקדמות המדע והרפואה, גורל כזה צפוי לכולנו - אבל מי בכלל רוצה להיות סיעודי?

לפיכך יש להתמקד לא בשאלות איך צריכה להיראות מחלקה סיעודית, או מי וכמה צריך לשלם בעבור זה, ומאיזה תקציב - אלא בעניין המהותי: האם אריכות חיים היא מטרה נעלה בכל מחיר?

ברור שאם להיות סיעודי, אזי עדיף ב"מחלקה ראשונה". אבל האם "ניצחון" החברה והרפואה על המוות שווה את זה? לשם כך יש לחזור לנקודת המוצא, אל שאלת היסוד: איך נוצר העיוות הנורא הזה? איך יצרנו את מנגנון הכאב והסבל הזה של הורינו, שלנו ושל ילדינו, שימשיכו ללוות אותנו בבוא יומנו. איך יצרנו תחנה אחרונה הכרחית שכזאת, העומדת וקיימת כמו בפני עצמה, שקועה בהיבטים כלכליים, כשגם בכלכלה לא שואלים את השאלות המהותיות, כגון: מי מרוויח מתעשיית הסיעוד: תרופות, חיתולים, סוכנויות מטפלים, וכמובן מחלקות סיעודיות.

הפכנו את הזיקנה לקללה, לאימה. מרבית האנשים המאכלסים את המחלקות הסיעודיות לא היו חיים אלמלא הרפואה. חיים שמהותם מסתכמת בחיבור לצינור מזון או להזנה כפויה אחרת, בלא כל קשר לסביבה ואף לא לבני המשפחה.

אבל אבוי אם במחלקה סיעודית ימות מאושפז כלשהו, נניח כזה שהגיע לאחר שכבר ניתנו החיסונים נגד דלקת ריאות. אין ספק שהלקח יילמד, ובשנה הבאה זה לא יקרה עוד. אבל מי יצילנו מהרעה?

דליה גלברד

פסיכולוגית קלינית מומחית בתחום הזיקנה

עובדת המרכז הפסיכוגריאטרי, איכילוב

מדוע לא מבקרים בירושלים?

בתגובה על "ירושלים שלא הכרתם" מאת מוחמד עווידה ("הארץ", 20.5)

כאוהב אמיתי של ירושלים אני קורא כל מידע הקשור לעיר מופלאה זו. וכך נמשכתי לכותרת "ירושלים שלא הכרתם". אך לצערי הרב העובדות כפי שאני מכיר אותן שונות.

הורי זיכרונם לברכה נולדו בעיר העתיקה בתחילת המאה ה-20 בימי שלוט הטורקים. אמי נולדה בבית שליד "סוק אל-כאתאנין", הוא "שוק הכותנה", המוכר בוודאי היטב למוחמד עווידה.

אמי נהגה לרחוץ ב"חאמאם אל-שאפא" הסמוך, שאף הוא מוכר לכותב מתוקף העובדה שאנשי כפרו רוחצים בו עד עצם היום הזה.

אף אבי נולד בסמוך למקומות אלה, וכך הורי דיברו ביניהם ערבית "בלדית" ואף לאדינו שאותה למדו משכניהם. ינקתי עם חלב אמי אהבה עצומה לירושלים.

משנפרצו החומות וסולקו המחסומים, הייתי בין הראשונים שהגיעו לעיר. ומאז במשך שנים רבות הגעתי אחת לשבוע מחיפה לעיר העתיקה ולסביבותיה.

יותר מכל אהבתי לשוטט בכפר השילוח, הוא סילוואן בפי התושבים. שוטטתי בסמטאות הכפר, הכרתי את תושביו ועמדתי מוקסם מול מונומנטים היסטוריים. טיילתי בהנאה ב"גן המלך" אשר בנחל קדרון ונפשי לא שבעה מהמראות.

כל זה נפסק בבת אחת עם פרוץ האינתיפאדה. היודע עווידה מי גרם לכך? וכי אנו אשמים?

זאת ועוד, השם "השילוח" קדם ב-1,500 שנה ויותר לשם "סילוואן", שהוא לדברי הכותב השם המקורי של הכפר שבו הוא גר.

הטענה של הכותב "אתם לא מכירים את ירושלים המזרחית, כי אף פעם לא ביקרתם בה" מחוסרת כל בסיס; ואם היום לא מבקרים בה - הסיבה ברורה.

נתנאל ליפשיץ

חיפה

קרדיט חסר

שמחתי לראות, כמדי שנה בשנה, את החגיגות לרגל "יום ירושלים" בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה בגבעת התחמושת.

כתמיד מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואולם חורה לי שהאיש שהיה הראשון שהעלה את הרעיון לקבוע את יום שחרור ירושלים כיום חג או מועד, עו"ד שמואל להיס, אינו מקבל את הקרדיט המגיע לו, ובשום מקום, לא בכתב ולא בהצעת החוק על "יום ירושלים", לא צוין שמו כבעל הרעיון.

בהיותי חברת ההנהלה הציונית הביא בשנת 1979 עו"ד שמואל להיס, שהיה אז מנכ"ל הסוכנות היהודית, הצעה לפני ההנהלה הציונית ולפיה יום שחרור ירושלים, כ"ח באייר, ייקבע כ"יום ירושלים", אשר יוחג מדי שנה בשנה באירועים מיוחדים למען חיזוק הקשר וההזדהות של העם היהודי עם ירושלים, בירתנו הנצחית.

זה היה הזרע שנבט והביא לחקיקת חוק "יום ירושלים".

רעיה יגלום

לשעבר נשיאת ויצו העולמית ויקירת התנועה הציונית

חינוך חינם

בתגובה על מכתב למערכת "ספר לכל ילד" ("הארץ", 21.5)

בתגובה על המכתב של סיגל ציוני ברצוני להוסיף, כי כדי שילד יוכל ללמוד צריך מורה, שולחן, כיסא וספרים. אין שום סיבה שהמדינה תיתן את שלושת הדברים הראשונים ולא תיתן ספר.

על בית הספר לרכוש את הספרים, למסור אותם לילדים ביום הראשון של הלימודים ולאסוף אותם בחזרה בסוף השנה. כך יהיה "חינוך חינם" לא רק סיסמה אלא גם מציאות.

דוד שמגר

רחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו